בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חכם בלילה (טייק 2)
נכתב ע''י: ג'יי האמיתית (והמתוקה) (IP Logged)
תאריך: 14:04 19/05/2002

זו הגירסה הנוספת לסיפור. היא יותר ארוכה, לא בטוחה שיותר מפותלת (לפחות לא כמד"ב...)ובאופן כללי אני תוהה אם היא יותר טובה או פחות טובה... אשמח לשמוע.


יום.
פרופ' רוזנשטיין, יועץ החוג לחקר מדעי המוח, הניח לקבוצת דפים להשמט מידו אל השולחן. הוא לכסן מבט אל הסטודנט שישב מולו והניד את ראשו מצד לצד...
"העתקה הינה עברה שהעונש עליה הינו הרחקה מהלימודים," אמר.
הבחור שישב מולו בהה בו אך לא הגיב. פרופ' רוזנשטיין הרים את גבותיו ונעץ בו מבט תמהה.
"ה ע ת ק ה?" שאל הבחור לבסוף. פרופ' רוזנשטיין בחש בדפים שעל השולחן...
"בפרוייקט חצי שנתנאל ברשתות נוירונים קבלת ציון 100. במבחן הבית באלגוריתמים היית היחיד שהצליח לפתור את שאלת הבונוס, מה שהביא לכך שציונך הסופי בקורס הינו 107 נקודות. אתה עוקב אחרי?" הוא שאל את הבחור, שעפעף כאילו רק עכשיו התעורר מהשינה. לאחר שלא קיבל תגובה המשיך –
"ממוצע הציונים שלך בתרגילי הבית הינו 99.9 שזה, במילה אחת, יוצא מן הכלל. מאז 2004 לא נרשם הישג כזה בקרב תלמידי השנה הראשונה בחוג. כל הכבוד. רק תסביר לי איך בדיוק-" האיש המבוגר נפנף בדף הציונים לנגד עיני הסטודנט שבהה בו בעיניים מזוגגות, "הצלחת להיכשל בכל אחת ואחת מהבחינות שנערכו במסגרת הכיתתית? הא?"
ציונךהסופיהינו107נקודותאתה עוקבאחרי?הישגמדהים....להיכשלבבחינותבמסגרתכיתתיתהא?
ראשו של נתנאל לזובסקי היה סחרחר. הוא ניסה לעקוב אבל הפרופ' דיבר מהר ולא ברור. זה גרם לו לחוש עייף מאד. הוא הצליח להבין שפרופ' רוזנשטיין מאשים אותו במשהו... בהעתקה, הוא הצליח להיזכר לבסוף. זה כי הציונים של היום לא מתאימים לציונים של הלילה! עלי להסביר. עלי להגיד משהו. אני אגיד לו שמאז הניסוי... שאני לא כל כך טוב כשאני עושה דברים במשך היום... אולי הוא יבין. אבל אסור לו לדעת על הניסוי.
פרופ' רוזנשטיין נעץ בסטודנט מולו מבט זועף. הוא שנא מעתיקנים ורמאים, ועוד יותר שנא סטודנטים שהיו מבזבזים לו את הזמן. ונתנאל לזובסקי ישב ושתק. פרופ' רוזנשטיין התבונן בו בעיון. לרגע נראה כאילו הבחור חושב על משהו. השפתיים שלו זזו. מבעד חרכי ירייה צרים פרופ' רוזנשטיין שלח לעברו מבטים מזרי אימה.
"אני יכול להסביר. א..אני לא יכול לחשוב טוב במשך היום... רק בלילה. את תרגילי בית עשיתי...לא ביום. בלילה. ואת הבחינות ביום... בגלל זה!" הוא אמר בקול נרגש. "אני לא העתקתי." הוא רצה להראות לפרופ' שזה נכון. שהוא באמת לא יכול להצליח במבחנים שנערכים ביום. אבל היה לו קשה לקרוא את שמות הקורסים שהיו כתובים במהופך בדף שנח על השולחן מולו...
"מערכ..ות.. לו..זי..ות" מלמל לעצמו. לא זוכר שלמדתי קורס בשם מערכות לוזיות. שם הקורס גרד את מחשבתו... אי שם במחשכים נדלקה נורה: ל-ו-ג-י-ו-ת! מערכות
ל-ו-ג-י-ו-ת. בקורס הזה דווקא הצלחתי, חשב, את הפרוייקט עשיתי בלילה של הסילבסטר. המעבדה היתה ריקה. רק אני ועוד מישהי היינו שם. אני עזרתי לה...
פרופ' רוזנשטיין לא הבין. הוא פשוט לא הבין. יום. לילה. מה הסטודנט מולו ממלמל? הקצב האיטי בו התנהל הבירור הוציא אותו מדעתו.
"נתנאל לזובסקי. אתה שומע אותי?" הוא שאל, מדבר הכי ברור שהיה יכול.
שתיקה.
"כן," אמר הבחור. לפרופ' רוזנשטיין היתה הרגשה שהמעבד של הבחור שמולו שייך לדור ישן. מאד ישן.
"אין לי, כרגע, עדויות לכך שהעתקת. אבל אני אישית הולך לשים עליך עין. לבדוק אותך טוב טוב. בשבע עיניים. אתה מבין?" פרופ' רוזנשטיין המתין שניות ארוכות לתשובה המיוחלת...
"כן."
"שיהיה לך בהצלחה בבחינות הקרובות," אמר ביובש, וסימן בניד ראש לעבר דלת החדר. הסטודנט לא זז. פרופ' רוזנשטיין קם בהפגנתיות ופתח את הדלת. התלמיד נשען קדימה כמי שמתכונן לקום מהכסא אך לאכזבתו של הפרופ' נטל את דף הציונים מהשולחן והחל מעיין בו. "מערכות ל-ו-ג-י-ו-ת!" הוא אמר. הפרופ' עווה את פניו בזעם ובאגרופים קפוצים פסע לעבר מכונת השתייה שבמורד המסדרון.
"תה מרגיע!" הוא צרח לעבר המכונה.

לילה.
נתנאל שרוע על מיטתו. הוא מדפדף במחברת, חולף על פני ימים ולילות בכתב צפוף, עד שהוא מגיע לדף ריק...

^10.5 שעה: 02:10
לפני שבועיים כתבתי כי הצלחתי לפצח את מחזור המוח שלי, אך השבוע הבחנתנאל כי המחזור אינו מדויק לחלוטין. ישנן תנודות שקשורות לכמות האור הטבעי אליו אני נחשף.
לפני שלושה ימים נרדמתי בשמש למשך שעתיים וחצי ולמחרת הגעתי לשיא כבר באחת בלילה, ודעכתי קצת לפני ארבע לפנות בוקר. בנוסף הבחנתנאל גם ב"סחיפה אחורה" ככל שהימים מתארכים. לפי החישובים שלי, ביום הארוך ביותר בשנה אוכל להגיע למצב 'אני' כבר בשמונה בערב. זו ללא ספק תהיה הזדמנות טובה לנסוע לבקר את הורי... המסכנים אינם מצליחים להבין מדוע אינני מגיע יותר לארוחות יום שישי. ואני כבר מתגעגע... כן, חלפו חודשיים. אני כותב זאת אך קשה לי להאמין בכך. אלמלא הייתי יודע הייתי מהמר שעברו רק ימים ספורים מאז הניסוי שלי... אני חושב שתפיסת הזמן שלי התעוותה לחלוטין... ככל הנראה זה תוצר של קצב הפעילות השונה של המוח. ^

נתנאל מניח את העט ומתרווח על המיטה. עיניו עצומות אך עפעפיו מרטטים. הוא נזכר בפגישה שהיתה לו מוקדם יותר באותו יום עם פרופ' רוזנשטיין. הוא מסתובב וממשיך לכתוב -

^מצד אחד המצב הינו בלתי נסבל...אני עומד על סף העפה מהלימודים ובמשך היום אני מתנהג כמו אוטיסט... לא אוכל להמשיך להתחבא מהעולם לנצח. השבוע יהיה עלי להגיש את התרגילים בתיבות ההגשה הישנות כי המערכת האלקטרונית חסומה, וזה אומר - לצאת החוצה. מחשבה מטרידה. אבל מצד שני. מצד שני... הקלות שבה אני מבצע את המטלות הלימודיות, הרעיונות שיש לי. כח החישוב העצום. אני לומד בדקות חומר שרק לפני חודשיים הייתי נאבק עליו במשך ימים שלמים. אני לא בטוח שאני רוצה לוותר על כל זה! אני מרגיש שביכולתי לפתור את החידות הגדולות של האנושות, להבין... כמעט הכל.לפעמים נדמה לי שאני מצליח לראות מה אלהים התכוון כשהוא יצר את העולם הזה.^

הוא מניח את המחברת פתוחה על השרפרף שלצד המיטה ומתכרבל בתוך עצמו. תוך שניות הוא נרדם. מבעד לחלון הפתוח הרוח נכנסת. היא מרפרפת בדפי המחברת, מדלגת על פני ימים, שבועות, מחשבות...

