הדמות חמקה מעבר לרחוב. העננים מיהרו כמבקשים להסתירה, אבל הוא ראה. עקב אחריה כבר שנים והפעם לא יניח לה לחמוק, החליט. מימיו של הנהר זרמו בשלווה, כתמיד ואור הפנסים זהר וזמזם. הוא התעלם מהגשם המטפטף על פניו ונאנח.
"אולי יש לך אש ?"
אישה עמדה שם, דוחפת עגלת תינוק ובידיה סיגריה כבויה. בגפרור השני הצליח. ידיה סוככו על הלהבה הקטנה. עד שהסיגריה האדימה וניצתה התבונן בגבות העדינות והמוזרות.
"תודה לך" , חייכה.
עיניה, נרתע. זה לא יכול להיות, לא כשאני כל כך קרוב, זעם ושוב הכעס ההוא פעפע בו, מערפל את עיניו ואת מחשבתו והוא הבחין שהוא רועד בצינת הלילה שעלתה מהנהר. לא, לא עכשיו, נבהל וצנח על ברכיו, רואה את האימה נטולת הפנים זורמת סביבו כערפל שחור. מאי שם עלה צחוק עמוק, בדיוק כמו אז, כשהתחיל הכל.
"היי, אדון, הכל בסדר אצלך ?"
הוא הסיר את ידיו מעל פניו ונשא אליה מבט מיוסר.
"זה תכף יעבור."
"כמו שהרגל שלי מרגישה, הייתי אומרת שסערה מתקרבת. אולי זה לא רעיון הכי טוב להישאר כאן ליד הנהר. אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה אבל הדלקת לי את הסיגריה, אז אני חושבת שאני יכולה לפחות לעזור לך. לך אחריי."
וזה מה שהוא עשה. הם הגיעו לחדר קטן ומטונף, מלא חפצים שונים. בזמן שכרע בפינה פרקה חפצים משונים מתוך העגלה.
"איך את יודעת ?"
היא עצרה לרגע והביטה בו, כאילו הבחינה בו לראשונה.
"על הסערה" , הוסיף.
הקשישה הביטה לעברו בפליאה ואז התקרבה אליו, בוחנת את פניו בסקרנות. עיניה התכווצו כמנסה להיזכר והוא התפלל שלא תצליח. לפתע אורו עיניה.
"רוצה תה ?"
"תודה, אבל אני מעדיף לצאת. אני לא רוצה להפריע לך."
"מה אתה דואג, שארעיל אותך ?", צחקה והוא לא הצליח לבלום את הרעד. צעיפי הזמן נקרעו ושוב היו על שמיכת הצמר ההיא, עליה שכבו לראשונה, לפני שהכל החל. הזקנה לא השגיחה בו. ברק הבריק ורעם עמום ונמוך התגלגל במרחק.
"זה התחיל" , לחשה ובישלה את התה על פרימוס קטן.
הוא הציץ החוצה, הנבואה הישנה מהדהדת במוחו כאילו עכשיו נאמרה ולא לפני אלפי שנים.
"בבקשה", אמרה והניחה את שני הספלים הסדוקים על שרפרף קטן.
הוא לגם וחמימות נעימה פשטה בגופו. התה היה טוב והוא ציין זאת.
"אני משוגעת על תה", אמרה ושוב הבריק מאחוריה ברק מסמא עיניים ולאחריו נהם הרעם ככלב המנסה ללכוד את זנבו. "אתה יודע, כשהיינו בחוץ והדלקת לי את הסיגריה, נראית לי מוכר מאד. אבל הבגדים שלך, הם לא מפה. אפשר לראות את כפות ידיך ?"
היא חייכה, מחווה אל הסופה בחוץ. "זה לא שיש לנו מה לעשות בינתיים."
"אני חושב שבכל זאת אצא החוצה."
"אין לאן. הקשב, הנהר כבר עלה על גדותיו. זה אומר שהרחובות מוצפים. מה שאתה מחפש, מה שזה לא יהיה, לא תוכל למצוא אותו עכשיו."
