ואוו, ביקורת ראשונה ממישהו שלא היה בסדנא. כמה מרגש!


אז ככה. בעניין אריכות היתר - קיבלתי. לאו דווקא בדוגמאות שהבאת (הבגדים יישארו, למרות שתחושת המועקה תקוצץ), אבל אני אעבור ואבדוק את העניין.

בעניין הטון הרגשי - מצויין. מה שתיארת כאן, כולל אי-הודאות שלך בנוגע אליו, הוא בדיוק מה שרציתי שתקבלי. אני מאוד מרוצה מהתיאור הרגשי, שמאפשר להתחבר אליו בצורות שונות. מי שמכיר את התסכול או את האובססיה ימצא אותם, ומי שלא יוכל למצוא משהו אחר. אני חושש שכל חידוד של הטון הרגשי יעשה אותו מאולץ מדי, ואני מעדיף להשאיר אותו קצת ערטילאי, כמו שהוא עכשיו. עם זאת, רשמתי לפניי, ואם הביקורת הזו תחזור אולי אעשה משהו בנידון.

בעניין האקספוזיציה - את צודקת, אולם זה נובע מהמבנה של הסיפור - תיאורי ולא עלילתי. יש רק 4 אפיזודות בסיפור שמתרחשות בזמן-אמת (פגישה ראשונה, דוגמת שיחה, מציאת המכשיר, פגישה אחרונה) והשאר נבנה ע"י תיאורים שיש בהם, מה לעשות, מעט מן האקספוזיציה. אני לא חושב שאפשר להעביר את מערכת היחסים שלהם בצורה לא-תיאורית, וגם אם אפשר, אני בכלל לא בטוח שזה משהו שהייתי רוצה לעשות. את צודקת בפרט בנושא הפסקה הלפני-אחרונה, שבאמת הייתה חלק מן האקספוזיציה והועברה לשם על מנת ליצור פיזור הולם יותר; אם זה בולט מדי, אולי צריך לעשות משהו, אבל התיאורים יישארו אקספוזיציונליים.

המון תודה על הביקורת; אני לא יודע אם אני באמת אעשה משהו מכל זה, מכיוון שמראש לא התכוונתי לתקן את הסיפור בפעם הראשונה, אבל גם אם לא הרי שאלו לקחים לעתיד. תודה.