^26.4.2011 שעה 12:45
אני חושב שסוף סוף פיצחתי את מחזור המוח שלי!
השיא מתרחש בין שעה 02:45 לשעה 03:15. אחר כך חלה דעיכה מתונה עד שעה 05:00. אחרי חמש בבוקר מתרחשת ירידה חדה ביכולת המחשבתית שלי. ואני חש צורך עז לישון. היו כמה לילות בהם ניסיתי להישאר ער אך העייפות הייתה בלתי מנוצ...^

והרוח נושבת.

^19.3.2011 שעה 15:00.
מחר אני מתכוון לבצע את הניסוי. השגתי מפתח למעבדה הנוירופרמקולוגית. אני לא באמת מאמין שיש סיכוי שזה יצליח אבל...^

הרוח מעמידה את הדף הוא ניצב במאונך למחברת ואז משלים את סיבובו וצונח הפוך...

^....הגברת ייצור המיילין תאפשר העברה של פוטנציאלי פעולה בקצב גבוה פי כמה. אם זה יעבוד זה יהיה כמו לעשות למעבד של מחשב over clocking. בכוונתי לרקוח מספר כדורים מאותו סוג ולקחת אחד בכל יום עד שאבחין בתוצאות.^

והרוח.

^25.3.2011 שעה 14:00.
צהריים. אני יכול לכתוב רק לאט. קשה לי לחשוב בבהירות. אתמול בלילה החלטתי לנסות לתעד את המצב שלי בכל שעה לאורך היום. אבל קשה לי לחשוב בבהירות. אני יכול לכתוב רק לאט ואני שוכח למה אני עושה מה שאני עושה. אולי אני אבדוק מה השעה? השעה 17:00. מוזר! מאד מוזר. ועכשיו 17:14. הזמן מתנהג מוזר. מאד מוזר. קשה לי לחשוב בבהירות. מחר יש לי מבחן באלגברה לינארית. אני חייב להתכונן. מה זה שדה? אני לא זוכר...לא זוכר. 18:25. אני מרגיש קצת יותר טוב. אני חושב שבשדה מתקיים שכל אבר מהשדה שמוכפל בסקלר נשאר חלק מהשדה. 18:29. נראה שהזמן מאט את מהלכו...^

רוח.
^15.4.11 חצות.
ושוב אני מרגיש כמו אני... לשעה ביום אני אני... ו"אני" רוצה להיות שוב כמו כולם. ו"אני" רוצה שתהיה לו חברה. ו"אני" קצת מתחרט על כל ההרפתקה שהוא נכנס אליה...
עשיתי עכשיו הפסקה קצרה. הכנתי לזניה. כנראה שהגעתי ל"זמן" הנכון כדי ללמוד לבשל... אמא תהיה גאה...
אתמול בלילה עזרתי לבחורה חמודה לסיים את התכנית ברשתות ולהגיש אותה בזמן. הייתי רוצה לצאת איתה, אך זה יהיה קצת מוזר להזמין אותה להיפגש רק אחרי חצות... מה אגיד לה? שבמשך ארבע חמישיות של היממה יש לי דלעת במקום מוח? אינני יכול להישאר כך. עלי למצוא מרפא למוחי החולה. ^

החלון נטרק. הרוח נשארה לייבב בחוץ.


לילה.
פרופ' רוזנשטיין יוצא מהמשרד מאוחר אחרי ש... נרדם בכורסתו ולא התעורר. במשך ארבע שעות הוא ישן שנת ישרים, מזיל ריר על ציפוי השולחן דמוי עץ הדובדבן, שבחדרו. הוא אינו מאמין כשהוא מביט בשעון... השעה כבר אחת וחצי! אשתו והילדות נסעו לחופשה והוא ישן במשרד. יפה יפה, הוא חושב. צד ימין של פניו מעוטר בדגם של הסוודר שהוא לובש ושיערו פרוע. הוא פוסע לכיוון המדרגות כאשר לפתע הוא מבחין בפס אור צר בוקע מתחת לדלת הספרייה. שוב לא כיבו את האור, רוטן הפרופסור הישנוני, אבל כשהוא פותח את הדלת מצפה לו הפתעה: יושב שם בחור צעיר. פרופ' רוזנשטיין מזהה שזה התלמיד שתיחקר בחשד להעתקה רק לפני יומיים. חמישה ספרים שונים פתוחים לפניו, ועשרות ספרים נוספים בולטים מתוך ארונות הספרים, מחכים לשליפה מהירה. על גבי הלוח המחיק רשומות משוואות בשלושה נעלמים, והסטודנט מצייר משהו שנראה כמו שרטוט של המוח האנושי. פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן מהופנט בתלמיד שזז במהירות מהספרים אל הלוח. ובחזרה. הוא מכחכח בגרונו והסטודנט קופץ.
"מה אתה עושה פה?" פרופ' רוזנשטיין שואל בחשדנות.
"א..אני באתי ללמוד כאן."
"הספרייה הזו סגורה בלילה וגם ביום בשבילך. זו ספרייה של הסגל." פרופ' רוזנשטיין מתקרב לשולחן. "אני מצפה לקבל הסבר."
"זו האמת... באתי לכאן ללמוד. יש לי בעייה. אני לא יכול לחשוב כמו שצריך במשך היום. ולעומת זאת בחלקים של הלילה המוח שלי פועל מהר יותר. ואני זקוק לכל הספרים, לכן אני כאן."
"לא נשמע לי," אומר הפרופ'. "ההסבר שלך לא נשמע לי. מחר בבוקר אני מעביר את השם שלך גם לוועדת משמעת וגם לוועדה להפסקת לימודים."
"חכה! אני אספר לך הכל. אני אספר לך הכל מהתחלה!" נתנאל קורא. "הכל התחיל לפני חודשיים... חשבתי על דרך שבעזרתה יהיה אפשר לגרום למוח האדם לפעול מהר יותר. חשבתי... שאם נצליח לבודד את הנוירונים טוב יותר מבחינה חשמלית, המסר העצבי יעבור מהר יותר. אז...רקחתי תרופה שמעודדת גדילה של תאי אוליגודנדרוגלייה שמייצרים את המיילין ולקחתי אותה ואז-"
"ואיפה בדיוק עשית את כל זה?" תוהה הפרופ' חציו מוקסם מהאומץ וחציו זועף על התעוזה.
"אה... במעבדה של מדעי המוח. אני השגתי מפתח ו..." נתנאל מגמגם.
"אני מבין. פרצת למעבדה. המשך בסיפור". מצווה הפרופסור.
"בכל מקרה... משהו השתבש בניסוי. ולמרות שלקחתי רק אחד מהכדורים שהכנתי, אחרי כמה שעות חלה האטה גדולה בפעילות המוח... זה היה נורא מפחיד... אבל כבר באותו לילה חלה גם ההאצה... הייתי מסוגל לחשוב הרבה יותר מהר מלפני כן! יש למוח שלי עכשיו מחזור של פעילות. אני חושב שאולי במשך היום יש ייצור מוגבר של מיילין, ובמשך הלילה הוא מתפרק ואז נוצרת האטה או ש-"
"תוכיח לי."
נתנאל נראה המום.
"תוכיח לי שאתה חושב יותר מהר ממני," אומר הפרופסור.
"אני.. ובכן... בשעה האחרונה עלה אצלי רעיון והספקתי קצת לפתח אותו עד שהגעת... חשבתי על המודל הישן לתיאור הזכרון. המודל הקוגניטיבי של 'מחסנים' שאנו תקועים איתו כבר כמה עשרות שנים ויש לי רעיון למודל חדש. מודל דינמי שאינו מפריד בין זכרון לטווח קצר לזכרון לטווח ארוך..." ביד רועדת נתנאל מושיט לו קבוצת דפים. "זה כמובן רק ההתחלה. כי אני צריך למצוא דרך להסביר את הדיסוציאציות שנצפות אצל פגועי מוח אבל גם לזה יש לי כבר רעיון..." קולו גווע. הפרופ' מעיין בתרשים. על פניו ניכרת התרגשות אבל כשהוא מסיים הוא אומר רק: נחמד.
"נחמד. כמה חבל שכבר חשבו על זה לפניך. מאמר של לוין וגברד מאפריל. עדיין לא פורסם אבל אני כבר ראיתי אותו."
במקום להראות מאוכזב נתנאל זורח:
"אם כך זה רק מחזק את המודל שהצעתי! זו יכולה להיות פריצת דרך בתחום..."
"אכן," אומר הפרופסור "אכן מרשים עבור תלמיד שנה ראשונה. ואתה אומר שעשית זאת בשעה אחת... בהחלט מרשים." הוא שותק, שקוע במחשבות.
"אז מה יהיה לגבי?" שואל נתנאל לבסוף.
"אני לא אפריע לך ללמוד עכשיו. אבל אנחנו עוד נשוחח." ולפני שהוא יוצא מהספרייה הוא שואל: "יש משהו שאתה זקוק לו?"
"לא, תודה," ממלמל נתנאל.
לאחר שהדלת נסגרת נתנאל חש צמרמורת עוברת בגופו. רוח לילית נושבת ומעיפה את הדפים לרצפה. זה לוקח לו מספר דקות עד שהוא שוקע שוב כולו בתוך חומר הלימוד.

