בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הריקוד האחרון
נכתב ע''י: ג'יי האמיתית (IP Logged)
תאריך: 01:10 01/05/2002


"הוא יותר מדי ביישן בשבילך," אנה אומרת, בזמן שהיא מוציאה את הסיכות משיערה, פורמת את התסרוקת של ההופעה. "את מפחידה אותם."
"אבל אני אוהבת את זה שהוא ביישן," אני מתעלמת מהחלק השני של המשפט, "ולרקוד איתו... זה תענוג... בחיים לא היה לי כזה בן זוג, אפילו לא בבלט של בלנשין בניו-יורק."
"אין ספק שהוא מדהים," אנה מקלפת מרגליה את הגרביונים ונכנסת למקלחת. מבעד למים הזורמים היא אומרת: "אולי הוא פשוט לא מתעניין בנשים?"
"אני לא חושבת! ראיתי אותו פעם מעיין במגזין אופנה ונועץ עיניים בדוגמנית שופעת."
"נו, הנה לך," אומרת אנה, כשהיא פותחת את וילון האמבטיה להציג את גופה לראווה,
"אנחנו פשוט רזות מדי עבורו."

אני מתקלחת בזריזות וממהרת להתלבש, מקווה להספיק לפגוש את מיכאל. במסעדה של בית האופרה כבר אין קהל, רק חברי הלהקה יושבים לנוח אחרי ההופעה של הערב.
"מים מינרליים, ופאי קישואים בבקשה," אני מבקשת מהמלצר.
"נו, איך היה?" סנדרין שיושבת על הבאר, מבחינה בי.
"לא רע, חוץ מזה שכמעט החלקתי מהבמה אחרי שפיזרו עליה את השלג," אני אומרת.
סנדרין צוחקת בחביבות.
"אל תשאלי, ההורים שלי היו היום, ואיזה בלגן הם עשו לי לפני ההופעה. המלון שסדרתי להם לא היה מספיק טוב בשבילם. והם התחילו לעשות לי פרצופים ו-"
"סליחה, איפה את רוצה לשבת?" המלצר, מחזיק בצלחת מעלה אדים, מפסיק את השטף של סנדרין.
"שם," אני אומרת ומצביעה על השולחן בו יושב מיכאל.
"אני אדבר איתך אחר כך," אני אומרת לסנדרין, מודעת לחוסר הנימוס בו אני נוהגת.

"שלום," מברך אותי מיכאל כשאני מצטרפת אליו, מגלגל את הל' על לשונו.
"שללללום," אני אומרת ומחייכת, "אמרתי לך כבר פעם שאני משוגעת על המבטא שלך?"
מיכאל ממצמץ, ואני מרגישה ששוב אמרתי את הדבר הלא נכון.
"אז איך היתה בשבילך ההופעה היום?" אני מנסה להסיט את השיחה לנושאים שמיכאל מרגיש בהם נח.
"היה נפלא... " הוא אומר, ובעיניו נדלק אור, "רקדתי והרגשתי כמו... איך אומרים את זה? כוכב שביט, כמו כוכב שביט שטס דרך מערכת השמש, מפזר אחריו רסיסים של אור..."
אני מתבוננת בו מהופנטת. אם רקדן אחר היה אומר את זה הייתי חושבת שהוא שחצן נורא, אבל אצל מיכאל זה תמיד נשמע כל כך אמיתי.
"ואז כשאת הצטרפת, לאדז'יו... הרגשתי שאנחנו כמו שני עננים שזזים אחד לקראת השני עד שהם מתחברים... הרכות שלך...העוצמה שבך... זה היה כמו אהבה," הוא אומר ואינו מבחין בפני הסמוקים. ^אני חושבת שאני קצת מאוהבת בך^, אני אומרת לו בלב, ובקול רם:
"כן, גם לי היה היום מצויין," ואני מרגישה כל כך עילגת מול הפיוטיות של הבחור, שרק לפני מספר שנים למד את השפה.
"אני חייב ללכת כעת," הוא אומר, מתעלם מכל חוקי הנימוס ומותיר אותי עם חצי פאי קישואים בצלחת.
"להתראות מחר!"
"להתראות..." אני ממלמלת.

