בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גורלו
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 04:21 26/05/2002

הפעמון הצטלצל.
השקט מט.
הרוח נשבה.
סערה עמדה לבוא.

האיש התעורר והענבל הכה בפעמון שנית. כותנתו התכווצה בקפליה, זעה בין פרקיו העייפים ונמתחה בעצלות כאשר נעמד על רגליו; לשונו ליטפה את שפתיו היבשות ועורו הסתמר מהקור של אמצע הלילה. הפעמון השמיע את קולו שוב.

"מי שם?" הוא צעק לעבר הדלת, אך קול לא ענה.

הוא חש לדלת ופתחה ללא היסוס. מרכבתו עמדה בחוץ רתומה לסוסיו, וסייס שלא הכיר, מצונף במעיל ישב מכופף גב על הדרגש.

"מה רצונך?" הוא שאל בקול רם, מנסה להתגבר על קולה של הרוח.
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס ענה.
"מי מחכה לנו?"
"אישה. אישה זקוקה לך." הוא ענה בקול גבוה.

חומות ההגנה שסגרו על התנגדותו נפלו כששמע שזקוקים לו. הוא חזר לחדרו, לבש את בגדיו ועט עליו את מעילו הכבד והשחור. לפני שסגר מאחוריו את דלתו נזכר ששכח את הפריט החשוב ביותר, את תיק הרופא שלו.

הבל נשמות הסוסים בלח תחת אור מנורת השמן שעמדה בקדמת הבית. הרופא התיישב לצד הסייס, והוא בלי לחכות לאות משך ברתמות והזניק את הסוסים. רגליהם בטשו את הקרקע והרעידו את אופני המרכבה. חושך התגבר, וערפל סמיך מילא את האוויר.

רגעים אחדים ישב הרופא במקומו, בלי לזוע, סופג לתוכו את צינת הלילה, מעכל לפתע שאינו יודע איך הסייס הגיע אליו, איך רתם את סוסיו בלי לבקש, איך ידע לקרוא דווקא לו.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל שוב הרופא.
"למה לך לשאול את הפרטים הקטנים?" הוא שאלו בחזרה.
"לפחות תזכור את שמה של הגברת."
"לא."
"על דעתך בלבד קראת אותי לבוא?"
"על סמך הבטחה ולא על סמך דעתי."

צינת הקור שאחזה ברופא, התחלפה בצינה אחרת. רעד כיווץ את שריריו והשיל את רצונו לדבר.

המרכבה המשיכה ברעידותיה על הדרך שסמויה היתה מהכוכבים, כאילו ראתה דרך החושך את המשכה ואת התפתלותה הנצחית. עיני הרופא הציצו בצדודיתו של הסייס, רואות את אפו הלבן מזדקר מבעד לצווארון מעילו, מבחין בהבל הדקיק הפורץ דרך נחיריו ובניצוץ הדקיק שניבט דרך עיניו… בכפפות העור שעל ידיו… בברכיו הקפוצות… במגפי העור החומות…לאן הוא לוקח אותי? מי מחכה לי שם?

הערפל התנדף והדרך התיישרה והתייצבה, אורות כתומים עדינים זהרו מרחוק. שלט שחור בעל אותיות לבנות חמקניות חלף ונעלם. המרכבה האטה ושקטה. ברכי הסייס נרפו. בתי הכפר עלו והופיעו בולטים באפרוריותם ובהופעתם הפשוטה והחסכונית. גדרות עץ רחבות ועקומות סימנו את שטחם. חלונותיהם מוגפים, דלתותיהם שקועות במשקופי עץ עבותים. עמודי עץ פזורים מעלים אור נוגה עמדו לאורך הרחוב המרכזי. צליל בכי וזעקות כבושות נשמע במעומעם. הסייס הטה את מרכבתו לימין וחלף לרחוב צדדי, חשוך מקודמו. אור זחוח פרץ מחלון בית, משם פרצו הגניחות והכאב.

