בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גורלו (גירסה משופצת!!!)
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 07:55 03/06/2002

תודה לכל הביקורות. את כולן לקחתי בתשומת לב, אפילו למילון הגעתי... שאלתי, בדקתי, הרחתי, וגם לאבישי גירסה נתתי (ושהוא לא ענה בחזרה). תודה מיוחדת לג'י שהתשובה לשאלתה עזרה לי לבסוף אפילו לחדד את הסיפור.


הפעמון הצטלצל.
השקט מט (התנודד).
הרוח נשבה.
סערה עמדה לבוא.

האיש התעורר והענבל הכה בפעמון שנית. כותנתו התכווצה בקפליה, זעה בין פרקיו העייפים ונמתחה בעצלות כאשר נעמד על רגליו; לשונו ליחכה את שפתיו היבשות ועורו הסתמר מהקור של אמצע הלילה. הפעמון השמיע את קולו שוב.

"מי שם?" הוא צעק לעבר הדלת, אך קול לא ענה.

הוא חש לדלת ופתחה ללא היסוס. מרכבתו עמדה בחוץ רתומה לסוסיו, וסייס שלא הכיר, מצונף במעיל, ישב מכופף גב על הדרגש.

"מה רצונך?" הוא שאל בקול רם, מנסה להתגבר על קולה של הרוח.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס ענה.
"מי מחכה לנו?"
"אישה. אישה זקוקה לך."

חומות ההגנה שסגרו על התנגדותו נפלו כששמע שזקוקים לו. הוא חזר לחדרו, לבש את בגדיו ועט על מעילו הכבד והשחור. לפני שסגר מאחוריו את דלתו נזכר ששכח את הפריט החשוב ביותר, את תיק הרופא שלו.

הבל נשימות הסוסים הבליח תחת אור מנורת הגז שעמדה בקדמת הבית. הרופא התיישב לצד הסייס, והוא בלי לחכות לאות, משך ברתמות והזניק את הסוסים. רגליהם בטשו את הקרקע והרעידו את אופני המרכבה. חושך התגבר, וערפל סמיך מילא את האוויר.

רגעים אחדים ישב הרופא במקומו, בלי לזוע, סופג לתוכו את צינת הלילה, לפתע מעכל שאינו יודע איך הסייס הגיע אליו, איך רתם את סוסיו בלי לבקש, איך ידע לקרוא דווקא לו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל שוב הרופא.
"למה לך לשאול את הפרטים הקטנים?" הוא שאלו בחזרה.
"לפחות תזכור את שמה של הגברת."
"לא."
"על דעתך בלבד קראת אותי לבוא?"
"על סמך הבטחה ולא על סמך דעתי."

צינת הקור שאחזה ברופא, התחלפה בצינה אחרת. רעד כיווץ את שריריו ופחד השיל את רצונו לדבר.

המרכבה המשיכה ברעידותיה על הדרך שסמויה היתה מהכוכבים, כאילו ראתה דרך החושך את המשכה ואת התפתלותה הנצחית. עיני הרופא הציצו בצדודיתו של הסייס, רואות את אפו הלבן מזדקר מבעד לצווארון מעילו, מבחינות בהבל הדקיק הפורץ דרך נחיריו ובניצוץ המוזר שניבט דרך עיניו… בכפפות העור שעל ידיו… בברכיו הקפוצות… במגפי העור החומות…לאן הוא לוקח אותי? מי מחכה לי שם?

הערפל התנדף והדרך התיישרה והתייצבה. אורות כתומים עדינים זהרו מרחוק ושלט שחור בעל אותיות לבנות חמקמקות חלף ונעלם. המרכבה האטה ושקטה. ברכי הסייס נרפו. בתי הכפר עלו והופיעו, בולטים באפרוריותם ובהופעתם הפשוטה והחסכונית. גדרות עץ רחבות ועקומות סימנו את שטחם. חלונותיהם מוגפים, דלתותיהם שקועות במשקופי עץ עבותים. מנורות שמן תלויות על עמודי עץ העלו אור נוגה לאורך הרחוב המרכזי. צליל בכי וזעקות כבושות נשמע במעומעם. הסייס הטה את מרכבתו לימין וחלף לרחוב צדדי, חשוך מקודמו. אור זחוח פרץ מחלון הבית ממנו עלו קולות הכאב.

