בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אריאדנה
נכתב ע''י: קורווין (IP Logged)
תאריך: 21:31 27/04/2002


שכבתי כמה דקות, בוהה בתקרה ותהיתי מה מציק לי. נורת האזעקה – כבויה. גרוני – יבש. יד שמאל – כואבת. קיללתי כשנזכרתי באירועי המשמרת האחרונה, לפני שלושה או ארבעה ימים. החיישנים קלטו אותות מצוקה ששיגרה חללית קרב קטנה. לאחר החיטוי הרגיל התחלנו לעבוד עליה מבחוץ ואז חשפתי את שמה – אריאדנה. לא ידעתי שנחתכתי עד שהבחנתי בקרע בשרוול, קצת מעל סימוני הדרגות. הרופא העביר כמה אמצעי חיטוי מעל הזרוע, והבטיח שזה יעבור.
זה לא עבר.
בחנתי את החתך עכשיו. לקחתי כמה כדורי הרגעה ושתיתי אותם, אם אני זוכר נכון, לפני כמה ימים. אולי בגלל זה הסחרחורת ? הצצתי בתאריך שבצג השעון שלי. כן, שבעים ושתיים שעות של שינה.
אהבנו להיות כאן. סוניווה, אהובתי בת הפליאדות, ואני הרגשנו שמצאנו את הנישה שלנו. כמובן, המשכורת הגבוהה הייתה בונוס נאה. כשנודע לנו שזכינו במכרז, לא המתנו. אספנו את מעט חפצינו ועברנו.
"סוניווה הקדושה, מושיעת המכונאים", מלמלתי כששקענו בנשיקה ארוכה וחמה.
"סוניווה הצילה את שבטה מהויקינגים", לחשה כשהמראנו, "אני לא עשיתי דבר כזה".
"את האמנת שנזכה במכרז", לחשתי, "וחוץ מזה, הוצאת אותנו ממספנות לות'".
עיניה הבריקו באור שהציף לפתע את התא וידה החליקה על מצחי, לחה. לפתע היא נראתה אחרת, ואני רעדתי ועצמתי עיניים.
לפתע זה הלם בי. הדממה. השקט מסביב נבע מסיבה אחת. מנועיה של ‘קסנדרה’ דממו. הטיתי אוזן. אף לא אוושה. זה היה מוזר. מנועיה של ‘קסנדרה’ חייבים לפעול, כל הזמן ואם, מסיבה כלשהי זה לא קורה, אז מנועי הגיבוי כן. הפעלתי את ערוצי הקשר אל חדר המנועים. נאדה. הם ישלמו על התעלול הזה, סיננתי. אני שונא הפתעות. המסכים נותרו חשוכים גם כשקראתי לאחזקה, להנדסה ואפילו לשלוחה הפרטית של סוניווה.
המעליות היו מושבתות. דבר חריג כשלעצמו. תחושה מבשרת רעות חלחלה במורד בטני והחתך בזרועי שילח פעימות כאב. מהרתי במדרגות הפלדה הצרות למפלסים התחתונים, המוארים בתאורת חירום, סומך יותר על זיכרון תרגולות החירום מאשר על עיניי. בפתח המסדרון הראשי שבאגף הצטיידתי בנשק קל לנשיאה, אקדח זיקוקים אחד ומטול אנרגיה דקיק שהחליק לתוך כף ידי בקלות. זה לא היה ציוד מרשים אבל זה היה משהו וזה עזר לי להשתלט על ההרגשה המזופתת שלי.
דלת גף המנועים נשארה נעולה גם כשהעברתי את התג מול העינית. הסרתי את לוח הבקרה וניסיתי לפתוח ידנית. כלום. פירקתי את לוח המתגים הראשי וגרמתי לקצר. הדלתות הכסופות החליקו בדממה לצדדים ואורות החירום הבהבו.
טענתי זיקוק תאורה ויריתי אותו פנימה. באור שזרח לפתע ראיתי אותן. תולעים תכולות ושמנמנות. הן היו בכל מקום, מרבד תכלת חי ומשמיע צקצוק משונה. אנשי הצוות שלי שכבו שם, כולם עם חתכים מכוערים בצוואר וזחלי תולעים בוקעים מתוכם. התולעים התנפחו במהירות וזללו את הגופות.
