תפיסת הסיפור היא לא ה*תיקון* שנראה הולך ומגיע אלא דווקא ההפך, המדרון התלול אליו גולש הרופא...

הסיפור מתרחש בתקופה בה כל מטלות משק הבית נופלת על האישה... והמצב שהאם מתה מוביל את האב הכושל להאשים את בנו בהתייחס למצבו. ומצב המשפחה הופך לנטל לחברה בה הם חיים בגלל מצבו של האבא... ונבערות שאחת מדרכיה המוזרות היא שנאת החלש והשונה הופכת את הילדים ל"שטנים" קטנים, בלי יכולת להבין באמת מהן המצוקות של הילד. אפלייה הוא עניין גורף, ופוגע בכל שכבות האוכלוסיה. בין גזעים ואף בתוך החברה. ונבדלות היא לרוב בעיה. מנקודת מצב זו אני תוקף את הסיטואציות...

בהתייחס לתפיסת העבר... או יכולתנו להשתמש בנסיון חיינו או בזכרון כדי לשפר את עצמנו... דעתי בנושא היא פשוטה... אנחנו כאנשים נוטים לעוות דברים. תעמידי שני אנשים שהיו באותה סיטואציה ותופתעי לגלות שתי גרסאות שונות לאותו מצב.

הרצח האמיתי שמתבצע הוא תוצאה של אותו עיוות בזכרון, הפיכתו לאשם, לפני שהיה כזה. ולפושע שצריך להגן על חירותו, לפני שהפך באמת לרוצח. הגשמת הנבואה שלו, היא במידה מסויימת גורלו שהוא איינו מצליח להתחמק ממנו.

לגבי המסע בזמן... זהו יותר ממסע בזמן... הוא גם מסע אחרי הזכרון...

לגבי... התיקונים בחיי ומה הביא אותי לכתוב את זה... ובכן נתאפק עוד יום יומיים... ואולי גם אספר איך אני ראיתי את הסיפור.