קול הבכי משך את הרופא אליו, הצורך בריפוי כיוון את צעדיו כשדילג מהמרכבה. הערגה בלהושיט יד ולעזור לא שאלה אותו מדוע. דלת הבית היתה פתוחה קמעה מתירה לאור החיוור להציץ החוצה ולכוון את רגלי הרופא אליה. "הנה אני בא.. הנה אני בא להושיע… " הוא מלמל. סוליית נעליו העירה את רצפת העץ מתרדמתה כשחלף על פני המטבחון, עבר את חדר העבודה ופסע לתוך חדר השינה. אישה שכבה על מיטת עץ, שלולית דם בין רגליה הפסוקות, בטנה התפוחה עלתה וירדה בעודה מכווצת את גופה, זיעה נטפה מפניה ושערותיה דבקו למצחה. היא כרעה ללדת, אבל סבלה הניכר בפניה גילה לו שהלידה קשה. היא הביטה בו לשניה ועצרה את נשימתה ואת פרכוסה.
"אתה באת?" היא שאלה.
"אני כאן, אני באתי… הכל יהיה בסדר." אמר וליטף את פניה. עיניה הביטו בו בתחינה בעודה מחדשת את יסוריי כאביה… "הוא הורג אותי מבפנים," היא בכתה לו.
"איפה בעלך?" הרופא שאל ומישש את בטנה של האישה כדי לבדוק את מיקומו של העובר. כבר התנסה בעבר במקרים בהם העובר עוד לא התהפך וניסה לצאת עם רגליו, או הסתבך ונחנק למוות בחבל התבור; אך עדיין מוקדם הדבר והדם לא פסק מלטפטף.
"בעלי מרווה את צערו בשיכר." היא ענתה באנקה.
ראשו של התינוק היה במקום הנכון.
"תנשמי עמוק ותרפי." הוא אמר לה ואץ למטבח, נעמד מעל התנור המפוייך, המוכר. המוכר? הגחלים עדיין לחשו תחתיו והקומקום החם עמד מעליו. עיניו צדו במבטם את קערית המתכת שנחה לה על מדף. הוא זלג לתוכה את המים החמים וחזר לחדר מביט באישה שוב… שוב… שוב… בעווית הכאב שבלטה בגרונה, בוורידיה הכחלחלים הבורקים, בבטנה. הוא לא יוכל לטפל בה עד שלא תלד… היא גוועת. הוא שלף פיסת בד מתיקו וטבל במים.
"איפה המיילדת שלך?" הוא שאל אותה.
"אין לנו כסף."
"ובעלך…?" הוא נזכר ששאל את השאלה וניגב את פניה.
"את חייבת לעזור לי. כשאומר לך תדחפי, תדחפי חזק! את חייבת להתאמץ!"
יללת כאב נמלטה ממנה ופניה האדימו. עורה החם דמה ללפיד בוער. הדם קלח. הראש בצבץ.
"את מצליחה… עוד פעם…" ופניה הסמוקות נצבעו בצבע השמש העולה, ורדיה חשבו לפרוץ דרך נקבוביות עורה. "עוד פעם…" הוא צרח לעברה… "קדימה…" כתפי התינוק פרצו מתוכה מקומטות, מכופלות. "הנה הוא יוצא…" הוא המשיך לעודדה. ראשה ניתר לעברו וגופה התקפל לעבר רגליה. ידיו אחזו בתינוק המבצבץ ועיניו נישאו לעבר פניה המרושתות בהבעה לא-אנושית. משהו מזכרונו פרץ אל תודעתו- זכרון ילדות ללא תמונה, ללא קול הבליח מאחורי עיניו וגרם לו למשוך את התינוק מתוכה, אל העולם. "הוא בריא ושלם," אמר הרופא והביט בגווייה המתרוקנת מדם. התינוק בכה וצרח, התכווץ ובעט. כל-כך הרבה חיות היתה בו, בעולל הקטן. נועד לחיות בלי אמו, או למות בעקבותיה. היכן אביו? מה יעשה בו כעת? הוא הביט בפניה השקטות של האישה. השקט הזה. הזכות הזו. הפנים זכו לעדנה, לרוגע, לשלווה והתינוק - למרורים. פחד תקפו, אימה שלטה בו- פניה האנושיות, המתות הזכירו לו את אימו – אימו שראה פעם כשהיה ילד מבעד לתמונה מטושטשת ודהויה. פני מת היו לה אז, ללא רגש. אבל אלו היו פניה היחידות שידע כיוון שמתה בלידתו.

