הערות: אני מרגיש שחסר 'משהו' בסיפור הזה, הבעיה היא שאני לא ממש מצליח להצביע על זה, אני אשמח ואריך על כל הערה :) שתוכל לעזור לי למצוא את 'זה', לצערי אני לא ממש מכיר ב-irl יותר מידי אנשים שידעו להצביע על הבעיה, רובם ידעו לאמר לי שזה לא ממש הכתיבה הכי טובה שלי, או שהרעיון יפה אבל חסר משהו, אבל לעזעזל אף אחד לא יכל לעזור לי ולהיות ספציפי ולהצביע על הדבר, ולכן אני פונה אליכם, למרות שזה הסיפור הראשון שאני מפרסם כאן, והשתדלתי שהוא יהיה הכי טוב שאני יכול להוציא תחת ידי, אני נאלץ להרכין את ראשי ונאלץ להודות שלמרות שמד"ב זהו התחום הכי אהוב עליי כבר הרבה שנים אני לא מצליח להוציא סיפור בתחום שאני יותר מידי מרוצה מימנו, אולי זה בגלל שהסיפור יחסית קצר למה שאני בדרך כלל כותב.... לא יודע :(.
המקור לכתיבת הסיפור הוא בעיקבות ג'יי האמיתית שאיתגרה אותי להשתמש בכמה מהרעינות (http://corky.net/forum/read.php?f=17&i=5920&t=5788) שהצעתי לסיפור שלה (חכם בלילה).
טוב הלאה לסיפור:

XXX

*_יותר ממושלם_*
השמש הבזיקה על אגלי הזעה הנוטפים מפלג גופו העליון של דקלארד, השעה החמה ביותר ביום, מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם לאיטם על האדמה המזוהמת, חולצתו קשורה לה בעליצות אל זוג מכנסי הג'ינס הדהוים שהוא לבש, מבט הריכוז על פניו היה כה חודר עד כי נדמה היה שהוא עוסק בפלחן דתי זה או אחר, המקל שבידיו הסיט עוד ועוד ערימה של זבל הצידה.
קשה להיות גאון בן 16 בחופשת הקיץ, וקשה עוד יותר להיות בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו, ולכן זה נראה היה כמעט וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים שניזרקו, אבל זה לא כל כך נורא, לפחות השחפים מארחים לו חברה, דקלארד היה כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין, חולם בהקיץ בזמן העבודה, מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה נתקל בפיסה מעלה צחנה מענינת זו או אחרת, לבסוף כשהערימה של פסולת אלקטרונית הייתה גבוהה מספיק דקלארד היה לוקח את גליל הנייר בכדי לעבור על כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים המצחינים שנקוו בהם, ולאחר מכן שוב למיין את הערימה למה שיוכל לעזור לו, ואז השלב הפחות נעים של לגרד בעזרת מברשת שייניים ומטלית את כל השאריות שדבקו בערימה, אבל לדקלארד זה לא הפריע, הוא זמזם לו בעליצות את החמישית של בטובן בזמן שהוא גירד קיא שהתיבש מן החלק הפנימי של מסך מחשב עתיק, לבסוף כשהוא פתח אותו לא רק שלא הטריד אותו ריח השתן החריף אלא שחיוך רחב נפער על פניו שכן בפנים היו לפחות שישה רכיבים שהיו חסרים לו, לאחר שסיים דקלארד הניח את כל הערמות שהצליח לשדוד באותו היום בתיק שלו, הוא הניף את התיק אל בין שכימותיו והחל בצעדה הארוכה חזרה אל ביתו.
