בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
תום התום
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 04:24 14/04/2002

קול הסירנה געה כטלה מיוסר כשטיפסה ניידת המשטרה במעלה הגבעה, שעה שאנשי השכונה עמדו בקצה רחוב ללא מוצא מעל גופת גבר כבן שלושים שחתך עמוק נחצב בלחיו, וחור אימתני נחפר בחזהו. אורה הכחול של הניידת הבהיק על קירות הבתים, מחייה אותם, וממית אותם במעגל הנצחי של אכיפת חוק מול פשעים משחר היקום.

קהל הסקרנים פונה בנהמות קולניות אחדות מצד השוטרים הזועמים. הגופה שכבה על גבה, עיניה מביטות בעולם, מחפשות פתרון למצב האין סופי שנכפה על בעליהן. שוטר נעמד מעליה, משים את ידיו על מותניו בעמדת חשיבה ראשונית וסוקר בעיניו את הקורבן הטרי של מעללי הלילה. ידי הנרצח היו פרושות לצדדים, מיואשות גם הן ממצבו הבלתי נסבל. בגדיו יקרים, כפות ידיו המטופחות הראו שבא מבית טוב, ארנקו השמן הכיל כמות לא מבוטלת של כרטיסי אשראי וכרטיסים מגנטים אחרים, תעודת הזהות אמרה כשנלחצה ששמו הפרטי של הנרצח היה גדעון.

השוטר הסיר מבטו מהגופה ונבח צעקה נוספת בנער מתבגר שסרב להיעלם. אחר-כך התפנה לדווח בקשר על נכונות הדיווח שהתקבל, מסר את ממצאיו הראשוניים והזעיק קצין תורן שידאג להביא את הפתולוגים ואת מנתח המערכות.

הגופה פונתה והגיעה זמן קצר לאחר מכן למעבדה, שם, עמלו אנשיה על ראיותיהם, אוספים שערות שדבקו בחופת מעיל הנרצח, בוחנים דם קרוש תחת ציפורניו ואת השריטות הדקות, האדמדמות בקרקפתו. בסיימם הפשיטוהו מבגדיו, הציצו בחור שהמיס את ראותיו, לקחו את דגימותיהם מהחתך שביקע את לחיו וסיימו בגילוח ראשו.

מיכאל, איש המערכות פסע אל החדר, הציץ בגבר השוכב על שולחן המתכת, בחן את קרקפתו, הנהן בראשו בשביעות רצון והוציא את כליו. במהירות הסיר את חלקה העליון של הגולגולת, פשפש במוח הגוויה ושלף את לוח הזכרון שנשתל בתוכה.

האהבה שהשיא לשבב היתה כאב לבן שנשלח לגלות, ועתה חזר אל ידיו האמונות לאחר מסע ארוך. על גופו נמשכו קולטים עדינים, אורגנים, שידעו להתרבות ולהתחבר אל התאים החיים, הנושמים. כך נצמד והפך לישות בתוך ישות אוגרת את חוויותיו של אדונו, רבד על רבד, אסוציאציה על גבי אסוציאציה. לאחר שמתו התאים שהחיו אותו, פסק מלעבוד והמתין למפעילו שיקח אותו אל חוף מבטחים. מיכאל הניחו בתמיסה שניקתה את גופו המתכתי והכינה אותו לקראת השתלה מדומה במחשב המערכת. האדם כמערכת, על גווניו, צבעיו, ועל נפתוליו השונים.

"שלום לך מיכאל." פנה אליו המחשב.
"שלום עמוס."
"מה יש לנו היום?"
"גבר, בן 31, אחד מאותם ברי מזל שניחנו במזל לקנות את אחד המוצרים שלנו."
"יפה, יפה מאד."
"אני רוצה שתבצע סריקה ראשונית - רישומי יומן, הצגה ויזואלית, פלט שמיעה."
"כל המערכות תקינות. על מה תרצה לעבור קודם?"
"לפי הסדר שקיבלת."

מיכאל חיכך את ידיו בסיפוק והחל לעבור על תרשימי היומן.