הוא שמע את הסוסים צוהלים מבחוץ ואת קול הסייס מתרה בהם. התינוק ששכב בין ידיו נרדם, כסוי דם וריר. הוא ניגב את פני התינוק ואת גופו במטלית בה ניגב את פני האם. קול הסייס ביקע את מחשבתו, "מחכים לנו במקום אחר", הוא צעק.
"ומה עם התינוק, לא ניתן להשאירו כאן." ענה לו הרופא.
"אביו בדרך לכאן. כעת זה תפקידו לדאוג לו, לא שלך."

ושוב נשל רצונו ממנו ותשובתו המנומקת של הסייס השביעה את מצפונו. הוא הניחו לצד גופת אמו, אסף את שאריות חבל הטבור ואת רדידי השלייה וזרקם בפח שעמד בצד החדר. עיניו כהו בחשכה שנחה לפניהן כשיצא מהבית. הסייס הביט בו בחיוך מבין. "בוא עלה… יש עוד משימה לפנינו."

הרופא עלה והתיישב לצידו, שתיקתו ומבוכתו הבריחו כל רצון להתנגד למבוקשו של הסייס.
"ולאן זה הפעם?" הוא שאל.
"לכפר הסמוך." הוא ענה לו, שוב באותו טון ובאותה סתמיות חידתית.
"ומי זה הפעם?"
"ילד. ילד זקוק לך."

ילד? ואיך הוא יודע על הילד. איך ידע על האישה. איך ידע שדווקא הוא יסכים לקום ממיטתו.
הרופא התכרבל במעילו, נעטף בעייפותו ונרדם. הרוח התגברה והתנגדה למרכבה הגומעת את הדרך, והערפל שזיהה את קולה ירד לרבוץ עליה, והמתיק את השקט סביבה.

כשהתעורר, מצא עצמו מוקף באובך לבן וסמיך שבלש אחרי המרכבה, וניתר וברח כשבאה לעומתו. כפר חדש נגלה לו, גלמוד כקודמו, כציור המחניף לזכרון ומעלה בו נוף ילדות. תרנגול מבוהל חצה בריצה את הדרך. אישה כפופה הרימה את מבטה וצמד ילדים שובבני רץ מאחורי שובל האבק שהעלו גלגלי המרכבה. הסייס הגביה את ראשו והמשיך בדרבונו. שולי הכפר נותרו מאחור והאובך נעלם כלא היה. ילד מכווץ שכב לצד הדרך, מעיר בבכיו את תשומת לב הרופא.
מיד ניתר הרופא מהמרכבה וחש לילד. גוף הילד היה מסומן בחבלות כחולות וסגולות, בשריטות אדומות וארוכות. בגדיו הבלויים, החומים פרומים וקרועים, ונעליו זרוקות לידו. כשעמד לצידו קפא לרגע והביט בידיו הפצועות של הילד שהסתירו את פניו.

"הגעתי," אמר לו הרופא בטבעיות והילד פסק מלבכות.
"מה?" אמר הילד וליקק את שפתיו.

