*התרשמות חוויתית:*
אהה.
כתוב מצויין, קולח, זורם, הזוי, צבעוני, אסוציאטיבי, סוריאליסטי (?). זה טוב.
מזכיר אתגר קרת. זה רע רק אם התכוונת לזה.

כתיבה פרגמנטית, הזויה כזו... כמה התגעגעתי אליה. כתיבה צעירה. כתיבה של מתא"ן, של דובדבנים. הזכרת לי נשכחות ונשכחים - תודה.

*ביקורת ממש: *
כאמור, זה לא סיפור; אלו שלושה קטעים (בצורת אגס?). זה יכול להפריע לאנשים מסוימים (לא לי). באופן כללי - מצויין, אבל החלק השלישי קצת פחות טוב מהקודמים, לדעתי: השיחה נהיית אבסורדית יותר לשם האבסורד, ופחות רומזת למשהו מאחוריה (כמו שקורה ב"עבר" וב"הווה", שם אפשר לדלות משהו על נפש הגיבור (אנחנו) מתוך האבסורד). קצת שימוש יתר בשורש ת.ה.א, אבל זה לא ממש צורם אם לא שמים לב.

*דיון:*
השימוש בקורא כגיבור מנסה לכפות הזדהות, וכך למעשה מנכר את הקורא, מבלבל בין קורא ונקרא ותורם לתחושת ההזיה הכללית. הקטע היה הרבה פחות טוב אם היה מסופר בגוף שלישי (או ראשון). לגבי הסכיזופרניה: לא בטוח אם ההזיות הללו הן רק תוצאה של מצב קליני, מוכר, משעמם - או שהן באמת מעידות על מוח מעניין, שונה, הנאנס אל תוך המחלה מחוסר אפשרות לפרש אותו אחרת. אני בוחר לראות את ההזיות הללו כבעלות משמעות, נובעות מהנפש ומתקשרות איתה כייצוג מנטלי של תחושות והרגשות, ולא כ"הפרעה" שאפשר לתקנה ע"י כדורים.
בגלל האופי האסוציאטיבי של הכתיבה, ניתן למצוא אין-ספור משמעויות בכל פינה, וכמעט בטוח שהן תהיינה בלתי-מכוונות. זה כיף לא נורמלי. מי בא?