למחרת, לפני החזרות להופעה, אני תופסת את פיליפ.
"תגיד לי, אתה מכיר את מיכאל הכי טוב מכולם, מה הסיפור שלו?"
"מה את מתכוונת מה הסיפור שלו? הוא לא רוצה לצאת איתך?" פיליפ לא מחמיץ את ההזדמנות ללגלג עלי קצת.
"בערך," אני מודה. "אני לא יודעת אם הוא לא רוצה לצאת איתי, אבל אני אף פעם לא מצליחה להביא את השיחה למקום שבו אצליח לשאול אותו..."
"הוא קצת מוזר, כן? באופן כללי. היתה כמובן את הפעם ההיא שהוא לגמרי התחרפן, אבל בואי נעזוב את זה. אני אתן לך דוגמה אחרת. למשל, הוא אף פעם לא מתפשט או מתלבש ליד אף אחד. הוא תמיד מחכה שהמקלחת עם הדלת תתפנה, במקום להסתפק כמו כולם במקלחות הפשוטות עם הוילון. אנחנו להקת בלט, לא נבחרת פוטבול, אז אף אחד לא מתחיל לחקור אותו.. אבל זה מוזר, כן? ואני חושב שאולי זה קשור. אולי יש לו איזה בעייה, או משהו שמוריד לו את הביטחון בתחום."
אני מנסה לעכל את המידע החדש.
"זה באמת מוזר," אני אומרת, "כי יש לו בטחון עם הגוף שלו, והוא מאד אוהב את איך שהוא רוקד..."
"את מספרת לי," פיליפ מתחיל ללכת לכיוון המלתחות...
"אני רוקד כמו קרן שמש מפזזת בין פרחי האביב, אני כמו סערת ברקים בליל חורף....כמו פתית שלג ב..."
קולו גווע כשהוא נעלם מאחורי דלת המלתחה.

אנחנו עושים שיעור חימום בסטודיו, ואחר כך אני נכנסת לחדר ההלבשה, שם מאפרים אותי, מסדרים לי את השיער ומלבישים אותי בחצאית הטוטו. מאחורי הקלעים אני ומיכאל נפגשים. מיכאל נראה מוטרד.
"מה קרה מיכאל?"
"אני... אני חושב שרודפים אחרי," הוא אומר. הוא מנסה להציץ מאחורי המסך שעדיין לא נפתח.
"מי?" אני שואלת
"הנה הם! הם באו לקחת אותי, אני רואה אותם!" הוא מחזיק לי את היד, כולו רועד.
"תחביאי אותי!" הוא מתחנן.
מנהל הלהקה, שמבחין בהתנהגות המוזרה של מיכאל מתקרב אלינו.
"מה קורה פה? עוד חמש דקות ההופעה צריכה להתחיל!"
"מיכאל אומר שמישהו רודף אחריו, שרוצים לקחת אותו."
מיכאל לא יכול לדבר, הוא צונח ארצה בעוד הוא אוחז בידי בחוזקה, כמעט עוצר את זרימת הדם.
"מיכאל, הקשב לי. כשערקת לארצות הברית זה היה בזמן המלחמה הקרה, אבל המלחמה הקרה נגמרה. אף אחד לא רודף אחריך! אתה בטוח לגמרי. מותר לך לרקוד, ואיש לא יפריע לך לעשות זאת."
"לא, לא..." הוא ממלמל, "אתם לא מבינים, הפעם הם באמת באים לקחת אותי, לא כמו אז."
הפנים של מנהל הלהקה מאדימות.
"מיכאל! קום על רגליך! שלושת אלפים איש באו הנה היום לראות אותך ואת הבלרינה ג'יין ניקולאס מופיעים. אתה לא הולך להשתגע לי פה כמו איזה ניז'ינסקי, אתה הולך לעלות על הבמה ולרקוד!"
מיכאל נרעד אך אינו מגיב.
"קום!" מצווה מנהל הלהקה.
מיכאל מתרומם על רגליו כמו אדם שמותו נגזר עליו, דמעות ממלאות את עיניו.
"אני ארקוד, אדון מנהל," הוא אומר, "אך זאת תהיה הפעם האחרונה."
"כל עוד תרקוד," אומר המנהל.