היא נשענה לאחור והציתה לעצמה סיגריה מלהבת הפרימוס. אולי ההזמנה הזאת אינה אלא ניסיון להכשילו, תהה. כל כך הרבה היו בעבר ובכולם נכשל. הוא נאנח וקילל. אחר כך לגם עוד מעט מהתה.
"אולי אני מכירה את ההורים שלך ?"
נדמה שהפעם הרעם הקדים את הברק, אבל הוא לא היה בטוח.
"לא, מעולם לא נפגשתם."
"איך אתה יודע ?"
"יש לי רשימות. את לא מופיעה בהן."
היא זקפה ראשה במהירות והתבוננה בו בתמיהה. "רשימות ?"
הוא נאנח. "האמיני לי, אני יודע."
היא ינקה מהסיגריה ולגמה מהתה. אחר שאלה בזהירות, "מה שם המשפחה שלכם ? אולי בכל זאת הכרתי אותו ?"
הוא ידע שלא תמיד משחקים הוגן. לא פעם תעתעו בו, חשב במרירות וסיים את התה שלו.
"בן דויד. מכירה ?"
"הכרתי פעם בן דויד. אה, לא, מצטערת, הכרתי דויד."
"אולי את אימא שלי, חוה ?"
"לא, אבל כל השמות האלה… כאילו שאני צריכה להכיר אותם. אולי יש עוד מישהו, אני מרגישה שצריך להיות עוד מישהו."
"יש. יש עוד הרבה. אבל אני פה בגלל אחד", סח בקור.
"אני יכולה לדעת אותו ?", היססה, הרגישות בברכה גברה והיתה לדקירות חדות.
"את כבר יודעת. או בעצם ידעת."
"סליחה ?"
"משחק מילים. התכוונתי שאולי שמעת עליו. אביגדור, לפעמים קראו לו בשמות אחרים. אשתו הייתה ציפורה."
את השם האחרון אמר עם הרבה כוונה ומשמעות. כשנקב בו ראה את עיניה נפתחות להכרה ומאחוריה את הברקים הזועמים, מסמאים בבהירותם ואת הרעמים שהתגלגלו במהירות, מפיקים נהמה מתמשכת.
"מה שמך ?", שאלה והפעם עיניה זהרו כמו אז, כעיניה של מי שהיא צריכה להיות.
"את יודעת מה שמך ?"
"אל תשחק אתי משחקים. אני רק רוצה לדעת, מי אתה ?"
"מי שאת חושבת, בת שבע."
כשנקב בשמה כאילו נהדפה לאחור בעוצמה. גופה רעד והיא התיישבה ליד הפתח המאיר את הגשם השוטף, ברכה מציקה לה.
"בואי, תכנסי פנימה", לחש ברוך, "התרחקי מהגשם."
"אתה ?! אתה לא יודע כמה בכיתי עליך. אתה לא יודע כמה כעסתי עליך. איך הוא יכול לעשות את זה, חשבתי מה לו ולמלחמה הזאת. כל הזמן חשבתי רק על זה. עד שזה שיגע אותי", היא לפתה את ראשה, "הרסת את חיי, אוריה."
הוא התקפל מכאב כשנקבה בשמו. שוב היה ביום הארור ההוא בו נקרא אל המלך בדחיפות. הארמון הדהים אותו. אולמות ומסדרונות מקושטים בזהב ובכסף כארץ אגדית. ואז, מאחורי דלתות אדירות מעצי ארז, החדר הגדול ושם, על הכס המפואר, המלך. ברכיו פקו והוא כרע.
"את לא מבינה… לא ידעתי מה קורה מאחוריי. אמרו לי שצריכים אותי דווקא שם. בכל מוות שלי, חשבתי עלייך. לא האמנתי שהוא עשה את זה בכוונה. את חייבת להאמין לי ש… "
"ומה הייתי אמורה לעשות כששלח לקרוא לי ?", היא נשאה אליו את עיניה, "שכבתי איתו וקיללתי אותך. הגוף שלו מחץ אותי, נחנקתי, שמעתי את הצחוק שלו כשבכיתי. שנאתי אותך באותם רגעים אבל נשבעתי שהילדים שלו ישלמו על מה שעשה, שהבן שלי יירש אותו. הנקמה הזאת היתה הדבר היחידי שהחזיק אותי."