הרופא קפא במקומו. שפתי הילד שתתו דם, ועינו השמאלית היתה גדולה מהימנית.
"מי עשה לך את זה?" שאל הרופא.
"הילדים הארורים עשו לי את זה." הילדים עשו לו את זה… מבעד לעצמות הצמוקות, החבלות הנוראות ועקבות הדמעות והדם ראה הרופא מישהו אחר; כמו פסל שלא ינתץ, ריח שלא ימוג, כאב שלא ימחה - הוא זכר אותו.
"מה שמך?" שאל הרופא והילד ענה. בתגובה איבד הרופא את שווי משקלו וצנח ליד הילד. עיניו נתלו בילד, חלפו למרכבה, הציצו בסייס שישב על הדרגש ובחן את הנעשה, ואז קפאו בעצמו, בידיו, ברגליו וחזרו לילד.
"למה הכו בך הילדים?" הוא שאל ורעד וכמו אמר את התשובה בעצמו.
"כי רצחתי את אימא שלי." הילד ענה והוא ידע שכך היה, שכך נולד – ברצח אמו. הוא הביט בו בעיניים דואבות, מגינות. ומבטם התמזג לאחד. נצחי. הוא ידע שהפצעים שיחבוש יפתחו שנית, והרדיפות והאשמות לא יחדלו, לא יפסקו לעולם; לא מצד אביו ולא מצד השכנים שיביטו בו באיבה על כך שהוא עצמו הביא את אביו לכאן, סחב אותו לאחר שעזב בבושת פנים את כפרו הקודם, הכפר בו נולד, ולולא אחת הנשים שנתנה לו לינוק את שידה והפיחה בו חיים… לא היה נותר לראות את היום הזה, או את האתמול או השלשום; ולמה שווים החיים אם הרוצח מסתובב חופשי ללא צדק, ללא החוק שיעניש, ויותיר עצמו לידי הילדים השונאים והשכנים המביטים בו בזרות ובריחוק.

הוא מצא עצמו מלטף את ראשו של הילד, חובש את פצעיו, מרגיע את שריטותיו, ממלמל ניחומים ומילים שלא אמר לאיש. הילד הביט בו, נושם ונושף ומגהק את הברותיו. אביו בבית אבל לא יבחין בתחבושת שהתנוססה כעת על ברכו, או על המשחה שנמרחה על ידיו ועל פניו. הוא יהיה שקוע באלכוהול שגורר אותו יום אחרי יום אל השאול.

"די חבשת מספיק!" אמר מעל הסייס.
"אבל הילד, לא ניתן להשאירו כך."
"אביו בבית… הוא בוודאי יטפל בו."
"לא!" אמר הרופא נחרצות.
"לא?! אבל יש עוד משימה לפנינו, בחור זקוק לך."
"לא!" אמר שוב הרופא.
"הבחור זקוק לך כעת יותר מאשר הילד, האמן לי."

הילד התרומם על רגליו, כמו מאשר את דברי הסייס - הוא בסדר עכשיו. בסדר? אבל הפחד תקפו וההלם שתקו. ומבטו בילד הותירו בחלום שלפתע ניתן לשינוי. ניתן לשינוי! אבל הבחור זקוק לי! אבל איזה עתיד הוא יבחר לשנות? ואיזה הווה הוא חווה? כי ידע את העבר ואת העתיד לבוא.

הילד בחר ללכת והרופא שמחשבתו חמקה לו טיפס אל דרגש המרכבה. הסייס הצליף בשוטו והסוסים פרצו ממקומם, נוטשים את הכפר ואת הנוף המוכר לרופא מעברו כילד - הנוף שעזב לטובת חיים חדשים משלו. הזדמנויות חדשות.

המרכבה זעה ורעדה, עננים שחורים התרכזו מעליה, מסתירים את השמש שצריכה היתה לעמוד במרכז השמיים. ברקים נראו משתלחים לעבר האדמה, מבהיקים בצבעם ומאותתים שהסערה הגיעה.

"מי אתה?" שאל לבסוף הרופא את הסייס.
"אני? שליח."
"שליח של מי?"
"שליח של אלו הזקוקים לך."
"אבל זאת היתה אימי שם בבית והילד הזה הוא אני."
"איך אתה יודע?"
"אני זוכר אותה, אני זוכר אותו!"
"ולמרות הכל…" ולפתע שתק הסייס וחתם את פיו.
"ולמרות הכל מה!" השתלח בו הרופא. "מה? מה? הגד לי!"

גשם החל להכות באדמה, בטיפות גדולות ושמנות, בקווים חדים וברורים.

"אולי כדאי שתיכנס לתוך המרכבה. נסיעה ארוכה מחכה לנו…" אמר הסייס.
"אבל הגד לי, למרות מה? מה שכחתי?"