יום.
השמש מסנוורת, אבל נתנאל לזובסקי אינו מוותר. הוא הולך וכושל נאבק ברעש המילים השורקות סביבו... פוקנציהחדחד.מיפוי. רועי!בואכבר. .שומרים מקומות.בנייןקפלןב'. א' ישלי33צילומים. 33 אורחיםמקנדה. מה העניינים?גבר. אש? אין לי כח יותר. סחתיין.קולמוגורוב. מעבדה .בואילדשא.לגשר.משחק. המשחק.סינמטק.היי.מנזה. שיעור כפול. יאללהנירעב. סלטמלאשמן. מממממממהעניינים גבר?
הוא מתחכך בקיר הבניין שתוחם את השביל וחתיכות טיח נושרות בזמן שהוא מפלס את דרכו...
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין," הוא ממלמל. עיניו חצי עצומות. יד אחת שלוחה קדימה, משמשת לו כמקל נחייה בתוך הבליל שרוחש סביבו.
משימה אחת יש לו היום: להגיש את התרגילים. להגיש את התרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. וגם... לפגוש כמה שפחות אנשים שהוא מכיר בדרך לשם, והכי חשוב - לא לדבר עם אף אחד. אתמול, למעשה היום, עת אור ראשון הופיע והלילה גווע, הוא שכב במיטה, ולפני שהשינה המטמטמת אחזה בו הוא שינן לעצמו: להגיש תרגילים. לא לפגוש אף אחד. לא לדבר עם אף אחד. אבל השמש ניגרת עליו כמו דבש מתוק, דביק, והוא מנסה להזיז את רגליו הכבדות בתוך הדבש. הדבורים שבכוורת מזמזמות באוזניו. הוא חש סחרחורת. הוא חש כמו זבוב בתוך בקבוק של קולה תוססת... לא שהוא יכול להעלות במחשבתו דימויים כאלו עכשיו - בשעות כאלו נתנאל לא יכול בכלל לחשוב כמו בן אדם רגיל. הוא יכול רק להיאחז במנטרה היומית שאותה הוא אינו מפסיק למלמל:
"להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין. להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין... להגיש תרגילים. תיבת הגשה באיינשטיין."
"היי!" משהו ורוד נעמד בדרכו. הוא נעצר שניה אחת מאוחר מדי ומתנגש בורוד הרך והחמים שמולו... הורוד רוטט בצחוק.
"האהאהאהאהא. מהנשמע?חפשתיאותך! רציתילהגידלך תודה תודהרבהרבה. קבלתי בזכותך95על התכניתברשתות שלי. ולאהיה ליכמעט אף באג!תודה!"
"סליחה", נתנאל אומר הרבה יותר מדי מאוחר.
"סליחה?זהבסדר! זהלאבאשמתך שלא קבלתי100.. אףחד לאקבל 100. תהרוצה לי לבוא לאכול?"
נתנאל מרגיש שהורוד ממלא את כולו. הוא עומד ומחייך. זורח בשמש. הוא אינו זוכר את התרגילים. הוא אינו זוכר שהוא אינו אמור לדבר עם איש. הוא בוהה בכדור ורוד, חי, ובעל מרקם מרגש להפליא... אם השעה היתה 01:10 בלילה, נתנאל היה אומר שזה בכלל לא כדור. שזה חצי כדור בעל צורה חרוטית שמחובר בבסיסו למשטח אנכי תלת ממדי. אבל השעה היתה 12:00 בצהריים ונתנאל אינו יכול להסיט את עיניו מהכדור הורוד המרגש. הדם בגופו גועש. וכעת במרכז הכדור מופיע כדורון קטנטן בולט וחצוף... נתנאל רועד.
פלאחח! מטלטלת את ראשו סטירת לחי. הוא נזרק החוצה מתוך ההזיה הורודה.
"סוטהסוטה!" העולם מסתחרר סביבו. "דפוק!"
תרגילים! להגיש תרגילים! תיבת הגשה באיינשטיין. הוא מתחכך בקיר. יד אחת מצננת את לחיו השורפת. יד שניה מפלסת דרך בחלל העוין.

יום.
בניין איינשטיין ריק מאדם. נתנאל מוקיר תודה לצל הקריר ששורר בפנים. הוא מגיע אל תיבות הגשת התרגילים ובמאמץ אחרון מניח בתוכן את התרגילים. כל אחד בתיבה שלו. לפני שיצא שוב למסע לעבר שערי האוניברסיטה, הוא מחליט להשען על הקיר ולנוח.
מן העבר הנגדי של אולם הכניסה הרחב, פרופ' רוזנשטיין פוסע, מתקרב אליו חרישית כמו חתול שלוכד טרף עסיסי.
"ש ל ו ם נ ת נ א ל," הוא מניח יד על כתפו וממתין.
"שלום פרופ' רוזנשטיין," נתנאל ממלמל.
"א ת ה ב ס ד ר?" שואל אותו הפרופ' בקול דאוג ועיניו של נתנאל מתמלאות דמעות. תלאות הדרך שעבר, בתקווה נואשת להגיע אל תיבת ההגשה בזמן, עושות את שלהן.
"ד י, ד י," מרגיע אותו הפרופ' כשהוא מקפיד להגות את המילים לאט. "י ה י ה ב ס ד ר." והנימה המלטפת מאוששת את נתנאל. המילים אמנם רצות עדיין, אבל אולי קצת יותר לאט.
"רציתי להציע שנפגש הלילה במשרד שלי. אני רוצה להראות לך את המחקר שאני עורך. אני חושב שזה יהיה עבורך מעניין ביותר." הוא נושם עמוק פנימה ונושף את האוויר לאט. פעמיים. התשובה מגיעה לבסוף:
"אני... יש מבחן. אני חייב ללמוד למבחן. מבחן בנוירופרמקולוגיה. מבחן שלך פרופ' רוזנשטיין..." הדיבור האיטי מקפיץ איזה פיוז בתוך מוחו של הפרופ' אך הוא משתדל לשמור על ארשת פנים שלווה.
"אני יכול לעזור לך עם המבחן. אני הרי יודע שיש לך בעיה. תבוא בלילה ונסדר בינינו הכל. בסדר?"
נתנאל נכנע ליד האבהית שמונחת על כתפו.
"בסדר," הוא לוחש.
"מצויין," פרופ' רוזנשטיין טופח על זרועו, "בחצות, אם כך."
נתנאל המשיך להשען על הקיר הצונן. תלמידים חלפו על פניו, זזים במהירות. מהכניסה. לתיבות ההגשה. ובחזרה. כמו חרקים. הוא עצם את עיניו וחכה שהערב ירד...