קול הבכי משך את הרופא אליו. הצורך בריפוי כיוון את צעדיו כשדילג מהמרכבה. הערגה בלהושיט יד ולעזור לא שאלה אותו מדוע. דלת הבית היתה פתוחה קמעה, מתירה לאור להציץ החוצה ולכוון את רגלי הרופא. "הנה אני בא.. הנה אני בא להושיע… " הוא מלמל. סוליות נעליו העירו את רצפת העץ מתרדמתה כשחלף על פני המטבחון, עבר את חדר העבודה ופסע לתוך חדר השינה. אישה שכבה על מיטת עץ, שלולית דם נקוותה בין רגליה הפסוקות ובטנה התפוחה עלתה וירדה בעודה מכווצת את גופה. הוא הביט בזיעה שנטפה מפניה ובשערותיה שדבקו למצחה. היא כרעה ללדת, אבל סבלה הניכר בפניה גילה לו שהלידה קשה. נוכחותו עצרה את נשימתה ואת פרכוסה.
"אתה באת?" היא שאלה.
"אני כאן, אני באתי… הכל יהיה בסדר," הוא אמר וליטף את פניה. עיניה הביטו בו בתחינה בעודה מחדשת את יסוריי כאביה… "הוא הורג אותי מבפנים," היא בכתה לו.
"איפה בעלך?" הרופא שאל ומישש את בטנה של האישה כדי לבדוק את מיקומו של העובר. כבר התנסה בעבר במקרים בהם העובר עוד לא התהפך וניסה לצאת עם רגליו, או הסתבך ונחנק למוות בחבל התבור; אך עדיין מוקדם הדבר והדם לא פסק מלטפטף.
"בעלי מרווה את צערו בשיכר." היא ענתה באנקה.
ראשו של התינוק היה במקום הנכון.
"תנשמי עמוק ותרפי." הוא אמר ואץ למטבח, נעמד מעל התנור המפוייח, המוכר. המוכר? הגחלים עדיין לחשו תחתיו והקומקום החם עמד מעליו. עיניו צדו במבטם את קערית המתכת שנחה לה על מדף. הוא מזג את המים החמים לתוך הקערית וחזר לחדר, מביט באישה שוב… שוב… שוב… בעווית הכאב שבלטה בגרונה, בוורידיה הכחלחלים הבורקים, בבטנה. הוא לא יוכל לטפל בה עד שלא תלד… היא גוועת. הוא שלף פיסת בד מתיקו וטבל במים.
"איפה המיילדת שלך?" הוא שאל אותה.
"אין לנו כסף."
"ובעלך…?" הוא נזכר ששאל מקודם את השאלה וניגב את פניה.
"את חייבת לעזור לי. כשאומר לך תדחפי, תדחפי חזק! את חייבת להתאמץ!"
יללת כאב נמלטה ממנה ופניה האדימו. עורה החם דמה ללפיד בוער. הדם קלח. הראש בצבץ.
"את מצליחה… עוד פעם…" ופניה הסמוקות נצבעו בצבע השמש העולה, ורדיה חשבו לפרוץ דרך נקבוביות עורה. "עוד פעם…" הוא צרח לעברה… "קדימה…" כתפי התינוק פרצו מתוכה מקומטות, מכופלות. "הנה הוא יוצא…" הוא המשיך לעודדה. ראשה ניתר לעברו, וגופה התקפל לעבר רגליה. ידיו אחזו בתינוק המבצבץ ועיניו נישאו לעבר פניה המרושתות בהבעה לא-אנושית. צלם רווי כאב פרץ מזיכרונו אל תודעתו- ללא תמונה, ללא קול הבליח וגרם לו למשוך את התינוק מתוכה, אל העולם. "הוא בריא ושלם," אמר הרופא והביט בגווייה המתרוקנת מדם. התינוק בכה וצרח, התכווץ ובעט. כל-כך הרבה חיות היתה בעולל הקטן, נועד לחיות בלי אמו, או למות בעקבותיה. היכן אביו? מה יעשה בו כעת? הוא הביט בפניה המתות. השקט הזה. הזכות הזו. הפנים זכו לעדנה, לרוגע, לשלווה והתינוק - למרורים. פחד תקפו, אימה שלטה בו- פניה האנושיות, המתות הזכירו לו את אימו מבעד לתמונה מטושטשת ודהויה. פני מת היו לה אז, ללא רגש. אבל אלו היו פניה היחידות שידע כיוון שמתה בלידתו.