הגשם הפך לפלוגות סער, מכה בכידוניו, צולף ומקפיא את קורבנותיו. והדרך הפכה לנחל חום ואפור. המרכבה עצרה.

"אני אלך אם לא תאמר לי!" זעק הרופא.
"אתה לא יכול לעזוב. לא תרשה לעצמך לעזוב."
"תאמר לי בבקשה!!!"
"חבל שאתה נרטב עד לשד עצמותייך."

הגשם הפך לברד אכזר… מכה בפנים, בידיים…

"החולה שלך ימות!" אמר הסייס, "ואנחנו לא נגיע במועד!"
הרופא התרצה, ונכנס לשבת על המושב היבש בתוך המרכבה… הרעש שנשמע בתוכה דמה לכדור המתגלגל במדרון… ולא ממאן להפסיק. המרכבה מצידה המשיכה לנוע, נסחפת בגשם ובברד והוא בתוכה כלכוד בעברו שהחל לרדוף אותו שנית, מחייה את המראות בחייו, את זכרונותיו; הרוצח שרצח ירצח שנית והפעם במודע. הוא ינעץ את שברי הבקבוק שנזרק לעברו בגרונו של הבריון שזיהה אותו מהילדות והקניט אותו, ושדחף אותו והטיל בו את בקבוק היין, וששלף סכין כדי להורגו. ואם העתיד ידוע, את מי בא להציל? את עצמו או את הבריון.

השמש ירדה וקור יבש חדר לעולם, מחליף את הגשם ואת רעש הברד בפתיתי השלג. חשכה בצבצה ונמרחה על פני הדרך. שעות ישב הרופא בתוך תא המרכבה ושט במרחבי יגונו שלא חדל מלתקוף ולהשמיד בצער כל חלקה שפויה שנותרה בו; למה לי חיי? ללא עונש, ללא גזר דין. להקת אורות לבנים רבצה במרחק וסימנה את היקרותה של עיר. את העיר שאליה קרבו כבר ידע, ואת היעד אליו נתלתלה המרכבה הוא כבר הכיר.

המרכבה עצרה ליד בית מרזח. אנשים פרצו מדלתותיו בבהלה. הוא ירד מהמרכבה והבחין בצל אדם מתרחק בריצה בכיוון בו צפה שיהיה. הנה הוא בורח שוב, מאמין ביגונו, בגורלו האכזר המתעמר בו. הרופא נכנס לתוך בית המזרח. גבר שכב מפרפר, ידו אחזה בגרונו שהדיף מגופו את תמצית חייו. כיסאות זרוקים, שולחנות הפוכים שכבו סביבו כשאריות תפאורה למחזה שהוצג.
הוא ניגש אל האיש השוכב והביט בעיניו. תמהון אחז בהן כשראו את דמות הגבר שרוכנת מעליהן; כמו הבחור שניסה לדקור קודם לכן, רק מבוגר יותר, אפילו זקן במידת מה. הרופא הצמיד את ידו לגרונו וקיפל בחוזקה את ראש הגבר לעבר כתפו כדי לצמצם את זרימת הדם החוצה. הפתח היה רחב, והדם רק האט את זרימתו. המוזג שעמד ליד הבר ניגש אל הרופא.

"במה אוכל לעזור לך?" הוא שאל את הרופא.
"פתח את תיקי והבא לי את הקופסא השחורה."
המוזג פתח את התיק ועשה כשביקש. "עכשיו ערבב את החומר ומרח אותו על פיסת הבד." וכך עשה המוזג, לש במשחה עד שהתרככה ומרח אחת מפיסות הבד שהיו בתוך תיק הרופא. "הבא לי אותה," ביקש הרופא והצמיד אותה לצווארו של האיש שעוד נותר בחיים והדק בחוזקה כדי למנוע מהדם להמשיך ולזרום. פעמוני המשטרה נשמעו היטב מרחוק מתקרבים וסוגרים. "עכשיו החזק את ראשו כמוני. אל תניח לו למות. אני חייב ללכת!" אמר הרופא למוזג.
כשהחליפו, יצא מהמרזח בסערה ועלה על המרכבה.