לילה.
נתנאל עולה לקומה השלישית בבניין איינשטיין. דלת החדר של פרופ' רוזנשטיין פתוחה והמרצה מתרווח בכיסאו, רגליו על השולחן, ועל הלוח שמולו מוקרנת תמונה תלת מימדית של משפחה. ככל הנראה הפרופסור אשתו ושתי בנותיהן.
"חמודות, לא?" שואל הפרופסור. "הן בנות שש. תאומות. גאונות קטנות."
"אהה," נתנאל אומר ונשאר לעמוד ליד הדלת. הוא חש מעט נבוך. לא ממש יודע מה מצופה ממנו לעשות.
"כנס, כנס! אתה במצב שאפשר לדבר איתך עכשיו?"
"כן," נתנאל מרגיש נבוך עוד יותר. הוא מדשדש ברגליו ונכנס.
"אל תתבייש. יש לי פה משהו... התחלה של פריצת דרך. אולי! אני אשמח לשמוע את דעתך."
"אם ככה אולי עדיף שנחכה לשעה שתיים וחצי שלוש... בערך אז אני מגיע לשיא."
"שעת השיא. יפה יפה. אם כך אתן לך בינתיים לפתור בעייה בנוירופרמקולוגיה. הבעיה אמנם לא קלה. אבל חשבתי לתת אותה במבחן. הנה!" פרופ' רוזנשטיין מושיט לו דף. "שב בנוח ותראה איך אתה מסתדר עם זה."
נתנאל סורק את הדף במהירות.
"אבל לא קיים מודל תרופתי שיכול להפוך על פניו את תהליך ההתדרדרות במחלת אלצהיימר, כך למדנו בכיתה, לא?" הוא ספק אומר ספק שואל.
"לא, לא! אתה מתבלבל. ישנן תרופות לאלצהיימר... חלקן אפילו יעילות למדי," הריסים הקצרים שמכסים את עיניו הצרות של הפרופסור מעפעפים במהירות.
נתנאל יודע, כלומר, חושב, שאין תרופה שיכולה להפוך את התדרדרות המחלה. יש תרופות שמאיטות אותה. אבל תרופה שהופכת? הוא די בטוח שאין... אבל מה אכפת לו לנסות? יש עוד זמן עד 02:30, ובנוסף אם יפגין יחס חיובי פרופ' רוזנשטיין יעזור לו להתמודד עם הבעיה שלו. הוא יושב ונושך את עט הפרקר שפרופ' רוזנשטיין נתן לו. זה עולה לפרופ' במאמץ, אבל הוא מצליח לא להעיר לנתנאל בנושא.
הזמן עובר. 00:45. נתנאל שקוע כולו בבעייה. האטיולוגיה הגנטית של המחלה ידועה, אך יש משהו נוסף שהוא לא מצליח לתפוס. 01:22. עליו לשנות כיוון מחשבה. 01:58. נתנאל מתחיל לחוש שהוא עולה על הכביש המהיר.
"אני זקוק לספרים," הוא מצהיר ובלי לחכות יורה: "נוירוביולוגיה ב'; הורמונים ומוח האדם; העץ הדנדריטי ופוטנציאל הפעולה המושהה; ונוירופרמקולוגיה מודרנית".
"מיד," ממלמל הפרופ', מרקד מול הספרייה בחדרו.
נתנאל אינו שם לב למתרחש סביבו. המחשבה שלו כבר מזמן דוהרת על הכביש הפתוח והפתרון נמצא אי שם בהמשך הדרך... אם רק ידע באיזה מחלף לצאת! 02:12. 02:13. הדרך אצה לו. הוא משרטט. ומוחק. מדפדף בספרים. שוקע בקריאה ושוב מדפדף בקדחתנות. הוא מחפש. מחפש משהו. על גבי הדף שמולו הוא מצייר עצים וחצים... השרטוטים על הדף הופכים למורכבים יותר ויותר. הוא חש שפנים הגולגולת שלו בוער.
"קרח!" הוא קורא, לא מפסיק בחישובים. פרופ' רוזנשטיין אץ לכיוון המקרר של הקומה ובידיו הערומות מביא חופן של קרח. נתנאל קורע את החולצה מגופו, דוחס לתוכה את קוביות הקרח וכורך אותה סביב ראשו. 02:58. זה מגיע, הוא חושב. הוא מתקרב לקצה של צוק גבוה. הוא אינו יודע מה יתגלה לנגד עיניו כשיגיע לשם. הוא גולש לעבר הקצה. 02:59. הוא עומד על פי תהום של אי וודאות. מה עליו לעשות?! 03:00 הוא קופץ! דואה באוויר... הכל פרוש לפניו. הכל מובן. הכל נכון. היופי של העולם מתמזג אל תוך מוחו כמו משפך של טייפון. והוא מרחף מלמעלה. וסדר והגיון ואור על פני תהום...
"מצאתי." נתנאל מתמוטט אחורה בכיסאו.
"הראה לי!" דורש פרופ' רוזנשטיין.
נתנאל מושיט לו את הדף. פרופ' רוזנשטיין מעיין בו. התרגשות גדולה אוחזת בו אך הוא שומר על הבעה מונוטונית. בקול חנוק הוא לוחש:
"מעניין... מעניין מאד. צריך כמובן לבדוק. מודל אינו שווה דבר עד שלא מנסים אותו."
נתנאל סחוט. מים קרים ניגרים על פניו ועל גופו. הקול של המרצה נשמע מעוות. כמו הקלטה שמנגנים במהירות איטית מדי.
"מחר בבוקר אתחיל להרכיב את התרופה. תוך שבוע שבועיים נוכל לדעת אם עבודת הצוות שלנו אכן נושאת פרי. אני אספר לך מייד כשיגיעו התוצאות הראשונות!"
עבודדתת צצווות... נושאאאאאאתתת פפפפרי. המילים הגיעו לאוזניים של נתנאל כמו ממרכז האדמה. הוא שתק. הוא סטודנט שנה ראשונה. עם בעייה במוח שאלהים יודע איך יוכל לתקנה. בעוד חצי שעה הוא הולך לצלול אל תוך השפל הגדול... ומחר בצהריים יש לו מבחן גורלי בנוירופרמקולוגיה אליו לא הספיק להתכונן.
פרופ' רוזנשטיין מאבחן את ההבעה שעל פניו:
"אם אתה חושש בגלל המבחן של מחר הרשה לי להרגיע אותך: למה שלא תפתור את המבחן כבר עכשיו?"
נתנאל מציץ בשעון. יש לו עוד לפחות שעה. די והותר זמן כדי לפתור את הבחינה. את התשובות לשאלות האמריקאיות יוכל לרשום לעצמו וכך יצליח לעבור את המבחן. אולי אפילו בהצלחה.
"תודה," הוא אומר בשפה רפה. בחדר של הפרופ' הוא יושב ופותר את המבחן. והמבחן קל. כל כך קל! אבל כשהוא מסיים הוא חש עייפות גדולה משתלטת עליו. אותה עייפות שמביאה את השינה המטמטמת...
"למה שלא תשכב לישון כאן על הכורסה? אני אעיר אותך בבוקר." עיניו הצרות של הפרופסור מתרוצצות על פני החדר. נתנאל הסכים. הוא נרדם מיד... טופס הבחינה בידו.
פרופ' רוזנשטיין חיטט בפח והוציא ממנו מגזין צבעוני. הוא מחה ממנו גרעיני תפוח שדבקו בו והניח אותו על השולחן. לאחר מכן הוא יצא בשקט מהחדר. השחר כבר החל לעלות... בעוד ימים ספורים הוא הולך לפגוש בתהילה! בעוד ימים בודדים יזכה בהוקרה של עמיתיו! בהערצה של משפחתו!
בחדר הישיבות הוא ישב והעתיק את המודל החדשני ואת השרטוטים המקושקשים מהדף בכתב ידו של נתנאל, אל המחברת האלקטרונית שלו. לאחר מכן - הוא שרף את הדף.

