המים לא הפכו סתם עכורים, הם הפכו לרעילים. הרעיון בגדול היה שפאנטיות עלולה לפגוע בסופו של דבר במושא הפנאטיות.

המעשים הרעים שבצעו המאמינים של האל, במקום לפאר ולחזק אותו כמו שהם חשבו, גרמו להחלשתו ולבסוף למותו.
הסיפור מתבסס על הרעיון הישן - שנפוץ בכל מיני מערכות משחק ובסיפורת פנטסיה בכלל -שהאמונה באל מחזקת אותו. בעולמות שבנויים לפי העיקרון הזה, יש אלוהויות שהעוצמה שלהן נקבעת לפי מספר המאמינים, ולכן הן וכוהניהן חותרים כל הזמן להגדלת מספר המאמינים.
אני לקחתי את הרעיון הזה הלאה, וייצגתי את "כמות" האמונה כמעיין ממנו חי האל. הסכנה היחידה שנשקפת לאל היא שהדלדלות חמורה במספר המאמינים תגרום לייבוש המעין, ולמותו מצמא. לכן, כשהמעין של האל אלת'אי נמצא בסכנת התייבשות הוא נוקט באמצעים קיצוניים כדי לחדש את זרימת המים. אולם, האמצעים מצליחים יותר מהצפוי, והמעיין הופך לאגם גדול. האל שוקע בשאננות עקב כמות המים הגדולה, ובעצם מאבד שליטה על מה שעושים מאמיניו בשמו.
המאמינים בינתיים לא בוחלים באמצעים כדי לצרף מאמינים חדשים. עקרונות האמונה המקורית שלו הם עקרונות של טוב לב ושאר תכונות שנחשבות ל"טובות". כשהמאמינים נוקטים בגישות "רעות" שמנוגדות אליו, האמונה שלהם כבר לא טהורה, ומייצרת מים שבתחילה הם לא טובים לשתיה, ומחלישים את האל שלהם, ובסופו של דבר מרעילים אותו למוות.

אפשר היה לכתוב את זה באותה מידה על אל שהוא רע, שמי האמונה שלו מורכבים מרצח ושקר, והמאמינים שלו מתחילים פתאום לעזור לאנשים בשמו. משהו בסגנון של כוהן לבוש שחורים ועונד שרשרת אוזניים טריות נכנס לבקתה עלובה עם שקים של אוכל ואומר:
"הנה, חמודים שלי, קחו אוכל, שלא תהיו רעבים בלילה הקר הזה, והנה גם שמיכות לחמם את הילדים. רק תגידו תודה לאל פאהי, טורף הנשמות והשותה דמי אדם..."
ומיד המים של האל פאהי מתחילים לקבל טעם לא טוב שלא מתאים למערכת העיכול שלו...

רק אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור, ראיתי שהוא בעצם יכול להתאים כמעט לכל דת ממוסדת שקיימת, אפילו, כמו שציינת, לקומוניזם.

(באמת, אלון, אחרי שישבנו ביחד בסדנה הראשונה אתה מפקפק בהשתייכותי המינית...)