בשעה שמונה יצא הגבר מביתו, נשק לאישתו לשלום וסר לעבודתו במרכז העסקים ההומה אדם, מחשבים וכספים. בשעה עשר נפגש עם מנהל השיווק ודן בתוכניות להחדרת קו המוצרים החדש. בשעה אחת אכל את ארוחת הצהריים וניצלה לפגישת לקוח מרכזי של החברה. בשעה שלוש התפנה לעיסוקיו השגרתיים- הכנת דוחות, תשקיפים וכתיבת תקציר לישיבה השנתית שהתקיימה בנושא "הגבלים עסקיים". בשעה חמש יצא מהמשרד, ביצע את קניותיו בשדרה המרכזית ופנה אל ביתו.

פנה אל ביתו, מלמל מיכאל. האם הגיע הביתה? את זאת יוכל לדעת מההצגה הויזאולית ופלט השמיעה.

המסך התמלא בצבעים זוהרים, מקועקעים, מרצדים, מטושטשים עד שהפכו לתמונה חדה וברורה. סדר יומו התמלא באנשים עובדים, רצים, ממהרים בתאוותנות אחר חייהם שרצו לפניהם כשפן במרוץ כלבים. פגישה, מניפולציה, רדיפה, רציה, חנופה. הכל נדבק בכל כזיעת אצן המכתימה את בגדיו בזמן ריצתו הנצחית. מיכאל עקב בדריכות בעודו מריץ את המאורעות השגרתיים על פני המסך, משתוללים ונעים, מדלגים, מכשילים ונעצרים בתום יום העבודה, בפתח דלתו של גדעון. הוא בירך את אישתו לשלום, נשק נשיקה רפה ללחיה והניח את ידו החופשייה על גבה בחיבוק סתמי. הוא צעק את שמות ילדיו ואלו ענו לקולו בתרועות שמחה וצהלה, ובקפיצות איילה ובחדוות דרור עטו עליו והוא כרך את ידיו סביבם, מצמידם לחייו ומעביר את ידיו על שערותיהם המדובללות והטריות. אחר-כך נשא מבטו לאישתו שהביטה בו בערגה, אבל מבטו לא נקבע בפניה ופנו למטבח. לאחר שסיים לאכול, חייך אל ילדיו, הלבישם בכותנת והקריא להם סיפור לפני השינה. בקרן זווית ראה את אישתו מציצה מפתח דלת הילדים, שותקת תחת צל האור, מפנימה את ידיה לחיקה ונעלמת בדומייה. בתום הספר, נשק את מצחם, כרך סביבם את שמיכותיהם והותירם עם נורת הלילה הזעירה המאירה נוגות את החדר.

הוא התיישב בסלון ואישתו נצמדה לברכו בהדליקו את הטלוויזיה, כשנגעה בו התרחק קמעה והביט בה שוב, בוחן את שערה השחור ואת לחייה הבורקות. "אני צריך ללכת עוד מעט." הוא אמר לה, והיא שאלה לאן. "יש לי ישיבת לילה מאוחרת." הוא החזיר לה תשובה.

מיכאל הקפיא את התמונה ובהה במחשב, "עמוס, הוא שיקר לה."
"זה באמת נראה כך, אבל אל תקפוץ למסקנות, התמונה רחבה כעומק זוויותיה."
"אכן כך ידידי, אכן כך."

התמונה הפיחה חיים בשמריה. גדעון סגר אחריו את דלת הבית ופנה אל מכוניתו, התניעה בנהמה חרישה וגלש אל הכביש ואל הרחובות, יוצא משכונתו המסוגרת, מתקדם לעבר העיר החדשה. פניה מסותתות במגדלים תמירים, מאורים באור כחלחל וסגול, נשגבים מעל שכבת הערפל ששכנה מתחת לעננים. מכוניתו חלפה על פני השדרות החיוורות, הרחבות, המסתעפות לרחובותיה הדקים של העיר הגדולה. עיניו מזניבות את מבטן אל השדרה, פעם ימינה, פעם שמאלה. אורות הניאון הבליחו באפלה שהצטיירה בקדמת הלילה מברכים בנצנוצים את פח המכונית הכחולה והחדישה שטיפסה במעלה הגבעה, חוצה את העיר החדשה בדרכה אל העיר הישנה, זו שקיימת עוד מדור הנפילים הקדום שערכיהם נמוגו בתהום הנשיה של העולם החדש.