הוא שמע את הסוסים צוהלים מבחוץ ואת קול הסייס מתרה בהם. התינוק ששכב בין ידיו נרדם כסוי דם וריר. הוא ניגב את פני התינוק ואת גופו במטלית בה ניגב את פני האם. קול הסייס ביקע את מחשבתו, "מחכים לנו במקום אחר," הוא צעק.
"ומה עם התינוק, לא ניתן להשאירו כאן." ענה לו הרופא.
"אביו בדרך לכאן. כעת זה תפקידו לדאוג לו, לא שלך."

ושוב נמלט רצונו ממנו ותשובתו המנומקת של הסייס השביעה את מצפונו. הוא הניחו לצד גופת אמו, אסף את שאריות חבל הטבור ואת רדידי השלייה וזרקם בפח שעמד בצד החדר. עיניו כהו בחשכה שנחה לפניהן כשיצא מהבית. הסייס הביט בו בחיוך מבין. "בוא עלה… יש עוד משימה לפנינו."

הרופא עלה והתיישב לצידו, תמונת אימו המשיכה לרצד בתוך מוחו… מבטלת כל רצון להתנגד למבוקשו של הסייס.
"ולאן זה הפעם?" הוא שאל.
"לכפר הסמוך." הוא ענה לו, שוב באותו טון ובאותה סתמיות חידתית.
"ומי זה הפעם?"
"ילד. ילד זקוק לך."

ילד? ואיך הוא יודע על הילד. איך ידע על האישה. איך ידע שדווקא הוא יסכים לקום ממיטתו.
הרופא התכרבל במעילו, נעטף בעייפותו ונרדם. הרוח התגברה והתנגדה למרכבה הגומעת את הדרך, והערפל שזיהה את קולה ירד לרבוץ עליה, והמתיק את השקט סביבה.

כשהתעורר, מצא עצמו מוקף באובך לבן וסמיך שבלש אחרי המרכבה, וניתר וברח כשבאה לעומתו. כפר חדש נגלה לו, גלמוד כקודמו, כציור המחניף לזכרון ומעלה בו נוף ילדות. תרנגול מבוהל חצה בריצה את הדרך, אישה כפופה הרימה את מבטה, וצמד ילדים שובבני רץ מאחורי שובל האבק שהעלו גלגלי המרכבה. הסייס הגביה את ראשו והמשיך בדרבונו. שולי הכפר נותרו מאחור והאובך נעלם כלא היה. ילד מכווץ שכב לצד הדרך, מעיר בבכיו את תשומת לב הרופא.
מיד ניתר מהמרכבה וחש לילד. בגדיו הבלויים, החומים- פרומים וקרועים, ונעליו זרוקות לידו. כשעמד לצידו, קפא לרגע והביט בידיי הילד השרוטות שהסתירו את פניו.