ומיכאל רוקד, כמו שמעולם לא רקד... והקהל מריע לו. כי הלילה מיכאל מבצע את צעדי הריקוד כמו שאף רקדן לפניו לא העיז, הוא מנתר גבוה אל על, ומסחרר אותי בין זרועותיו בקלילות, והתנועה שלו מלאת הבעה ורגש... נשימת הקהל נעתקת מהתרגשות, ומספר צופים פורצים בדמעות. כי כשמיכאל רוקד הוא הלילה והכוכבים, הוא להבה של אש, ומעיין מים מתוקים... ובין זרועותיו אני מרגישה כמו האשה הראשונה, כמו מלכת הלילה, כמו הרוח. והלילה, בין זרועותיו, אני עצמי הרוח, ואני עצמי המים, ואני האהבה...

"היית נהדר," אני מלטפת את ידו של מיכאל אחרי ההופעה "ואתה רואה שלא היתה לך סיבה לחשוש? הכל היה בסדר." אך מיכאל שוב נראה מבוהל:
"הם לחכות להזדמנות," הוא אומר, ממצמץ בעיניו בפחד, "הם לא לוותר עלי בקלות."
מנהל הלהקה מזמין את הפסיכיאטר המחוזי למלון כדי לבדוק את מיכאל. אנו מלווים את מיכאל למלון ומשכיבים אותו לנוח בחדרו. את הפסיכיאטר, גבר נמוך קומה, אנו פוגשים במסדרון הקומה השביעית של המלון. הוא מתקרב אלינו וצעדיו נבלעים בשטיח האדום, המצפה את הריצפה.
"שלום, אני ד"ר פרויד," הוא מכריז.
אני משתנקת, אך ממהרת להשתלט על עצמי לנוכח מבט התמיהה הזעוף שהדוקטור נותן בי.
"איפה החולה?" הוא שואל.
"השכבנו אותו במיטה, אבל הוא ער. הוא טוען שהם באים לקחת אותו. למרבה הצער... זה כבר קרה פעם אחת, לפני כשנה," מסביר מנהל הלהקה.
"אני אכנס לשוחח עם חולה, ואולי אוכל לתת תרופות."
אנחנו קובעים לפגוש את הדוקטור במסעדה של המלון בעוד כשעה.

במסעדה האפלולית להקת ג'אז מנגנת לחן עגמומי. אני מזמינה יין, והמנהל בירה וכריך טונה. אנחנו ממעטים בדיבור, שקועים במחשבות על מיכאל. כעבור קצת פחות משעה אני מבחינה בד"ר פרויד מתהלך מבולבל במבואת המלון.
"כאן, הר פרויד!" המנהל צועק "אנחנו כאן!"
אנחנו מזמינים אותו להצטרף לשולחן, מחכים לשמוע את גזר הדין.
"אין ספק שזהו מקרה קלאסי של סכיזופרניה פרנואידית. החולה סובל מדלוזיות קשות, הוא משוכנע שהוא הגיע מכוכב אחר מחוץ למערכת השמש. החולה סיפר לי, שבכוכב בו נולד אסור לרקוד, לכן הוא ברח לכדור הארץ. הוא אמר גם שבני הכוכב שלו רודפים אחריו כדי להחזירו הביתה." מלצרית מתקרבת לשולחן.
"תרצה להזמין משהו?" היא שואלת את הדוקטור, ומושיטה לו תפריט.
הדוקטור מעיין בתפריט במשך בערך שלוש שניות, ואומר:
"אני אזמין קפוצ'ינו, וודקה סמירנוף, חזה עוף מטוגן בשום, סושי צמחוני, ורוטב לסלט"
"א..א..אבל אדוני לא הזמין בכלל סלט," המלצרית מנסה להביע מחאה קלושה.
"ו...סלט פירות!" הדוקטור סוגר את התפריט ומחזיר אותו למלצרית.
הוא פונה שוב למנהל: "אני הייתי ממליץ לאדוני לבטל את ההופעה של מחר. הוא לא יוכל להופיע." המנהל ואני עדיין המומים מההזמנה.
"א..אני אבטל את ההופעה אם יהיה צריך," המנהל אומר לבסוף.
"מיכאל צריך מנוחה מריקוד," ד"ר פרויד מוסיף.
אני רואה על הפנים של המנהל שהוא קרוב לשבירה. הוא קם ואומר:
"עלי ללכת לישון עכשיו. לילה טוב ג'יין, לילה טוב דוקטור."
"ללילה טוב המנהל!" מברך אותו ד"ר פרויד בעליצות.
^מנוחה מריקוד, מיכאל לא צריך מנוחה מריקוד^, אני חושבת, אך לא אומרת דבר.
במקום זאת אני בוהה בד"ר פרויד זולל סלט פירות ברוטב אלף האיים. כשאני מבינה שנוכחותי אינה נחוצה ליד השולחן, אני מחליטה לפרוש לחדרי.
"אני מאד עייפה, דוקטור, אני חושבת שמוטב שאלך לישון," אני אומרת, משתדלת להישמע מנומסת. הדוקטור קד קידה ומברך אותי בברכת לילה טוב. אני צועדת לכיוון המבואה, ובעודי מחכה למעלית אני ממלמלת לעצמי: "לללילה טוב, לללילה טוב."



