חשבתי בעיקר על אותה אמירה נדושה, מגוחכת, עלובה, טיפשית, רקובה משימוש יתר, נכונה כל כך - "האהבה עוורת". מישהו יכול לבלות את כל חייו בהזיות מין על בלונדיניות אנורקטיות, ולבסוף להתחתן עם תימניה שמנמונת. מישהי יכולה לנדור נדר קדוש ועצום כי תצא רק עם גברים צפונה ממטר תשעים, ולמצוא את עצמה לבסוף מאוהבת באיזה נמוכצ'יק. ומצד שני - האמנם? האם אנו באמת אוהבים, או שמא אנחנו "משכנעים את עצמנו"?
זאת ועוד - יש במערכות יחסים גם אלמנט של חישוב-חשבונות. האם חלק מהאהבה הוא השיקול "נוח לי עם בן/בת הזוג"? לעתים, כך נראה לי, הדבר אפשרי.
ככל, אני נוטה מאד להאמין במכאניות של כל העסק. פרומונים, חישוב-חשבונות, אינסטינקט הרביה, תכנות התנהגותי מילדות וכל העסק. מצד שני, כל זה ימשך בדיוק עד שחברתי תתעורר משנתה כאן...

באשר לכתיבת הסיפור והתוצאה הסופית, שם היו לי כמה בעיות והתלבטויות:
1. רציתי לעשות את הראיון הראשון עם הדוקטור מצחיק יותר, אך לא הצלחתי. הגעתי למצב בו היתה הברירה בידי - או להצחיק, או להעביר את המשמעות והמידע הדרושים לבסיס יציב לשאר הסיפור. בלב כבד נאלצתי לבחור באפשרות השניה. כפי שסיפרתי לאנשינו בסדנה, כתיבת סיפור מצחיק קשה בהרבה מכתיבה "רצינית".
2. מירה היתה, בראשית, דגנית. אי שם במהלך הכתיבה, לאחר יותר ממחצית הסיפור, הבנתי כי השם לא מתאים. ללא קשר למשמעויות אלה ואחרות, *הצליל* לא היה נכון, השם לא *זרם*. הוא הוחלף.
3. הסיום: התלבטתי קשות בין שני מיקומים אפשריים למשפט "בוהה במסך הריק שמולה". האחד הוא המיקום הנוכחי, והשני - מיד לפני "אתה אוהב גברים". האחרון הוא יותר "Punchy", סטירה קלאסית בפרצוף, אך הוא צמוד מדי, לטעמי, לבחירה האחרונה של הדוקטור, שגם היא מן סטירונת. השני נותן לקורא כמה שניות להתארגן, ואז לקבל את הסטירונת השניה. כמו כן, לטעמי, הוא מקליש מעט את ה-"פואנטיות" של הסיפור - לא את הפואנטה עצמה, כי אם את היות הסיפור "סיפור פואנטה". קל מאד לכתוב סיפור שיפתיע במדה זו או אחרת ויסתיים במשפט מחץ, כליצן הקופץ מקופסה, אך אני מנסה להמנע מכך.
3. שם הסיפור הוא מן בדיחה של הרגע האחרון. הוא סביר, אך לא יותר מכך. הצעות יתקבלו בברכה.