"הגעתי," אמר לו הרופא בטבעיות והילד פסק מלבכות.
"מה?" געה הילד בבכי, הסיר את ידיו מפניו וליקק את שפתיו.
שפתי הילד שתתו דם, וגבתו השמאלית הזדקרה כגבעה מעל עינו.
"מי עשה לך את זה?" שאל הרופא.
"הילדים הארורים עשו לי את זה."
הילדים עשו לו את זה, בעבע בו הזכרון והתערבב עם תמונת אימו המתה. מבעד לעצמות הצמוקות, החבלות הנוראות ועקבות הדמעות והדם, ראה הרופא מישהו אחר, ובעודו מתקלף שיכבה אחר שיכבה התעוררו בו רגשות העבר. כפסל שלא ינתץ, כריח שלא ימוג, וככאב שלא ימחה הוא שאל שאלה שהתשובה לה ידועה.
"מה שמך?" שאל הרופא והילד ענה. בתגובה איבד הרופא את שווי משקלו וצנח ליד הילד. עיניו נתלו בו, חלפו למרכבה, הציצו בסייס שישב על הדרגש ובחן את הנעשה, ואז קפאו בעצמו, בידיו, ברגליו וחזרו לילד.
"למה הכו בך הילדים?" הוא שאל ורעד וכמו אמר את התשובה בעצמו.
"כי רצחתי את אימא שלי." והוא ידע שכך חשב, שנולד ברצח אמו. הוא הביט בו בעיניים דואבות, מגינות. ומבטם התמזג לאחד. נצחי. הוא ידע שהפצעים שיחבוש יפתחו שנית, והרדיפות והאשמות לא יחדלו, לא יפסקו לעולם; לא מצד אביו ולא מצד השכנים שיביטו בו באיבה על כך שאביו הביאו לכאן, סחב אותו לאחר שמכר את ביתו ועזב בבושת פנים את הכפר בו נולד. ולולא אחת הנשים שנתנה לו לינוק את שידה והפיחה בו חיים… לא היה נותר לראות את היום הזה, או את האתמול או השלשום. ולמה שווים החיים אם הרוצח מסתובב חופשי ללא צדק, ללא החוק שיעניש, ויותיר עצמו לידי הילדים השונאים והשכנים המביטים בו בזרות ובריחוק.

הוא מצא עצמו מלטף את ראשו של הילד, חובש את פצעיו, מרגיע את שריטותיו, ממלמל ניחומים ומילים שלא אמר לאיש. הילד הביט בו, נושם ונושף ומגהק את הברותיו. אביו בבית אבל לא יבחין בתחבושת שהתנוססה כעת על ברכו, או על המשחה שנמרחה על ידיו ועל פניו. הוא יהיה שקוע באלכוהול שגורר אותו יום אחרי יום אל השאול.

"די חבשת מספיק!" אמר מעל הסייס.
"אבל הילד, לא ניתן להשאירו כך."
"אביו בבית… הוא בוודאי יטפל בו."
"לא!" אמר הרופא נחרצות.
"לא?! אבל יש עוד משימה לפנינו, בחור זקוק לך."
"לא!" זעק שוב הרופא.
"הבחור זקוק לך כעת יותר מאשר הילד, האמן לי."

הילד התרומם על רגליו, כמו מאשר את דברי הסייס - הוא בסדר עכשיו. בסדר? אבל הפחד תקפו וההלם שתקו, ומבטו בילד הותירו בחלום שלפתע ניתן לשינוי. ניתן לשינוי!* כי הילד אינו רוצח.* הרי לא ניתן היה להציל את האם. הוא לא הצליח להציל את אמו. אבל הבחור זקוק לי! זעק הנדר שנדר כרופא. אבל איזה עתיד הוא יבחר לשנות? ואיזה הווה הוא חווה? כי ידע את העבר כילד ואת העתיד לבוא.

הילד בחר ללכת והרופא שמחשבתו חמקה לו, טיפס אל דרגש המרכבה. הסייס הצליף בשוטו והסוסים פרצו ממקומם בלי להתמהמה, נוטשים את הכפר ואת הנוף המוכר כמו שעזב אז לטובת חיים חדשים משלו.

