(יותר נכון קצת מחשבות או תחושות)
אני לא ראיתי את הסיפור כהזייה. ואני לא פוטרת את הגיבור כ"מאנידיפרסיבי סכיזופרני" (למרות שאולי הוא באמת כזה). אני חשבתי שהסיפור מדבר הרבה על ה"נורמליות". ההרגשה שלי שהדמות לא מצליחה להשתלב בעולם ה"נורמלי".
שימור הנורמליות הוא להביא צאצאים לעולם (אברי הרבייה שעוד נמצאים במקום), להתקדם בעבודה, לדעת (מתי קיץ ומתי חורף), לא להתקשר לאנשים בשעות משונות, לא להראות משונה...

יש גם אלמנט מאד חזק של נוסטלגיה לעבר, יחד עם התייחסות אירונית לאותה נוסטלגיה. אבל להרגשתי מאחורי האירוניה יש גם זכרון של עבר שהיה טוב (חוף ים בברזיל?) ומתואר שם מוות. אולי שם איזה חלק בדמות המתוארת מת?

אסוציאציה פרטית: כשאנחנו ילדים אנחנו יודעים שקיץ לפי זה שהחופש הגדול מגיע. איך מבוגרים יודעים שקיץ הוא קיץ?

הזיוף של העולם כיום: איך איתה יודע שקיץ כשכל המזגנים דולקים? איך אתה יודע שקיץ כשאתה יכול לשבת בבית הממוזג ולשתות שוקו חם? אולי רק בעזרת פרסומות בטלוויזיה (עוד משהו מרוחק, מנוכר). אולי רק הרקבון שיוצא החוצה (החרקים, הנפש המיוסרת) יכול לגלות את האמת.

?