יום.
סביב מכונת השתייה הקומתית מתקהלים חברי אקדמיה נכבדים.
"צ'אי תאילנדי," מבקשת ד"ר לאנדס בקול מתוק. "מתוק," היא מוסיפה ומתקדמת לעבר חלון ההגשה.
"...קפוצ'ינו ממריץ?" מנסה ארי, עוזר המחקר החדש של ד"ר לאנדס, אך המכונה אינה מגיבה.
"עליך לדרוש לא לשאול!" קורא הדיקן שעומד בסוף התור. סימן השאלה בקולך מרדים את המכונה. צווה עליה."
"קפוצ'ינו. ממריץ!" מצווה המסטרנט ולקריאות העידוד של הנכבדים הממתינים בתור, ההזמנה מתקבלת. הוא מסמיק ופוסע לעבר החלון.
"שלום אדוני הדיקן," אומר פרופ' רוזנשטיין בקול נמוך.
"הה!" הדיקן נפנה אחורה. "אה, זה אתה גבי, הבהלת אותי!" הדיקן אומר במורת רוח קלה, וחוזר להביט קדימה אל ראש התור.
"יש משהו שאני רוצה להראות לך," פרופ' רוזנשטיין לוחש אל תוך אוזנו.
"מה?" נרעד הדיקן כמו מגרש זבוב מעל פניו.
"קבלתי מגזין חדש. יש בו מאמר בדיוק על תחום המחקר שלך. למה שלא תתלווה אלי עם הקפה הפרואני שלך למשרדי כדי שאראה לך?"
"אני קצת עסוק הבוקר."
"זה לא יקח יותר מרגע," מבטיח הפרופסור ומניח יד על כתפו של הדיקן. הדיקן מסכים.
הם מתקדמים במורד המסדרון לעבר החדר של פרופ' רוזנשטיין. הם עומדים מול הדלת. הפרופסור מוציא מכיסו מפתח ומכניס אותו לחור המנעול. הוא מעמיד פנים שהוא מנסה לסובב את המפתח ואינו מצליח. מה קורה פה? הוא ממלמל. הוא מטלטל את הדלת.
"מישהו בפנים?" הוא צועק ולאחר טלטול קולני נוסף הוא מאפשר לדלת להיפתח לרווחה...
"מי זה?!" הוא קורא בהפתעה מעושה, אך החדר ריק. הכורסה בה השאיר את נתנאל ישן רק לפני מספר שעות ריקה . פרופ' רוזנשטיין משתדל להסתיר את אכזבתו.
"אין כאן אף אחד גבי," אומר הדיקן. "ואתה נראה לי עייף. מה דעתך לקחת יום מנוחה?"
"אין צורך בכך," מסנן פרופ' רוזנשטיין, סורק בעיניו המצומצמות את החדר.
"ואיפה המגזין?" שואל הדיקן לבסוף.
"כמובן..." פרופ' רוזנשטיין מושיט לו את החוברת המבריקה ועטיפה דביקה של חטיף טעמי נושרת ממנו לרצפה.

לילה.
נתנאל פוקח עיניים. עצים גדולים נעים ברכות מעליו וירח חוור מאיר את השדרה. השינה עדיין אוחזת בו ולרגע הוא אינו בטוח היכן הוא. או מי הוא. הוא עוצם עיניים ומאזין ללילה. צרצרים מצרצרים, דשא עוקץ את ידיו החשופות, ונתנאל נזכר. הוא היה בדרך הביתה מהמבחן כשגל של עייפות הכה בו. הוא התמוטט על הדשא, שלצד השדרה המטופחת, ונרדם בשמש. וכעת, למרות צינת הלילה, פניו לוהטות והוא צמא. חוות המחשבים פתוחה עד שעה שתיים בלילה. ומה השעה עכשיו? הוא נפנה להביט בשעונו אך להפתעתו הוא מגלה שפרק ידו ערום.
ריח מתוק של פריחה ממלא את האוויר והוא פוסע לאט. במקום ללכת בשביל המדרכה הוא מקצר את הדרך דרך שדה קטן. לפתע נגלה לעיניו שיח ורדים, צבעם הורוד בוהק למרחק ונתנאל ניצב במקומו מוקסם. הוא למד וזוכר שראיית האדם הינה עיוורת צבעים לעת לילה... אבל הפרחים כל כך ורודים... הוא מלטף את עלי הכותרת וידו גולשת מטה אל הגבעול. בעדינות הוא קוטף פרח אחד מתוך השיח. הוא מהדק את הפרח אל ליבו וממשיך בדרך.
הכניסה לחוות המחשבים חשוכה. דמות עומדת בכניסה ומביטה בשמיים.
"סליחה, מה השעה?" הוא שואל.
"הא! זה אתה!" הדמות אומרת. "אין לך משפט פתיחה יותר מוצלח?"
זאת היא! הבחורה בורוד! הבחורה מהמעבדה! לבו של נתנאל מחסיר פעימה. מבלי לחשוב הוא מושיט לה את הורד. היא מופתעת.
"אני... מה שקרה באותו יום... זה לא הייתי ממש אני שם!" אומר נתנאל.
"כמובן, זה היה אחיך התאום," היא אומרת בלגלוג.
הורד הבוהק נשאר תלוי ביניהם.
נתנאל משפיל את מבטו. איך יסביר לה? אולי פשוט יסביר לה. היא מביטה בו ובעיניה מהבהב חיוך.
"בוא", היא אומרת "נלך לטייל ואז תסביר לי."
נתנאל מחזר אחרי צעדיה, הורד בידו, וליבו פועם בעוז.
אחרי שעה ארוכה הם חוזרים לכניסה למעבדה מהצד השני...
"...אז איך אתה מרגיש עכשיו?"
"אני לא יודע. אני מרגיש קצת מטושטש כשאני בחברתך..."
היא צוחקת.
"ומאיפה והורד?"
"קטפתי אותו בדרך... הוא הזכיר לי אותך. אני חושב שאת...את.."
היא נוטלת את ידו של נתנאל האוחזת הפרח. ונושקת בעדינות לעלי הכותרת של הפרח.
"תפגוש אותי כאן מחר באותה השעה?" היא לוחשת לו.
ורק אחרי שהיא נעלמת מהעין נתנאל נזכר שהוא אינו יודע כלל מה השעה.