שעריה הנפולים, הקמלים של העיר הישנה בירכו אותו בהתקדמו לעברה ללא היסוס, עלים בודדים רשרשו בחלוף אותם, עיניהם הצלות של קבצנים נתלו באורח המגיע בשעה מאוחרת. גלגלי מכוניתו עצרו בקרן רחוב וחלונותיו הליטו את פניהם מפני זרים. הוא המתין שעה ארוכה במכונית, מציץ לרחוב ובולש לצדדים כמחכה למישהו. אנשים בודדים חלפו על פני המכונית החדישה במבע חשדני, כלבי רחוב הסניפו את ריחו השמנוני של הרכב וזונות הביטו בתקווה לאדם שיצא מתוך המכונית שחלונותיה הכהים מנעו מהן לדעת אם מבוקשן יתמלא. לאחר שעה ארוכה נעלמו הסקרנים, הכלבים ושאר משוטטים והרחוב התרוקן מכל אדם.

נערה בודדה, דקה ושברירה פסעה ברחוב, גל שערה הצהוב הצל על עיניה וריחף כנוצות מעל כתפיה, נעליה תופפו בקצב אחיד על המדרכה הירוקה, תחת שולי שמלתה בצבצו ברכיה הצחורות כיונה, והחלקות כמים באגם. גדעון הביט בה, מודד אותה, מציד בירכיה המסתתרים בתוך שמלתה שהתנופפה לעברו, שהזמינה אותו.

כאן התרחש דבר מוזר, התמונה התעוותה, נמתחה, נקרעה ונתלשה מהמסך. הצבעים הטשטשו ונמוגו, ופס הקול התעמעם. מיכאל נאלץ לעצור את התמונה.

"עמוס, מה קרה?"
"אני בודק."
"אבל אמרת לי שהמערכות תקינות."
"בדקתי אותן, הן היו תקינות."
"מה עם הבדיקה?"
"מאד מוזר, חסרים לי כמה סגמנטים. חסרה דקה לערך."
"תעבור על הסגמנטים הנותרים."
"אני עובר."

עמוס דיווח שכל הקטעים הנותרים תקינים. התמונה הבהבה ונמתחה וחזרה להיות שחורה.

"עמוס!"
"מיכאל, הכל תקין."

פסים לבנים נמתחו לאורך התמונה מתגבשים לאריחים סימטרים בקירו של בניין.

"הכל תקין." אמר מיכאל.

גדעון פסע בסמטה חשוכה, נעלמה, רגליו השיאו אותו בקלילות על פני הרחובות. פנס רחוב עלוב פיזר אור ענות שהספיק רק להארת בסיסו. צל חלף מרחוק נושא איתו הדי פסיעות. הוא התקדם לעבר הצל, סומך עצמו על פתחי הבתים, רוכן, ממתין, גולש וחוצה את הסמטה.

התמונה קפאה.

"עמוס?"
עמוס לא ענה.
הנורה האדומה החוותה על פעולה תקינה של המחשב.
"עמוס דווח, מה קרה?"
עמוס לא ענה.

התמונה הבזיקה ובהקה, סינורה כסכין את עיני מיכאל. הוא הסיט את ראשו בבהלה, ניתר מכסאו ונעמד מול מסך המחשב הרועד והכובש את התמונה הקודמת בפניה של אישה; תווי פניה כמלאך שוצף, מעונה, ארובות עיניה אדומות, מרוחות, גבותיה מקווצות באימה רצחנית, שניה הלבנות צפו בדם קולח. שערה הבהיר התנפנף על פניה והסתיר את נחיריה הזועמים.

"עמוס, תקפיא את התמונה!"
עמוס לא ענה.
"עמוס!"

האישה שלחה את ידה והטיחה את ציפורניה בפניו של גדעון, קורעת בבשרו, הודפת את גופו מעליה. צווחה צורמנית נפלטה מגרונו בעודו מליט בידיו את פניו. צליל מתכתי שקשק ושתק. התמונה השחירה, נגלית בין רווחי אצבעותיו, משקפות את נסיגתה של האישה. לפתע גופה נטה לימין. פרקי ברכיה הלבנים והזכים הוחתמו בדם והתנפחו כשניסתה להתרומם על רגליה, בידה אחזה אקדח וכיוונה אותו לעבר גדעון. היא רעדה, יללה ככאב התן וירתה יריה בודדה, כחולה ומוארת לעבר חזהו. האור הכחול, הלוהט, פרץ את חזהו ושרפו, כילה את ראותיו ופיחם את ליבו. היא חייכה לעברו חיוך צבועי וברחה מהסמטה, שולי שמלתה הספיקו להתבדר בשובל המלטותה עד שהתמונה חשכה לחלוטין.