"סע… סע מכאן… אני יודע את תשובתך! אישה זקוקה לי!" אמר הרופא.

הסייס חייך ושתק. המרכבה שקשקה והמהמה והסוסים דהרו, חולפים על-פני מרכבות השוטרים שהגיעו למקום. וכמו שעזבו את העיר, כך התחבר לו העבר עם העתיד שיבוא אל ההווה המעוות בו חי במנוסה מפני האשמה - אשמת הרוצח שרצח את אמו, שרצח את הבריון, שירצח את האישה רק בגלל העבר שרדף אותו, רק בגלל גורלו שהוליכו שולל. כי למרות שלא היה אשם במות אמו, התעללו בו השכנים, והתעלל בו מצפונו ונצק לתוכו את האמונה שהוא רוצח. ולמרות שלא רצח את אמו ניגש אליו האיש וניסה להרגו, כי רק מפלצת מסוגלת לרצוח את אימה בלידתה, ומתוך הגנה עצמית הוא מונע את מותו בהורגו את האיש. ומצפונו הדואב סופג מכה נוספת ומשפילה, ומתיל אותו לברוח שוב מעברו… כדי שיהיה רופא ויוכל לכפר על עוונותיו. מידה כנגד מידה. הצלת חיים כנגד מוות.

המרכבה התנודדה ונרעדה, שוב פוצחת במסעה אל עבר מחוז נוסף. הפעם החולה היה ידוע לרופא. מטרת בואו היתה רק אחת. להניע את עצמו מלהרוג, לשכנע את בבואתו שלא הוא אחראי לגורלו המר, ושהאיש שיבוא אליו וינסה לשדלו להמית את אשתו, ויגלה לו את הידוע לו: ההרג שאותו ביצע בבית המרזח - לא יובילו לרצח נוסף. הפעם שלא מתוך תמימות ולא מתוך הגנה עצמית, אלא מתוך פחד שהחוק יתפסו ויכלא אותו על פשע שלא יכול היה להימנע מלעשות.

ועתה כשנסע בבטן המרכבה, לא חשב על האיש שהסיע אותו, על הסיבה שלקח אותו ועל העתיד שהוא עוזר לו לשנות. שעות חלפו ומהלילה נולד יום חדש. הם קרבו לעוד עיר… עיר שניטעה בזכרונו כמקום האחרון אליו ברח. גם בערב שנרדם, לפני שהסייס קרא לו, שקע לנקודה בה ניגש אליו איש ואמר לו "אישתי חולה מאד… עזור לה למות." והוא ענה לו בתשובה שאינו ממית אנשים אלא עוזר להחיות אותם. אך האיש לא ויתר וגילה לו שהוא יודע את סודו… ושהוא נכח בבית המרזח כאשר התנפל עליו הבריון והוא דקרו בשברי הזכוכית בחזרה. בין רגע השתבשה מוסריותו ועלה פחדו וכאילו אחזה בו קללה יושנה של אדם הנועד לרצוח כדי להתקיים. הסכים לעזור לו, ולמרות שגילה, כי אשת האיש לא עמדה למות. המית אותה.

המרכבה גמעה את הדרך והשקט ששרר בחוץ עמד בניגוד מוחלט לסערה שהתחוללה בלב הרופא. עוד מעט ויגיעו ושאלות רבות נערמו בנבכי מוחו. איך יתעמת עם עצמו, איך יגלה לו. אם היה אלוהים היה מדבר אליו בחלום או דרך הסנה הבוער. ואם ימנע ממנו לפגוש את האיש, ימנע ממנו לרצוח, אבל לא ימנע מהאיש לרצוח את אשתו. אך אם ירצח את האיש לא תפגע אשתו ודמותו מעברו לא תאלץ לרצוח. אבל אם הוא עצמו ירצח אז איך יתקן את חייו אם ניתנה לו ההזדמנות לתקנם.