הוא התכווץ בכאב אך קם והתקדם בצעדים נוקשים אל הדלת.
"של מי התינוק ?", שאל ממקומו בכניסה, הגשם מצליף על פניו חרושות הקמטים.
"פרי בגידתנו בך. לא יכולתי לגדל אותו. מאז אני הודפת את גופתו."
הוא אסף אותה אל זרועותיו והרגיש את חום גופה ואת רעדו.
"אני מצטער, בת שבע. בכל מוות שלי קיוויתי שלא אקיץ שוב בגוף אחר. בכל לידה שלי גוועתי מחדש. הגעגועים הותכו בכאב והפכו לחוסר שלווה. לפעמים נדמה לי שאני מתהלך ומחפש מנוחה מאז ומתמיד."
הוא הניח יד על השלד בעגלה ועצם את עיניו. לא יכל לכעוס עליה עוד. עליו להשאיר אותה מחוץ לקרב. הפעם הכל ייגמר. היא הרגישה כיצד גופו מתקשח ונרתעה ממנו בבהלה.
"מה אתה עושה, אוריה ?!"
בלי לומר דבר הסתער החוצה וזינק לתוך הנהר שעלה על גדותיו. הוא שחה בין ארגזים צפים וענפים שבורים, נאבק ברוח המצליפה בפניו ובברקים המסנוורים.
"לא עוד ! הלילה זה ייגמר, אתה שומע ?! הלילה !"
ענף נוסף נתלש מעץ סמוך ונחת על ראשו ושוב ראה את הפנים המלגלגות צפות מעליו. הזעם סנוור אותו אך אז שמע את קולה קורא לו ממרחק, מתחנן שישוב, סולח. שמחה חרקה בתוכו. הרגיש כיצד הוא נסחף הלאה, עם הזרמים, שוכח את הכאבים ואת הנדודים. מאושר וקל, צחק, בולע מן המים הכהים השוצפים סביב גופו. קולה התגבר והגיע אליו ממרחק, בדיוק כמו אז כשחיזר אחריה בשדות ובכרמים. שוב נח לידה, בצלה של הגפן, ידיהם שלובות ועיניהם נוצצות מהבטחות אהבה ראשונה.

מישהו ניער את זרועו בעקשנות והוא פקח את עיניו אל שמיים בהירים. מעליו ניצב אדם שהכיר. האיש טלטלו פעם נוספת, מבוהל. לרגע הביט בו מופתע אבל אז שלח יד ואחז בצווארו, הודף אותו מעליו. הוא הזדקף בזהירות, מרחרח את האוויר. עשן קטורת נישא מעל המזבח הסמוך, מזבח פשוט עשוי אדמה. במרחק נטה אוהל קטן על צלעו של הר מוכר. שב והביט באיש שמולו. הוא היה האיש הנכון, אבל…
"הבל ?"
"איפה העדרים שלנו, קין ? אבא דאג לך, הוא חשב שזה מסוכן שתהיה לבד אחרי שרבת עם הרועים האחרים כדי שתוכל להשקות את הצאן של עדה."
"הבל, אני… אני רוצה שתדע ש…", הוא פרץ בבכי ונפל לזרועותיו של אחיו.
"שב, תירגע, ספר לי מה קרה."
"ראיתי פרצופים, כל כך הרבה פנים וחיים שונים… הכל התגלגל במהירות ומשהו חנק אותי כל הזמן, לא יכולתי לנשום… צריך לשאול את הכוהנים…"
"העיניים שלך נוצצות ואתה מזיע. אתה חולה ?"
"לא", אמר, מוחה את דמעותיו, "לא, חולה, רק מאושר ושמח."
"הנה אמא באה. אמרתי לך שהם מודאגים."
הוא הסב את ראשו. אמם התקרבה לעברם באיטיות. ברוח המנשבת ברכות, מפזרת את עשן המזבח, שמע 'נסלח לך' והוא ידע שבאורח פלא זכה להזדמנות נוספת למצוא את השלווה שביקש במרוצת הזמנים.