אז ככה.
הכתיבה שלך טובה מאוד, והתיאורים מוצלחים; כל זמן שמדובר בחלקים היומיומיים. ברגע שעברת לחלק המדב"י, פתאום ויתרת על כל ניסיון להיות סספנדבל: הוא בא *מכוכב אחר*, וזה כבר בעייתי, כי זה נושא שמוצה עד-תום במד"ב הזבלי הטלוויזיוני-קולנועי (סופרמן, אי.טי. - שניהם מוצלחים בתחומם אולם כמד"ב רציני הם בדיחה), ושם *אסור לרקוד*. באמת. אסור לשנות צורה לדמות-אדם ואז לרקוד, או שאסור לרקוד בכלל? לרקוד בעולם אחר זה כמו לרקוד כאן? המין השונה הזה, שבא מכוכב אחר, כל כך דומה לנו עד שלא רק שהם רוקדים בצורה דומה לשלנו, הם גם אוסרים על זה כמו כאן? זה לא מחזיק את עצמו, ובטח שלא את העלילה. וחבל. זה קורה גם במקומות אחרים: נוצר הרושם שבמקום לחשוב עד הסוף על התהליך שיוביל לתוצאה שאת רוצה להגיע אליה, פשוט קפצת אליה. לדוגמא - "אני לא חושבת, ראיתי אותו נועץ עיניים בדוגמנית שופעת". זה קביל, אבל אף אחד לא היה אומר את זה ככה.
"אני לא חושבת... את זוכרת את כל המגזינים שיש לנו בחדרים? פעם תפסתי אותו נועץ עיניים..." וכו'.
מצד שני, אני מאוד אוהב את סגנון ההבעה שלך. אולי אם תשקיעי קצת יותר באפשרויות סספונד, או במציאותיות, כולנו נרוויח.

מחכה לסיפור הסדנא שלך.