המרכבה זעה ורעדה, עננים שחורים התרכזו מעליה, מסתירים את השמש שצריכה היתה לעמוד במרכז השמיים. ברקים נראו משתלחים לעבר האדמה, מבהיקים בצבעם ומאותתים שהסערה הגיעה.

"מי אתה?" שאל לבסוף הרופא את הסייס.
"אני? שליח."
"שליח של מי?"
"שליח שלך."
"אבל לא קראתי לך."
"ולמרות הכל…" ולפתע שתק הסייס וחתם את פיו.
"ולמרות הכל מה!" השתלח בו הרופא. "מה? מה? הגד לי!"

גשם החל להכות באדמה, בטיפות גדולות ושמנות, בקווים חדים וברורים.

"אולי כדאי שתיכנס לתוך המרכבה. נסיעה ארוכה מחכה לנו…" אמר הסייס.
"אבל הגד לי, למרות מה? מה שכחתי?"

הגשם הפך לפלוגות סער, מכה בכידוניו, צולף ומקפיא את קורבנותיו. והדרך הפכה לנחל חום ואפור. המרכבה עצרה.

"אני אלך אם לא תאמר לי!" זעק הרופא.
"אתה לא יכול לעזוב. לא תרשה לעצמך לעזוב."
"תאמר לי בבקשה!!!"
"חבל שאתה נרטב עד לשד עצמותייך."

הגשם הפך לברד אכזר… מכה בפנים, בידיים…

"החולה שלך ימות!" אמר הסייס, "ואנחנו לא נגיע במועד!"

הרופא התרצה, ונכנס לשבת על המושב היבש בתוך המרכבה, מקשיב לצלילי הגשם והברד שדמו לרעש כדור המתגלגל במדרון וממאן לעצור, כמו עברו שרדף אותו והחיה את מראות חייו, את זכרונותיו. שעות ישב הרופא בתוך תא המרכבה ושט במרחבי יגונו שלא חדל מלתקוף ולהשמיד בצער כל חלקה שפויה שנותרה בו; *הרוצח שרצח ירצח שנית והפעם במודע. הוא ינעץ את שברי הבקבוק שנזרק לעברו בגרונו של הבריון שהקניט אותו, שדחף אותו, שהטיל בו את בקבוק היין, וששלף סכין כדי להורגו. ואם העתיד ידוע, אז למה לא הציל את עברו. ואת מי יציל עכשיו, את עצמו או את הבריון.*

השמש שקעה וקור יבש חדר לעולם, מחליף את הגשם ואת רעש הברד בפתיתי השלג. חשכה בצבצה ונמרחה על פני הדרך. להקת אורות לבנים רבצה במרחק וסימנה את היקרותה של עיר. את העיר שאליה קרבו כבר ידע, ואת היעד אליו נטלטלה המרכבה הוא כבר הכיר.

המרכבה עצרה ליד בית מרזח. אנשים פרצו מדלתותיו בבהלה. הרופא ירד מהמרכבה והבחין בצל אדם מתרחק בריצה בכיוון בו צפה שיהיה. הנה הוא בורח שוב, מאמין ביגונו, בגורלו האכזר המתעמר בו. קולות גניחה ניתקו את קו מחשבתו והסבו את פני הרופא ממנו. גבר שכב מפרפר במרכז רצפת בית המרזח, ידו אחזה בגרונו שהדיף מגופו את תמצית חייו. כיסאות זרוקים ושולחנות הפוכים שכבו סביבו כשאריות תפאורה למחזה שהוצג. הוא ניגש אל האיש השוכב והביט בעיניו. תמהון אחז בהן כשראו את דמות הגבר שרוכנת מעליהן; כמו הבחור שניסה לדקור קודם לכן, רק מבוגר יותר, אפילו זקן במידת מה. הרופא הצמיד את ידו לגרונו וקיפל בחוזקה את ראש הגבר לעבר כתפו כדי לצמצם את זרימת הדם החוצה. הפתח היה רחב, והדם רק האט את זרימתו. המוזג שעמד ליד הבר ניגש אל הרופא.