מתוך מסת קורים אדירה שיצרה מומיה לבנבנה ודביקה, שהיתה פעם הסגן שלי, הגיחה האימה. פרפר ענק ויפהפה. כנפיו השחורות מנומרות בפסים צהובים עדינים ריחף בעדינות החוצה, עיניו עצומות ומקורו הכתום סגור.
אוואלונים. התולעים מיהרו אל הפתח. יריתי כמה זיקוקים, ושלחתי כמה אלומות אנרגיה. אחד הזיקוקים הבעיר את הפרפר שצרח בעוצמה מהממת. טסתי לקצה המסדרון, מכה את כפתור החירום, נועל את הדלתות על הגיהינום הבוער שהשתולל מאחוריהן.
הפרפרים הקטלניים הללו נתגלו ע"י משלחת שחיפשה סימנים לתרבויות אחרות בגזרות שטרם מופו. הם לקחו דגימה, פרפר אחד, והכניסו אותו לתא זכוכית. הטייסת שידרה מסר אזהרה עם ציון מיקומו של הכוכב לפני שפוצצה את החללית. הם כונו אוואלונים על שם ספינת המחקר אוואלון שאיתרה אותם. מאז לא שמעו עליהם.
תמונות זוועה נוצרו במוחי כשרצתי. האינסטינקט המיידי היה לקחת ספינת מילוט ולהסתלק. איך לכל הרוחות הם הופיעו כאן בלי שהושמעה אזעקה, איך הגיעו למנועים. מה קורה בשאר חלקיה של ‘קסנדרה’. התפללתי שסוניווה ניצלה כששמעתי את זה, תנודות האוויר שנוצרות מנפנוף הכנפיים האדירות של הפרפר. תמיד אמרו לי שהפחד נובע מאי ידיעה. במקרה הזה, זה היה הפוך. רצתי בדמדומים, מטה אוזני לדממה המבורכת. נראה שעדיין לא הגיעו לסיפונים העליונים. הפתרון היחידי הוא לפוצץ את ‘קסנדרה’ ורק מהגשר יכולתי להפעיל את הרצף שיהפוך אותה לסופר נובה. שידור אות מצוקה לא בא בחשבון. אם זחל אחד יצליח לעבור אל החללית שתבוא…
בכניסה לסיפון הפיקוד נעצרתי, מתפעל שוב מתמונתם התלת ממדית של כוכבי הבית שלנו. הם נראו כל כך שלווים, הכחול והאדום, במרחב השחור האינסופי. החלקתי באצבעותי על הזכוכית והרגשתי איך המחשבות מתייצבות במוחי. לחצתי על כפתור האינטרקום, תוהה מי יענה לי, אם בכלל.

"מי שם ?"
קול אנושי אחר. לטשתי מבט לא מאמין באינטרקום.
"מי שם, בבקשה ?", חזר הקול שהכרתי כל כך טוב.
"זה אני, עומר !" , צרחתי.
"אתה לבד ?"
"כן ! תפתחי ! מהר !"
הדלת החליקה הצידה בדממה. מיהרתי פנימה, לתוך העשן שמילא את החדר. הדלת ננעלה ואני נשענתי עליה, מתנשף.
"סוניווה ? יש כאן אוואלונים, אנחנו חייבים לברוח ולפוצץ את ‘קסנדרה’. סוניווה ?!"
"כן, עומר, אני פשוט עייפה. עברתי כל כך הרבה בזמן האחרון, אני חייבת לנוח".
"איפה את ? מאיפה יוצא העשן הזה ?"
גששתי על הרצפה, מחפש את המעבר וחושש שאמצא את גופתה במצב ההוא. טלטלתי את ראשי, מוחק את התמונות ההן מתוכי. ידי שוב התחילה לכאוב.
"אני בחדר השני… הייתי באה אליך אבל אני לא יכולה לזוז… "
עקפתי שלוליות עשנות של נוזל חומצי למראה. עד כמה שזכרתי לא ראיתי כאלה למטה.
"סוניווה, הדלת סגורה. את יכולה לפתוח אותה ?"
קול חבטה נשמע מבפנים. הסתערתי על הדלת, הולם בה.