יום.
פרופ' רוזנשטיין נוסע לבית הורים סיעודי ברעננה מרכז. בתיק הצד שלו ארוזות חמישים גלולות של תרופה ניסיונית כנגד מחלת האלצהיימר. כל בני משפחות החולים, בלי יוצא מן הכלל, נעתרו לבקשת המחלקה והסכימו לנדב את ישישיהם לניסוי...
בשעת ארוחת הצהריים האחיות מתרוצצות בין הקשישים.
"פה גדול. יופי! ולבלוע!"
"גם את גברת בלום! ת-ר-ו-פ-ה! זאת ת-ר-ו-פ-ה!"
פרופ' רוזנשטיין עומד ומתבונן בגבר מבוגר, שמנער בחוזקה עגבניה מעל צלחת האוכל שלו.
"מה הוא עושה?" שואל הפרופ' את אחת האחיות.
"אולי הוא חושב שזאת מלחייה," היא עונה. "זהו. זה מספיק מלוח אדון הירש!" היא לוקחת ממנו את העגבניה.
"מספיק מלוח?" אדון הירש נראה מאוכזב.
"הבנתי שאתה נשאר כאן עד מחר?" נפנית האחות בחזרה לפרופ' רוזנשטיין.
"כן. אני רוצה לעקוב אחרי ההתפתחויות מקרוב."
"יופי, אז אולי תרצה לעזור לגברת הניג לחזור לחדר שלה? קומה רביעית. חדר תשע. בואי עדינה! פרופ' רוזנשטיין יקח אותך למעלה." היא משלבת את זרועו של הפרופ' בזרוע האישה.
"לירקוד? לירקוד?" שואלת עדינה הניג בקול רם.
"המעלית משמאל," מחייכת האחות לפרופסור ההמום שנגרר אחרי הקשישה האנרגטית.
כשהם מגיעים לחדר עדינה הניג מושכת את הפרופסור פנימה.
"יונתן," היא אומרת.
"גבי. קוראים לי גבי," אומר הפרופסור.
"יונתן," היא אומרת ומושכת אותו לעבר פסנתר גדול. מעל הפסנתר תלויה תמונת צבע גדולה של אשה צעירה מנגנת בקונצרט. בשוליים התחתונים של התמונה כתוב: הפסנתרנית עדינה הניג בקונצרט חגיגי של תזמורת רשות השידור. עדינה הניג מתיישבת ומתחילה לנגן...
"יונתן הקטן...לה לה לה לה...." היא שרה בקול צפצפני.
הנגינה מתגברת. פרופ' רוזנשטיין מסיק מהמשיכה בשרוולו שהוא אמור להצטרף...
"אוי ואבוי לו לשובב... חור גדול במכנסיו... לה לה לה לה לה לה אפרוחים חפש..."
והם מסיימים ביחד באקורד ניצחון. הקשישה נראית מאושרת. היא קמה ומתחילה לחפש משהו במגירות של הארון שניצב לצד הפסנתר. פותחת ושוכחת לסגור. באחת המגירות הפתוחות למחצה הפרופ' מבחין בתפוח חצי אכול ומעלה עובש... לבסוף הקשישה מתייאשת. היא צונחת אל הכורסה.
"ומי זה?" היא שואלת את הפרופסור. "מה אתה עושה כאן?"

לילה.
בחור ובחורה יושבים בישיבה מזרחית על שמיכת פוך ומתבוננים בגלולה אפורה שמונחת בין שניהם.
"את בטוחה?"
"אני בטוחה."
"זה לא הולך להיות קל."
"אני יודעת."
"אז למה?"
"אני אוהבת אותך. ואני סקרנית ואני הרפתקנית..."
"אני לא רוצה לחשוב איזה ילדים יהיו לנו..."
"עכשיו אני כבר לא מפחדת," היא אומרת בשקט, לוקחת את הגלולה, ובולעת אותה.
"מה עכשיו?"
"עכשיו מחכים."
"אתה... כבר בשיא?"
"יש עוד שעתיים בערך... אבל אני כבר שומע אותך קצת מצחיק."
"איך מצחיק?"
"נמוך כזה. כאילו את מדברת קצת לאט... וגם..."
"וגם מה?"
"הזמן מתחיל להאט. לילה אחד יכול להראות כמו נצח." היא פושטת מעליה את החולצה ושרה:
"אהוב אותי בכפות ידך... ככה לאט לאט..." הוא מלטף את עורה.
"איך את מרגישה?"
"מוזר! אני חושבת שזה כבר התחיל. יש לי המון מחשבות כל הזמן!"
"על מה את חושבת?"
"על... אלף דברים בבת אחת... חשבתי על ברבור מקרמיקה שעשיתי כשהייתי ילדה. עכשיו אני מבינה למה נשבר לו הצוואר ברגע שאח שלי נגע בו, ואני חושבת על השיעור האחרון במתמטיקה דיסקרטית. למדנו על מעגלים המילטוניים ושחזרתי בראש את ההוכחה. וגם שמתי לב לכך, שנעה, חברה שלי שישבה לידי, סיפרה לי שהיא נוסעת בקיץ לתאילנד. בזמן השיעור לא שמתי לב כי הייתי עסוקה בלא להבין כלום, אבל עכשיו שמעתי אותה. ואני גם חושבת עליך ועלי. ועל הילדים שיהיו לנו..." היא צוחקת.
הם מתנשקים.
"זה כמו סלואו מושן! כמו סרט מהמאה שעברה."
הוא נשכב על השמיכה ומושך אותה אליו.
"אני חושב שזה התחיל לך חזק," הוא לוחש. "תגידי לי אם את מרגישה לא טוב או משהו כזה."
"זה מוזר אבל אני מרגישה נפלא! כאילו כל הכבלים השתחררו..."
הם עושים אהבה.

יום.
פרופ' רוזנשטיין מתעורר מאוחר מדי משנת הלילה וממהר לרדת לחדר האוכל של בית ההורים. ארוחת הבוקר מוגשת עד השעה שמונה, והשעון שעל הקיר מורה שכבר שבע חמישים. מבט חטוף בחדר האוכל ההומה מספיק כדי לדכא אותו... מראה האחיות, מנגבות ומאכילות את הקשישים, אינו מעורר אצלו תיאבון. לבסוף הוא נכנס ומתיישב במקום הפנוי היחיד - ליד אדון הירש, שהיום דווקא אוכל את העגבניה במקום לנפנף בה.
אחרי ארוחת הבוקר, מתכנן הפרופסור, אקח כמה חולים ואערוך להם בחינות זכרון במרפאה. אולי התחולל שיפור כלשהו. זה לא חייב להיות שיפור דרמטי, משהו מובהק מבחינה סטטיסטית יספיק, הוא חושב בעגמומיות.
"תוכל להעביר לי בבקשה את המלחייה?" מבקש אדון הירש.
"סליחה?"
"את המלחייה. ליד יד שמאל שלך. אגב, אתה הפרופסור שהביא את התרופות אמש?"
פרופ' רוזנשטיין מהנהן.
"כן זה-" הוא מתחיל להגיד אך נגינת פסנתר מן הקצה השני של האולם קוטעת את דבריו.
"אה! פראנץ ליסט! מלחין נהדר. אתה לא חושב?"
הפרופסור קופץ על רגליו. עדינה הניג יושבת ומנגנת בפסנתר. הצלילים ממלאים את האולם. מספר חולים קמים על רגליהם ומתאספים סביבה. עדינה הניג, קשובה לרחשי הקהל, פוצחת בנגינת ולס עליז.
"הדנובה הכחולה!" קוראת אחת הקשישות. "תרקוד איתי אדון פרופסור?"
הפרופסור מסתחרר בחלל החדר. הוא מאושר ולא אכפת לו לרקוד עם כל הקשישות שבעולם...
לפני שהוא עוזב לכיוון עיר הבירה, תור ארוך של זקנים המתגוררים במקום עומד ללחוץ את ידו. כולם מרוצים מאד, אך חלקם גם מודאגים: ומה אם יזדקקו לכדורים נוספים? פרופ' רוזנשטיין מבטיח לצייד אותם בכמות של כדורים שתספיק להם "עד גיל מאה ועשרים".