נושא נכתב על ידי נשלח
  הריקוד האחרון ג'יי האמיתית 01:10 01/05/2002
  בסוף הלכתי עם בית שמאי... ג'יי האמיתית 01:14 01/05/2002
  רפרפתי סוף סוף על הדיון בענייני סימני Boojie 06:46 02/05/2002
  כעת, אני סקרנית לשמוע את תשובתך ג'יי האמיתית 09:41 02/05/2002
  הו הו. Boojie 09:50 02/05/2002
  הנוהג הוא לעשות ''אנטר'' בסוף כל מבע. גרומיט 10:06 02/05/2002
  ובכן, הסיפור כתוב נפלא אבל... גל 01:51 01/05/2002
  רמזים... ג'יי האמיתית 01:54 01/05/2002
  אה, עכיוש קלטתי את הרמז. הרמז גל 03:08 01/05/2002
  אגב, 'עכיוש' מתייחס לזמן הווה חצי הפוך[[ל''ת]] גל 03:10 01/05/2002
  כל מה שגל אמר עידית 03:32 01/05/2002
  ולי דווקא זה היה ממש ברור. Boojie 03:34 02/05/2002
  RE: הריקוד האחרון זהב 04:02 01/05/2002
  אחלה סיפור Rene 04:46 01/05/2002
  יפה מאד! נציג בית שמאי 05:41 01/05/2002
  טוב, אני אשנה את המשפט הראשון. ג'יי האמיתית 05:53 01/05/2002
  שאלה טובה... NY מאושר 06:48 01/05/2002
  קלישאות במדע בדיוני Rene 07:57 01/05/2002
  את צודקת במדה מסוימת. NY מאושר 08:37 01/05/2002
  את יכולה לתת לינק לסיפור של בסטר?[[ל''ת]] theoy 12:10 01/05/2002
  את? את?! NY מאושר 14:17 01/05/2002
  אופס, סליחה[[ל''ת]] theoy 04:27 02/05/2002
  מאד יפה. שלמקו 05:53 01/05/2002
  תודה על התיקון ג'יי האמיתית 05:56 01/05/2002
  המילה העיז דווקא קיימת. Boojie 03:51 02/05/2002
  העיז והעז זהב 09:57 03/05/2002
  לגבי לקסיקון דביר, Boojie 12:07 03/05/2002
  מול אפרים קישון זהב 12:19 03/05/2002
  LOL Boojie 12:22 03/05/2002
  ביקורת אבישי 06:30 03/05/2002
  מצטער על האיחור... alonwho@what 04:14 05/05/2002
  ניטפוק מנוטפק מאין-כמותו: Afalknon 08:26 05/05/2002
  RE: ניטפוק מנוטפק מאין-כמותו: עידית 09:49 05/05/2002
  אכן[[ל''ת]] ג'יי האמיתית 09:58 05/05/2002
  אנטר ארור ארור ארור! ג'יי האמיתית 10:00 05/05/2002
  RE: אנטר ארור ארור ארור! זהב 04:46 06/05/2002
  RE: הריקוד האחרון גדעון 11:21 19/05/2002
  אנא, אם סיפור שלי עושה לך בחילה, ג'יי המתוקה 11:28 19/05/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.