"סוניווה ?! את בסדר ?! מה הולך כאן ? איפה האחרים ?"
הלמתי שוב, משתעל. קול הגרירה נדם. כריתי אוזן בחרדה. מאחוריי התעבה העשן. עיניי צרבו וכך גם האף והפה. יד שמאל – כאבי תופת. הדלת נפתחה וכשלתי פנימה, משתעל.
"הכל בסדר, יקירי. הכל בסדר, עכשיו".
קירות שחורים הסתערו עלי. התעלפתי.

עיניי וראשי כאבו כשפקחתי אותן. קולות מהוסים נשמעו בסמוך. ניסיתי להזדקף ונכשלתי. הייתי קשור למיטה. יד שמאל הייתה למוקד של כאב. אימצתי את עיניי והתבוננתי הצידה. סוניווה ישבה שם והתולעים ההן כיסו את רגליה. צרחתי, נאבק ברצועות.
"למה אתה נלחם ?"
"תבעטי בהם ! סלקי אותם ממך !", צרחתי, "ראיתי מה הם עושים".
"הם עשו רק מה שביקשו מהם".
עכשיו ראיתי אותו. חשבתי שזה היה צל משונה אבל זה היה פרפר. כנפיו השחורות היו מכונסות והוא עמד מעט מאחוריה.
"דלוויג, אני חושבת שהוא ראה אותך. אתה יכול לצאת".
הפרפר טלטל את כנפיו, מתייצב לימינה. היא ליטפה אותו, מביטה בי בסקרנות.
"מי את ? מה את ?"
"אני סוניווה. אותה אישה שהכרת במספנות לות'".
"אני לא חושב. האישה שהכרתי היתה מהפליאדות, את לא…"
"אל תהיה טיפש, עומר, בחרתי בך בגלל סיבה מסוימת".
"למה אני קשור ? אני בטוח שידידך המעופף יכול לשמור עלייך".
"זה בלתי אפשרי. לא לפני שהתהליך יושלם".
תהליך ? הכאב בזרועי. הסבתי את ראשי אל יד שמאל שלי וראיתי את החתך המכוער מתרחב. שוליו הכחילו וראש זחל הציץ מתוכו. הקאתי עליו.
"עומר ! זה היה חסר נימוס. אני נתתי מילה של כבוד עבורך".
לא ידעתי מי האשה הזאת. היא רק נראתה כמו מישהי שאהבתי פעם.
"מצטער, גברת, אין לי כוונה להיות חלק מהתוכנית הזאת".
"נוכל לשלוט יחד בכל היקום. תחשוב על הכוח שעומד לרשותנו. מי יוכל לעמוד מול הצבא האדיר ביותר שהקים הטבע בכבודו ובעצמו ?"
היא קמה והתנועעה באיטיות לעברי.
"את נראית חיוורת. ככה לא תוכלי לשלוט בעולם".
עיניה המתות הבריקו.
"שוטה ! אני בת שבע מאות וארבעים שנה. אני היא סוניווה שהצילה את בני הכפר שלה ממתקפת הויקינגים. שרדתי את השנים רק באמצעות תמצית הכוח של הפרפרים. אנשי הכפר שלי היו הראשונים לטעום את חדוות מעוף הפרפר. הם נתנו לנו חיי נצח ואנו נתנו להם את הדם".
"והאנושיות ? מה עליה ? את נראית כמו גוויה מהלכת. ואיפה האחרים או שאולי הם לא שרדו כמוך ?"
"היו הרבה מלחמות", לחשה בעייפות, "אבל זה עומד להסתיים עכשיו. יחד נתחיל מחדש".
"כבר עניתי לך".
פתאום היא נראתה מבולבלת. דלוויג פרש אחת מכנפיו והיא התכרבלה בתוכה. ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי להגיע אל מטול האנרגיה.
"אל תהיה שוטה, עומר. כשהתהליך יושלם, נוכל לשוב ולהתאחד. אז תיפטר מהרגשות האנושיים, מהחולשה הזאת שאינה מניחה לאיש לחיות כפי שהוא באמת רוצה", לחשה וזוהר חיים עמום הופיע בתוכן, "אני הייתי לצד ג'ינג'יס חאן, לחמתי עם אלכסנדר ועם נפולאון, ונטלתי את חייהם כשחששו לעצמם. הטיפשים ! לו העזו לפעול לפי הדרכתי, ההיסטוריה האנושית הייתה שונה לגמרי".