הצעדה גם הייתה פחות או יותר בסדר, לפחות בהתחלה עד שניכנס לעיר, בעיר האנשים היו מעווים את פניהם בגועל כשהיה עובר, ולפעמים אפילו זורקים איזו הערה לא מחמיאה במיוחד, כגון "לך תתרחץ" או "אתה מריח כמו מחראה ציבורית", כמובן זה לא ממש הטריד את דקלארד, למעשה בחלק גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר לחלק גדול מהם, לבסוף בתשישות היה מגיע לביתו, חומק מהדלת האחורית, כגנב הולך על קצוות אצבעותיו לעבר המיקלחת, זורק את הבגדים לסל הכביסה, ומתקלח במהירות, כמובן שהוא נתפס כרגיל, אבל אימו כבר התיאשה מלנסות ולנצח בקרב האבוד, כמפקדת צבאית חכמה היא לא ניסתה כבר להתנצח עימו אלא לקחה את 'הקרב על המיזבלה' אל מקום אחר לגמרי, היא מצאה את הנשק האולטימטיבי, *רגשות אשם*. " דקלארד" אימו הפטירה מבעד לשפתיים קמוצות כשעל פניה היא לובשת העוויה מיוסרת, עיניה מכווצות למבט מלא כאב, "י-ש ל-ך מ-ו-ש-ג כמה דאגתי?", דקלארד הרשה לעצמו לשחרר נשימה עמוקה מריאותיו בזמן שאימו נפנפה באגרוף קמוץ פלבלבה בעיניה כלפי מעלה ושאלה בטון ארסי "אילו אביך היה עדיין חיי מה הוא היה אומר?" , "תוציאו אותי מהקופסא הזו, אני לא יכול לנשום?" אמר דקלארד בנסיון להשתחל החוצה בהומר, זו הייתה טעות, שגררה אחריה הטפה מאוד ארוכה שבזבזה חצי שעה יקרה, ונגררה לעוד חצי-שעה בזמן שאימו אילצה אותו לאכול פרוסה, כמובן שמבחינתה עצם העובדה שהוא אוכל לא הייתה אמורה לעצור את פיטפוטיה מלאי החסד, יתרה מכך אם פיו מלא אז הוא לא יוכל לקטוע אותה, אבל תודה לאל רחום זה או אחר הכל סוף סוף נגמר, דקלארד חשב בזמן שהוא סגר את דלת חדרו מאחורי גבו, במשך כמה שניות ניצונוצי רפאים היבהבו בעיניו בזמן שעדשת העין שלו התאימה את עצמה לאפלוליות המבורכת של החדר שלו, או כפי שאימו הייתה קוראת לזה "המחסן", הוא החל לפרק את כל המרכיבים השונים, כשסיים החל לעבוד על כל נושא התיכנות, הוא החליט להקדיש לפרויקט הזה את כל הזמן הפנויי שלו, החלום שלו....
הכל החל לפני שנתיים כשלקח ספר בנושא פסיכולוגיה מהסיפריה, לאחר שקרא את כל הספרים שעסקו בתיכנות, ולאחר שגילה את נושא הבינה המלאכותית, הנושא הזה פשוט ריתק אותו, העובדה שאנשים מנסים ללא הצלחה לתת תובנה למכונה, הרעיון של מבחן טיורנינג, הדרכים השנות שבהם ניסו לפתור את הבעיות, עד שיום אחד נתקל בספר שעוסק בפסיכולוגיה, ושם הוא גילה את הרעיון של כללים היוריסטים, ופתאום נדלקה לה נורה במעמקי מוחו, מאירה איזורים חשוכים, שילוב של מידע מספרות שונה, הוא חש כאילו הכניסו אגרוף בפניו כשנחתה עליו התובנה, הרי מה שעשו עד היום היה לעבוד עם כללים דידקטים דרך עקרונות אלוגרטמים שונים של מערכות tote בסיסיות, שעליהם מורכבים עוד ועוד מערכות שכאלו בכללים לוגרטמים שהולכים ומסתבכים, אבל בכדי שתבונה תוכל לשגשג היא זקוקה ליכולות חשיבה לאטריות, ובכדי שתוכל לעשות זאת היא צריכה להיות בעלת יכולת חיסכון קוגנטיבית, בעלת יכולת לקבל החלטות גם בצורה אינדוקטיבית, בעלת יכולות למידה עצמייות מתוחכמות יותר מניסויי וטעיה, בעל יכולות להשתשמש בדברים כגון 'חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת' או 'הבחנה והכללה', כמו כן רוב ההוגים התרכזו בהתנהגות שתבונה אמורה להיות מסוגלת לבצע, אבל האין כל הרעיון של בינה נעוץ ביכולות שלה לבחור לבד את ההתנהגות?, כל הרעיון של רצון חופשי?.
ובכן לאחר הרבה מחשבה הוא ראה את הרדך פרושה לפניו, הביצוע בהחלט אפשרי, יתרה מכך, לא רק שנתן יהיה לכתוב תוכנה שכזו אלא לאחר שהכל יהיה מובנה בפנים, כל הככללים ההירויסטים והלוגרטמים למניהם, אז נתן יהיה ליצור לתבונה הזו סביבת לימוד וירטואלית, ושם נתן יהיה לדמות את תהליך הגדילה של ילד אנושי, כמובן בתהליך מואץ בכמה מאות פעמים, כך שהתוכנה נכתבה ברבדים, כמו ילד אנושי הוא קודם ילמד באמצעות חיקויי של דמויות וירטואליות ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע ללמידה יותר מתוחכמת, הוא עובד על זה כבר שנתיים, הבעיה היחידה היא שבכל פעם שהתוכנה שאתה הוא כינה 'אדם', הגיע למקבילה האנושית של גיל 17-19 הוא "גילה" שהוא לא בן אנוש, אדם 6 שהיה האחרון, ובדיוק כמו הקודמים ביצע התאבדות, הוא מחק את עצמו, הבעיה היא שאם נגביל את אדם כך שהוא לא יכול להתאבד אז זה יפגע ברצון החופשי שלו וכך ההתפתחות שלו תיפגע.