"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל את הרופא.
"פתח את תיקי והבא לי את הקופסא השחורה."
המוזג פתח את התיק ועשה כשביקש. "עכשיו ערבב את החומר ומרח אותו על פיסת הבד." וכך עשה המוזג, לש במשחה עד שהתרככה ומרח אחת מפיסות הבד שהיו בתוך תיק הרופא. "הבא לי אותה," ביקש הרופא והצמיד את הבד לצווארו של האיש, והדק בחוזקה כדי למנוע מהדם להמשיך ולזרום. פעמוני המשטרה נשמעו היטב מרחוק מתקרבים וסוגרים.
"החזק את ראשו כמוני. אל תניח לו למות. אני חייב ללכת!" אמר הרופא למוזג.
כשהחליפו, יצא מהמרזח בסערה ועלה על המרכבה.

"סע… סע מכאן… אני יודע את תשובתך! אישה זקוקה לי!" אמר הרופא.

הסייס חייך ושתק. המרכבה שקשקה והמהמה והסוסים דהרו, חולפים על-פני מרכבות השוטרים שהגיעו למקום. וכמו שעזבו את העיר, כך הבין את מעללי זכרון העבר המעוות והשלכותיו על ההווה ועל העתיד שישטה בו. תחושת האשם שנספגה בגורלו תוליך אותו לחפש אחר תיקון בדמות הרופא המכפר על עוונותיו. מידה כנגד מידה - הצלת חיים כנגד מוות.

המרכבה התנודדה ונרעדה, שוב פוצחת במסעה אל עבר מחוז נוסף. וזכרונו הטרי מוחק את הקודם, מחדד את השונה. הוא נזכר בדברי הסייס: "ולמרות הכל…" שניתנה לו הזדמנות לתקן את עצמו, הוא לא תיקן. *את אמו לא הציל. לילד לא אמר שאינו רוצח, למרות שניתנה לו האפשרות. את הבחור שברח מבית המרזח לא עצר והסביר לו שזו היתה הגנה עצמית ושלא יכול היה להימנע מהמעשה.*

שעות חלפו ומהלילה נולד יום חדש. הם קרבו לעיר שניטעה בזכרונו כמקום האחרון אליו ברח. גם בערב, לפני שהסייס הגיע, נזכר באיש זר שאמר לו "אישתי חולה מאד… עזור לה למות." והוא ענה לו בתשובה שאינו ממית אנשים אלא עוזר להחיותם. אך האיש לא ויתר וגילה לו את סודו … ושהוא נכח בבית המרזח כאשר התנפל עליו הבריון והוא דקרו בשברי הזכוכית בחזרה. בין רגע השתבשה מוסריותו ועיוותי העבר ביתקו כל היגיון. כקללה יושנה של אדם הנועד לרצוח כדי להתקיים, הסכים לעזור לו, ולמרות שגילה כי אשת האיש לא עמדה למות, המית אותה.

המרכבה גמעה את הדרך והשקט ששרר בחוץ עמד בניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בלב הרופא. עוד מעט ויגיעו ושאלות רבות נערמו בנבכי מוחו. איך יתעמת עם עצמו, איך יתגלה לו... אם ימנע ממנו לפגוש את האיש, ימנע ממנו לרצוח, אבל לא ימנע מהאיש לרצוח את אשתו. אך אם ירצח את האיש לא תפגע אשתו ודמותו מעברו לא תאלץ לרצוח. אבל אם הוא עצמו ירצח אז איך יתקן את חייו אם ניתנה לו ההזדמנות לתקנם.