עיניה הבריקו. "תאר לעצמך את המיזוג בין מוח האדם לבין יכולתו הפיזית של הפרפר".
לא טרחתי לענות. עוד דחיפה קלה והצלחתי. דלוויג צווח וזינק לעברי. סוניווה צרחה, הנשק ירה והיו הבזק אדיר וצרחות. כשהשקט חזר הוא שכב, מת והזחלים התרוצצו, מבוהלים. שחררתי את עצמי ובעזרת סכין חילצתי שני זחלים שמנים מתוך הפצע. בשלב הזה איבדתי כל תחושה ביד. עטפתי את הזרוע בפיסת בד שקרעתי מהחולצה, אך הדם הוסיף לטפטף.
היא שכבה מעל גופתו, לוחשת בשפה שלא הבנתי, נוזל שקוף ניגר מפיה.
"סוניווה ?"
"דלוויג היה הפרפר שהעניק לי מדמו כדי שאוכל להוסיף ולחיות… ויתרת על חיי נצח… בשביל מה ? לעולם לא תצליחו לעצור אותם… יכולת להיות קיסר בן אלמוות. את הנצח הצעתי לך, יקירי… אהובי…"
היא התנשמה בכבדות, חזה עולה ויורד באיטיות עד שנעצר. עורה האפיר והתבקע. היא התפוררה. עצמתי עיניים ושלחתי ירייה ארוכה, מעלה את הגופות באש. יצאתי לעבר תא המפלט הסמוך, מסוחרר וכואב, נשען מדי פעם כששמעתי את רחש המעוף והתחלתי לרוץ.
המסדרון נמתח ונמתח, הפרפר צרח מאחור ואני נפלתי, מתנשף, על הרצפה האפורה והמתכתית. הוא פרש את כנפיו השחורות לרווחה, פסים צהובים מרוחים לרוחבן. הוא היה ענק. הוא פער את מקורו הכתום והקשה והשמיע צליל חד, צווחת אושר. הרמתי את היד לירות בו ואז שמעתי את זה, רעם עמום מבטן האונייה. כנראה שהיריות שלי בחדר המנועים קודם לכן פגעו במשהו. הוא היסס ואני יריתי במטול, שורף אותו.
נכנסתי לתא המפלט, מוודא שהוא נקי. אחר כך כשלתי לאחור ושחררתי את המעצורים. הוצאתי שקית מים קטנה ושתיתי ממנה לזכר האישה שאהבתי. השלכתי את השקית הריקה לפח ועצמתי את העיניים בעייפות כשאור אדיר מילא את התא. כשפקחתי אותן, החלל היה מלא רק בכוכבים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אריאדנה קורווין 21:31 27/04/2002
  נחמד ביותר שלמקו 04:55 28/04/2002
  וואו! ג'יי האמיתית 12:30 28/04/2002
  אה, אני רואה שהם לא אמרו יותר מדי. ג'יי האמיתית 12:41 28/04/2002
  RE: אה, אני רואה שהם לא אמרו יותר מדי. זהב 22:06 29/04/2002
  המממ... גירסה פרפרית לנוסע השמיני? גרומיט 07:29 29/04/2002
  אם להוסיף על דברי קודמי המלומד - NY מאושר 08:41 29/04/2002
  RE: אם להוסיף על דברי קודמי המלומד - זהב 21:40 29/04/2002
  ובהערת אגב - NY מאושר 23:34 29/04/2002
  אגב - אני - לא - יודע כלום מזה.. alonwho@what 07:51 02/05/2002
  אני אשתמש במילה שאני שונאת - יש פוטנציאל יעל 07:19 30/04/2002
  בעיית הרצף[[ל''ת]] איתן 01:45 01/05/2002
  בעיית הרצף איתן 01:55 01/05/2002
  ושוב עזרא מגיע... alonwho@what 07:49 02/05/2002
  RE: ושוב עזרא מגיע... זהב 10:02 03/05/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.