וכך סבבו שאלותיו במבוך אין מוצא. המרכבה חלפה בשערי העיר ודהרה ברחבותיה אל כתובת מוכרת וידועה. עברה ליד הבתים שביקר, אצל האנשים שריפא. והרעידות הקטנות של אופני המרכבה הרכיבו תמונה במוחו המתייסר של הרופא… הוא ימצא פתרון… הוא ידע את שעליו לעשות… "עצור!" הוא צעק לסייס. "עצור! אתה שומע, עצור!"

הוא ירד מהמרכבה וניגש לסייס. "אני רוצה שתבטיח לי משהו."
"מה בפיך?"
"אנא הבטח לי שתקח את הבחור שיושן שם בבית ליום או ליומיים ואז תחזיר אותו לכאן."
"אתה בטוח?"
"אני בטוח כמו שלא הייתי מעולם. עשה את שאמרתי!"

והסייס לא התנגד. לא התנגד? והרופא נפרד ממנו. והמרכבה נסעה. והסייס ירד מהמרכבה וצלצל בפעמון הבית. "מי שם?" צעק לו קול מבפנים והוא לא החזיר לו תשובה.
גבר צעיר פתח את הדלת.
"מה רצונך?"
"מחכים לנו בכפר הסמוך," הסייס אמר.



נושא נכתב על ידי נשלח
  גורלו alonwho@what 04:21 26/05/2002
  די מעניין שלמקו 07:49 26/05/2002
  מסכימה בעניין השפה עידית 08:22 26/05/2002
  דווקא את ההאנשות אהבתי... אסטרו נעמי שומרת אחיי אנוכי 09:09 26/05/2002
  מה הייתי עושה בלעדייך :-) alonwho@what 11:53 26/05/2002
  הבנו, הבנו אסטרו-נעמי נטולת איציק 12:49 26/05/2002
  מהו סיפור בוחצלגיחצן? alonwho@what 11:50 26/05/2002
  סיפור בוחצלגיחצן שלמקו 02:08 27/05/2002
  כן אני זוכר את מכונת הזמן שלך... alonwho@what 03:51 27/05/2002
  אתם המתים חיים... alonwho@what 00:44 28/05/2002
  לא הבנת? סידרו אותו. (ספויילר בפנים) Sabre Runner 07:39 29/05/2002
  תסלח לי... אבל הוא זיין את עצמו במודע.. alonwho@what 07:43 29/05/2002
  לא הוא לא גל 12:38 29/05/2002
  כן הוא כן... alonwho@what 13:05 29/05/2002
  אני חוזר - הוא לא גל מתנצל על הדיון העופי 23:50 29/05/2002
  אני קראתי את הקטע הלוך וחזור עוד לפני אלון מתנצל בחזרה 01:50 30/05/2002
  תסתכל משפט לפני זה ''אם תחשוב טוב [...] גל 05:33 30/05/2002
  הסיפור די מעניין, אבל... גל 09:21 26/05/2002
  תודה על הביקורת ועל התיקונים[[ל''ת]] alonwho@what 11:55 26/05/2002
  כמה דברים שונים: ג'יי האמיתית 10:27 26/05/2002
  כמה תשובות שונות. alonwho@what 12:12 26/05/2002
  לגבי מה שכתבת בפסיקה השנייה - ג'יי האמיתית 12:34 26/05/2002
  כמה הבהרות... alonwho@what 07:43 27/05/2002
  זה בסדר, קראתי את ההודעה שלך ג'יי האמיתית 11:04 27/05/2002
  ביקורת אבישי 12:59 26/05/2002
  אשמח אם תתן לי דוגמאות alonwho@what 22:56 26/05/2002
  RE: אשמח אם תתן לי דוגמאות אבישי 10:36 28/05/2002
  אני מודה לך על הזמן... alonwho@what 10:48 28/05/2002
  הסיפור בדרך אלייך.... ותודה שוב.[[ל''ת]] alonwho@what 03:02 31/05/2002
  עוד לולאה. נו, טוב. NY מאושר 14:03 26/05/2002
  לא צריך להתנצל, באמת alonwho@what 22:54 26/05/2002
  גורלו (גירסה משופצת!!!) alonwho@what 07:55 03/06/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.