אבל הסיפור בהחלט הזוי משהו. לא ממש סגור על עצמו; אנטיתזה לסגנון שאני בדרך כלל אוהב, המחושב, השקול. אבל הוא כתוב מצוין, זורם, מסקרן, ומחזיר אותי לימים שיכלתי להרגיש באמת.

<ביקורת>
"באותו הזמן" - עדיף "בזמן ש...".
"אמה אי אי" - מה? לא ברור, קצת שובר את הקסם.
"לבסוף נועם חזר" - עדיף "לבסוף חזר נועם", או "כשחזר נועם לבסוף, ..."
<\ביקורת>

אבל אין טעם לתקן כאן. זה פרגמנט הזוי, והקסם שלו הוא בספונטניות שלו. מראה משהו על מה שהולך לך בראש, וגם זה משהו.