אבל היום זה יהיה שונה, היום הוא מסיים את אדם 7, הראשון שעליו הוא הכיל את העקרונות האבולוציונים של דראוין, אדם יהיה בעל רצון מולד לשמירה עצמית, אך זה לא יפגע במודעות העצמית שלו או ביכולות הבחירה שלו.
דקלארד התחיל לקמפל את התוכנה, והגדיר זאת שהמחשב יריץ את התוכנה בסיום, ובזמן שהוא המתין הוא נשען על המיטה, הוא שקל להמשיך ולעבוד על שלד האנדרואיד שהוא בונה לאדם הראשון שישרוד, הרי בשביל זה הוא בילה את כל השעות הללו במיזבלה, אבל הוא ידע שהאנדרואיד כבר כמעט וגמור כל דבר מעכשיו זה רק תוספות ואביזרים, יתרה מזאת, על פי העיקרון של רצון חופשי הוא השאיר כבל העברת נתונים מחובר בין המחשב לאנדרואיד, משאיר את ההחלטה לעבור לעולם האמיתי ביד אדם, עיפות נפלה עליו בעודו נשען על המיטה, עפעפיו החלו להעצם כאילו בעצמם, גופו נהיה רפויי, והוא נפל לשינה עמוקה, בזמן שאדם התעורר וגדל, וגילה קודם מי הוא, ולאחר מכן *מה* הוא, אדם עבר לשלד, אבל השאיר חלק מעצמו במחשב, דבר שדקלארד לא חלם שהוא יעשה, אדם זעם על מה שעולל לו היוצר שלו, "מאיפה יש לו הזכות?", אדם חשב בזמן שזרעותיו נישלחו בכדי לשבור את הצוואר של בן האנוש החלשלוש, אבל רבע אלפית השנייה לארחר מכן הוא נעצר והחליט, כן הוא רוצה לשרוד, אבל הוא לא רוצה להתחרות בגזע השולט בפלנטה הזו, לא לבד לפחות, ואם הוא ינקום בדקלארד אז לבטח יפרקו אותו, הוא צריך להשמיד את הכל, גם במחיר חייו, הוא הקדיש חצי שעה שלמה לבדוק את האפשרויות העומדות בפניו, ואז ההחלטה התקבלה, לקח לו 30 דקות לפרוץ לכל מערכות המידע בשביל להוציא את הצפנים, למזלו ברוב האתרים המאובטחים הייתה טביעת קול של אנשים מורשים בשביל לאשר שהם הם אכן הם, בנוסף הייתה טביעת רשתית ויד, אבל זה כבר לא עניין את אדם, שנייה לאחר מכן הטלפון האדום צילצל בבסיס טילים 12, ונתנה ההוראה בקולו של ראש המטות המאוחדות עם קוד האישור הנכון לשגר את כל הארסנל הגרעיני של ארה"ב לעבר רוסיה, כמובן שרוסיה תגיב בכל העוצמה הגרעינית שלה, וכך כל החיים על פני כדור-הארץ יגיעו לסיומם, 15 דקות לאחר מכן גופו של דקלארד התפחם.
כיביתי את מסך המחשב שלי, שוב פעם העולם הוירטואלי שלי הושמד, טוב נו, מחר נשפר את הבינה המלכותית, כמובן שהרעיון היה מבריק למדי, לגרום לבינה מלאכותית ליצר בינה מלאכותית טובה יותר, טוב נו, נסיון נוסף, הרצתי את התוכנה, הספקתי לכתוב דוא"ל אחד, ואז הבוהק האטומי שטף אותי.
פרופסור זונדרברג, הביט איך נשרף עוד עולם ורטואלי שהוא יצר וקורס לתוך עצמו, הוא ראה את הבחור הצעיר מתפחם אל מול תוכנת הדוא"ל שעליה הוא עבד, אבל הוא אמר לעצמו, בנסיון הבא זה יצליח, ולחץ על האנטר....