לילה.
נתנאל חוצה את הקמפוס לעבר בניין פרס א'. הציונים של המבחן בנוירופרמקולוגיה פורסמו ונתנאל מכריח את עצמו לבדוק אם שוב נכשל... כמעט חצות, ורק סטודנטים בודדים מצטלבים בדרכו. מתוך הרגל של החודשיים האחרונים נתנאל משפיל את מבטו, משתדל לא ליצור קשר עם איש. הוא מתקשה להאמין שעבר שבוע מאז אותו לילה מוזר בו ישב בחדרו של פרופ' רוזנשטיין ופיתח מודל חדשני להבנת מחלת האלצהיימר, שבוע מאז המבחן, שבוע מאז הלילה שפגש את עינב...
המחשבה עליה מציפה אותו בהתרגשות. אתמול בלילה, אחרי שלקחה את הכדור השני, הם שכבו בפעם הראשונה. וזה היה... זה היה אהבה בסלואו מושן. כי הזמן עצר מלכת. והעולם החיצוני התפוגג. אחרי אותו לילה נתנאל לא הרגיש שהם מכירים שבוע ימים, יותר כמו כמה שנים, הוא חשב.
בכניסה לבניין, על גבי לוח המודעות, מופיעות רשימות ארוכות של ציונים. נתנאל תר אחרי הרשימה המתאימה וסורק את מספרי הסטודנט עד שהוא מוצא את שלו... 88! לבו מנתר אל על. למרות שנתנאל רשם לעצמו רק את התשובות לשאלות האמריקאיות, כנראה שהוא הצליח לא רע גם בשאלות הפתוחות! היתכן שאספקת הסוכר המוגברת לפני המבחן סייעה לו להתגבר על ההאטה? נתנאל מחליט להצטייד לקראת יום המחרת. הוא ניגש למכונת הממתקים, בוחר מגוון של חטיפים, ומעביר את כרטיס הסטודנט שלו. פסק זמן, דג מרציפן מצופה שוקולד חלב, שישיית טעמי, אוראנוס עם פצפוצי שוקולד, טוויסטר, וגם שוקולד פרה במילוי תות, צונחים ונערמים בתיבת ההגשה. נתנאל אוסף אותם אל תוך תרמיל הגב שלו. הוא פונה לצאת שוב אל תוך הלילה. יש לו שלושה תרגילים להכין למחר ועינב מחכה לו בבית... ואולי, ביחד, יצליחו למצוא את תרופת הנגד, שתוכל להפוך את הימים לנסבלים, או לפחות להחזיר את המצב לקדמותו, אם ירצו בכך.
נתנאל צועד על השביל המוליך לשערי האוניברסיטה ולפתע הוא נעצר. עיניו נעוצות בפוסטר שתלוי על לוח המודעות שבצד הדרך.

~תרופה ומזור למחלת האלצהיימר! ~
*בכנס חגיגי יציג פרופ' גבי רוזנשטיין מהחוג לחקר מדעי המח, את המודל התרופתי החדש לטיפול במחלת האלצהיימר. אנשי אקדמיה, תלמידים, חולים ובני משפחותיהם מוזמנים לבוא ולשמוע את הבשורה החדשה ביותר בתחום!
הכינוס יערך באמפיתיאטרון הוקינג. יום שלישי, 19 במאי, בשעה 18:00.
בואו בהמוניכם.*

העלבון מתפשט בגופו כמו חומצה. הרי המודל המקורי עליו מבוססת התרופה זה המודל שהוא פיתח! זו התרופה שהוא המציא! באיזו זכות הפרופ' לוקח את כל הקרדיט לעצמו? הוא הבטיח שיודיע לו מה תוצאות הניסוי. "עבודת צוות". כמה תמים הייתי! כועס על עצמו נתנאל. המחשבות רצות. טסות. תעלות היונים במוחו נפתחות ונסגרות במהירות אדירה. פוטנציאלי הפעולה דוהרים במנהרות האקסונים עטופות המיילין, מתפוצצים אל תוך הדנדריטים ואז דועכים. הוא משעין את כף ידו על עמוד בטון כדי לספוג ממנו את הקור, ולאחר מכן מהדק את היד הקרירה אל מצחו הלוהט. הוא יודע מה הוא הולך לעשות.

יום.
פרופ' רוזנשטיין נח בכורסה הרכה שבחדרו. עיניו עצומות והוא נואם בפני קהל דמיוני. בדלת חדרו נשמעת נקישה.
"אני מתכונן לקראת הערב," הוא רוטן, ולעבר הדלת הוא צועק: "פתוח!"
בפתח עומדת בחורה צעירה פניה מכוסות בקסדה של אופנוע.
"פרופ' רוזנשטיין? יש לי משלוח בשבילך," היא אומרת.
פרופ' רוזנשטיין מביט בה בעיניים קטנות וממהר לחתום על טופס הקבלה. הוא מסיר את העטיפה הצבעונית של החבילה וריח מתוק וחם עולה באפו... מה זה יכול להיות? הוא תוהה. על החבילה עצמה, בפונט ורוד המודפס על נייר לבן עם לבבות, מודבק פתק:

*לאבא הכי חכם בעולם, שתמצא עוד הרבה תרופות לכל המחלות בעולם!
באהבה, בנותיך. *

פרופ' רוזנשטיין מרים את מכסה הקופסה.
"סופגניות לכבוד שבועות! איזה בנות יש לי!" הוא קורא בקול, ונוגס בסופגניה העסיסית מבין השתיים. ממם... הסופגניה רכה ונימוחה בפיו... ויש בה ריבה. ברוך השם, יש בה הרבה ריבה! תוך דקותיים נותרים בקופסה רק פירורים. פרופ' רוזנשטיין אינו מוותר ומלקט אותם באצבע רטובה מרוק אל תוך פיו. איזה בנות יש לי, ממש צמד סופגניות, הוא חושב וחיוך רחב מרוח על פניו.
"רחלה" הוא מזמזם למזכירת החוג. "רחלה?"
"כן פרופ' רוזנשטיין?"
"תוכלי בבקשה לשכתב את הנאום שלי ולהכניס בפתיחה שלו תודה מיוחדת לבנות שלי ולאישתי?"
"בסדר."
"תכתבי, 'לבנותיי הסופגניות המתוקות'."
"טוב, פרופ' רוזנשטיין."
פרופ' רוזנשטיין חש סיפוק גדול. סיפוק גדול מאד. סיפוק כל כך גדול שהוא חייב לעשות משהו. הוא נעמד מול החלון הצר שבחדרו, מוציא חצי פלג גוף עליון החוצה, ושר בקולי קולות...
"יונתן הקטן, רץ בבוקר אל הגן! הוא טפס, על העץ, אפרוחים חפש! אוי ואבוי לו לשובב..."