המרכבה חלפה בשערי העיר ודהרה ברחובותיה אל כתובת מוכרת וידועה. עברה ליד הבתים שביקר, אצל האנשים שריפא. והרעידות הקטנות של אופני המרכבה הרכיבו תמונה במוחו המתייסר של הרופא… הוא מצא פתרון… הוא ידע את שעליו לעשות… "עצור!" הוא צעק לסייס. "עצור! אתה שומע, עצור!"

הוא ירד מהמרכבה וניגש לסייס. "אני רוצה שתבטיח לי משהו."
"מה בפיך?"
"אנא הבטח לי שתקח את הבחור שיושן שם בבית ליום או ליומיים ואז תחזיר אותו לכאן."
"אתה בטוח?"
"אני בטוח כמו שלא הייתי מעולם. עשה את שאמרתי!"

והסייס כגורלו של הרופא לא התנגד, ונפרד ממנו.

הוא נעצר ליד דלת הרופא וצלצל בפעמון הבית.
"מי שם?" צעק לו קול מבפנים והוא לא החזיר לו תשובה.
גבר צעיר פתח את הדלת.
"מה רצונך?" שאל הרופא.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס אמר.



נושא נכתב על ידי נשלח
  גורלו alonwho@what 04:21 26/05/2002
  די מעניין שלמקו 07:49 26/05/2002
  מסכימה בעניין השפה עידית 08:22 26/05/2002
  דווקא את ההאנשות אהבתי... אסטרו נעמי שומרת אחיי אנוכי 09:09 26/05/2002
  מה הייתי עושה בלעדייך :-) alonwho@what 11:53 26/05/2002
  הבנו, הבנו אסטרו-נעמי נטולת איציק 12:49 26/05/2002
  מהו סיפור בוחצלגיחצן? alonwho@what 11:50 26/05/2002
  סיפור בוחצלגיחצן שלמקו 02:08 27/05/2002
  כן אני זוכר את מכונת הזמן שלך... alonwho@what 03:51 27/05/2002
  אתם המתים חיים... alonwho@what 00:44 28/05/2002
  לא הבנת? סידרו אותו. (ספויילר בפנים) Sabre Runner 07:39 29/05/2002
  תסלח לי... אבל הוא זיין את עצמו במודע.. alonwho@what 07:43 29/05/2002
  לא הוא לא גל 12:38 29/05/2002
  כן הוא כן... alonwho@what 13:05 29/05/2002
  אני חוזר - הוא לא גל מתנצל על הדיון העופי 23:50 29/05/2002
  אני קראתי את הקטע הלוך וחזור עוד לפני אלון מתנצל בחזרה 01:50 30/05/2002
  תסתכל משפט לפני זה ''אם תחשוב טוב [...] גל 05:33 30/05/2002
  הסיפור די מעניין, אבל... גל 09:21 26/05/2002
  תודה על הביקורת ועל התיקונים[[ל''ת]] alonwho@what 11:55 26/05/2002
  כמה דברים שונים: ג'יי האמיתית 10:27 26/05/2002
  כמה תשובות שונות. alonwho@what 12:12 26/05/2002
  לגבי מה שכתבת בפסיקה השנייה - ג'יי האמיתית 12:34 26/05/2002
  כמה הבהרות... alonwho@what 07:43 27/05/2002
  זה בסדר, קראתי את ההודעה שלך ג'יי האמיתית 11:04 27/05/2002
  ביקורת אבישי 12:59 26/05/2002
  אשמח אם תתן לי דוגמאות alonwho@what 22:56 26/05/2002
  RE: אשמח אם תתן לי דוגמאות אבישי 10:36 28/05/2002
  אני מודה לך על הזמן... alonwho@what 10:48 28/05/2002
  הסיפור בדרך אלייך.... ותודה שוב.[[ל''ת]] alonwho@what 03:02 31/05/2002
  עוד לולאה. נו, טוב. NY מאושר 14:03 26/05/2002
  לא צריך להתנצל, באמת alonwho@what 22:54 26/05/2002
  גורלו (גירסה משופצת!!!) alonwho@what 07:55 03/06/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.