יום.
"'חת שתיים. 'חת שתיים שלוש. ניסיון."
אמפיתיאטרון על שם הוקינג הומה אדם. הקהל, שמורכב מסטודנטים, אנשי אקדמיה ומתעניינים אקראיים, נראה שוקק חיים על רקע השמש השוקעת. אנשי תחזוקה מתהלכים על הבמה, מציבים שולחנות, ומסדרים את המיקרופונים.
"שומעים אותי?" מהדהד הקול ברחבי האמפיתיאטרון. " 'חת שתיים ניסיון."
פרופ' רוזנשטיין יושב לצד הבמה מחכה לרגע בו הכל יהיה מוכן. הוא חש התרגשות. חרדה כמעט. האוויר יבש והאנשים מסביבו נראים קטנים וחדים. לשתות, הוא חושב. אני צריך לשתות משהו.
דיקן הפקולטה עומד בקצה השני של האמפיתיאטרון ומשוחח עם ראש העיר. הוא מנופף בידו לפרופסור רוזנשטיין. הפרופסור מחייך במאמץ ועוצם עיניים. יש לי בחילה, הוא חושב.
"שלום! שלום!" מברך אותו הדיקן ומניח יד על שכמו.
"אה.. איך? הגעת כל כך מהר?" פרופסור רוזנשטיין מבולבל. הוא אינו חש בטוב.
"רציתי לאחל לך בהצלחה. כולנו מתרגשים מהתגלית שלך. כל הכבוד!"
"כן..." ממלמל הפרופסור.
"הכל מוכן," מודיע האחראי על ההפקה.
איפה הדפים שלי? חושב הפרופסור. הנה כאן. הכל יהיה בסדר! אני רק חייב לשתות. הוא מסדר את שיערו ומטפס על המדרגות לבמה. על השולחן עומד בקבוק מים. הוא לוגם. כשהוא מניח את הבקבוק הוא שם לב שהקהל כבר שרוי בדומייה. דומייה עמוקה.
"שלום לכולם," הוא מקריא מתוך הדף וקולו מהדהד באמפיתיאטרון. "מחלת אלצהיימר הייתה במשך שנים טרגדיה אנושית לחולים ולמשפחותיהם. למעשה, לקהילה כולה. כיום אדם בן שבעים או שמונים יכול להיות בריא ולהנות. מאורח חיים גופני אקטיבי. באופן דומה, אין סיבה לכך שקשישים יסבלו ממחלות שגורמות לחוסר צלילות. היום אציג בפניכם תרופה חדשנית ועדיין ניסיונית. מניסויים ראשוניים עולה שהתרופה יכולה לעצור ואפילו להפוך את התדרדרות. המחלה הקשה גם במקרים של אלצהיימר מתמשך התרופה תוכל להועיל, אך בעזרת בדיקות גנטיות יהיה ניתן להבריא חולים. כבר בשלבים מוקדמים אך ראשית אני רוצה להודות לאשתי ולשתי בנותיי. הסופגניות המתוקות לדיקן ולחברי לחוג..."
רחלה, מזכירת החוג, מאזינה לנאום בחרדה: היתכן ששכחה לשים את סימני הפיסוק? מאיר, הדיקן, מבחין בצער שהתורמים שלצידו זעים בחוסר סבלנות: מדוע גבי מדבר כל כך לאט? ניצה רוזנשטיין מביטה בבעלה בזלזול: האם אין שום דבר שהוא יודע לעשות כמו שצריך? וזוג התאומות ליטל ומיטל תוהות במקביל (כדרכן של מי שחלקו את אותה הביצית): על איזה סופגניות מתוקות הוא מדבר?
בשורה האחרונה של האמפיתיאטרון, יושב בחור ומקלף ציפוי כסוף מטבלת שוקולד גדולה.
"את רוצה שוקולד?" הוא שואל בחורה נאה שיושבת לידו ונראית מעט מבולבלת. השמש צובעת את שיערה בורוד זרחני של רגע לפני השקיעה.
"תודה," היא מחייכת ושוברת שורה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חכם בלילה ג'יי האמיתית (כבר בבית) 14:18 15/05/2002
  ענק! ניקי עדיין מציצה פנימה 11:28 16/05/2002
  תודה! ג'יי האמיתית 13:42 16/05/2002
  IerMRaFdLr Erik 14:46 10/10/2013
  DnpmOzpTuTQksiTku Maria 21:44 11/10/2013
  MJPrjyxlyIDIGLIob Francisco 22:30 13/10/2013
  ביקורת אבישי 13:47 16/05/2002
  המבט-שטוח הזה הוא כאב ראש, אבישי 13:50 16/05/2002
  למה שמן? ג'יי האמיתית 17:23 16/05/2002
  נהדר למדי עידית 02:24 17/05/2002
  גם אני אהבתי את הרוח... ניקי עדיין מציצה פנימה 03:51 17/05/2002
  וגם אני אהבתי את הרוח. NY מאושר 10:18 17/05/2002
  מקבלת את ההערות! ג'יי האמיתית 10:28 17/05/2002
  הייתי אומר - NY מאושר 12:51 17/05/2002
  דבר ראשון עברתי על הטקסט... ג'יי האמיתית במצב רוח של ... 13:29 17/05/2002
  חכם בלילה (טייק 2) ג'יי האמיתית (והמתוקה) 14:04 19/05/2002
  רק עכשיו סיימתי לקרוא את טייק אחד![[ל''ת]] alonwho@what 23:50 19/05/2002
  סוף סוף גם לי יש ביקורת ואפילו מקורית. alonwho@what 00:24 20/05/2002
  אשמח כמובן לענות, אבל על איזה פרטים? ג'יי האמיתית 01:51 20/05/2002
  המושגים.... המושגים... alonwho@what 03:51 20/05/2002
  :( לצערי אני מסכים אבנר ק. (גמל) 08:21 20/05/2002
  יש מישהו שלא קרא פרחים לעכבר לבן? שלמקו 08:34 20/05/2002
  RE: יש מישהו שלא קרא פרחים לעכבר לבן? אבנר ק. (גמל) 09:58 20/05/2002
  קראתי, אהבתי וחשבתי עליו במהלך הכתיבה...[[ל''ת]] ג'יי האמיתית 09:14 20/05/2002
  לא קראו לזה ''פרחים לאלג'רנון''?[[ל''ת]] Sabre Runner 13:41 23/05/2002
  אני בכלל זכרתי שקראו לזה: ג'יי האמיתית 13:59 23/05/2002
  תרגומים ושמות אבישי 14:19 23/05/2002
  אני קראתי לא מזמן כמה מהסיפורים Sabre Runner 08:29 24/05/2002
  RE: אני קראתי לא מזמן כמה מהסיפורים אבנר ק. (גמל) 09:18 24/05/2002
  לא, הראשון מבין שני התרגומים שציינתי. אבישי 03:25 25/05/2002
  שוב, לא הובנתי כראוי. Sabre Runner 04:12 25/05/2002
  אה :) sorry.... אבנר ק. (גמל) 14:47 25/05/2002
  sfVIqlUKXnv Roxanna 08:17 10/10/2013
  fOnZNRKcSygB Angga 18:32 10/10/2013
  sKkptYCDEXzykQtbjkmb Alejandro 16:28 13/10/2013
  אה, נהדר. שלמקו 08:12 20/05/2002
  לגבי תחום הלימודים של נתנאל... ג'יי האמיתית 09:13 20/05/2002
  קשה- מד''ב קשה, הרבה מילים כבדות שלמקו 01:06 21/05/2002
  חכי רגע!!! alonwho@what 02:14 22/05/2002
  למדתי... ג'יי האמיתית 03:05 22/05/2002
  תודה:-)[[ל''ת]] alonwho@what 03:43 22/05/2002
  ועוד דבר קטן... alonwho@what 04:22 22/05/2002
  ובכן קראתי. מעניין מאד. ג'יי האמיתית 06:26 23/05/2002
  לגבי הסוף - הרעיון של מוטי הוא שהוא ג'יי האמיתית 06:34 23/05/2002
  קודם כל תודה שקראת... alonwho@what 08:41 23/05/2002
  זה נכון... אבנר ק. (גמל) 04:36 22/05/2002
  באופן פופולרי, ג'יי האמיתית 05:09 22/05/2002
  לא, אל תשני שלמקו 06:21 22/05/2002
  סקרנות גרידה... אבנר ק. (גמל) 10:13 22/05/2002
  אוקי, עכשיו אתה מנטפק קצת יותר מדי. שלמקו 14:13 22/05/2002
  האומנם?... אבנר ק. (גמל) 04:26 23/05/2002
  אתה צודק, כביכול, NY מאושר 04:35 23/05/2002
  RE: אתה צודק, כביכול, אבנר ק. (גמל) 07:32 23/05/2002
  ZsehOTXdttLVLLXMncpV Sofia 04:13 10/10/2013
  ZEHInFaZTi Pavel 18:13 10/10/2013
  evzsmzrDrCRWxvBOhbtk Randi 05:29 12/10/2013
  wRVxlklrDqK Simmi 16:13 13/10/2013
  HxOBHoMTmwevlG Sri 21:35 13/10/2013
  RE: באופן פופולרי, אבנר ק. (גמל) 09:56 22/05/2002
  הרעיון שהשוקולד יעבוד כ''פלסיבו'' (איןבו) ג'יי האמיתית 06:13 23/05/2002
  RE: הרעיון שהשוקולד יעבוד כ''פלסיבו'' (איןבו) אבנר ק. (גמל) 07:32 23/05/2002
  fsWdtmorHtIwC Ali 00:03 12/10/2013
  חכם בלילה - מתוקן ומשופר ג'יי האמיתית מכה שנית 01:18 09/06/2002
  מה התאריך של היום הארוך בשנה???? alonwho@what 04:10 10/06/2002
  העשרים ואחד ביוני הבא עלינו לטובה... ג'יי האמיתית 07:02 10/06/2002
  זה היום הולדת שלי....:-) alonwho@what 07:47 10/06/2002
  נחמד שלמקו 07:29 10/06/2002
  לאו דוקא, ג'יי האמיתית 10:57 10/06/2002
  לא שאהבתי את סיפור האהבה שלמקו 00:39 11/06/2002
  mtdZwqXXerFImPi Mai 13:41 10/10/2013
  cnoqXRKmOEG Belema 21:49 11/10/2013


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.