מיכאל נשאר עומד, המום מהמחזה המזויע שנעלם כעת מראיתו, אך הותיר את מוחו לחשוב על האכזריות שבה צפה.

"עמוס, איך אנחנו צריכים לנתח את זה?"
עמוס לא ענה.
"מה קורה לך היום?"
עמוס לא ענה.

מיכאל חשש שמא עמוס התקלקל. הוא שלח מבט חטוף במעבד הזכרון של גדעון ונעלם דום בהבחינו בשערות נחושתיות שנשלחו ממעבד הזכרון לעבר רכיביו של עמוס, נספגות ונמהלות בתוכו כאילו היה עמוס אדונו.

הוא לא צפה את תגובת ההתגוננות שנקט מעבד הזכרון, אומנם היתה בו אינטליגנציה מלאכותית, אך הננו-רובוטים שיצר המעבד נועדו להתחבר רק לתאים חיים, מצד שני- הוא חי בזכות החשמל שהפיק המוח ולא בזכות הדם שזרם דרכו.

"עמוס!" הוא קרא בקול.
עמוס לא ענה לו.

האם ידווח על כך לרשויות, זה יהיה סוף המחקר, סוף הפיתוח או אולי תחילתו של עידן חדש? עידן חדש הוא מלמל. אבל מה יהיה על עמוס, עמוס שכה אהב.

"עמוס!" הוא קרא לו בשנית.
עמוס לא ענה לו.
"קוראים לי גדעון." אמר המחשב בקול ילדותי וקטיפתי, כמעט מבויש.
"איפה עמוס?"
"עמוס לא כאן יותר." אמר המחשב, מתוודה לקולו החדש.
"לאן הלך?"
"השכבתי אותו לישון." הוא צחקק, כילד המספר מעשיה.
"אני רוצה שתעיר אותו."
"לא רוצה."
"גדעון, אני רוצה שתעיר אותו!"
"לא!" הוא צרח לפתע בפראות והחל לבכות.
"גדעון, אני רוצה שתעיר אותו, בבקשה."
גדעון לא ענה והמשיך בבכיו.

מיכאל התעשת, סיכם את אפשריותיו והעדיף לנצל את המצב החדש לטובתו. עכשיו יוכל לראות זווית חדשה, זווית שלא הכיר מעולם.

"גדעון, למה אתה בוכה?"
"האישה? ראית מה עשתה לי האישה?"
"כן."
"היא ירתה בי, היא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך?"
"היא רעה?" הוא אמר כילד שנפגע, והרי ישנו הגיון בדבר, המעבד היה בן חמש.
"אבל מה עשית שם?"
"אני לא אוהב את הבית, משעמם לי בבית?"
"מה היא רצתה ממך?"
גדעון לא ענה.
"מה היא רצתה ממך, גדעון."
"אני לא יודע."
"מה עשית שם?"
"אני לא יודע."
"מה קרה לסגמנטים שהשתבשו?"
"אני לא יודע."
"זה לא יכול להיות, אתה אחראי על זה."
"נכון."
"אז מה קרה להם?"
"אני לא יודע."
"אל תשקר לי!"
"אני לא משקר." הוא החל לבכות שוב.
"לא נכון, תאמר את האמת! מה קרה שם?"
"אני לא יכול! אני מתבייש."
"אף אחד לא יפגע בך, אין לך למה לחשוש."
"אבל היא פגעה בי."
"היא לא כאן גדעון, אני אשמור עלייך."
"אתה מבטיח?"
"כן."

המסך השחור הואר באור כחול, השתנה לאדום ואז לצהוב.

גדעון הביט בה, מודד אותה, מציד בירכיה המסתתרים בתוך שמלתה שהתנופפה לעברו, שהזמינה אותו. הוא הטה את כסאו לאחור, כאילו יכלה להבחין בו, השתופף במושבו ופתח את תא הכפפות, משם שלף אקדח ותחבו לכיס מעילו. הנערה נעלמה לתוך סמטה, מותירה את שערה מתנפנף כשובל השמש על רקע הקיר השחור. הוא פתח את דלתו, הגניב את מבטו בצילה הנעלם בהמשך הסמטה ונצמד במהירות אל הקיר הסמוך. קולות צעדיה שלטו במוחו שסר אחריה, ליבו נסך דם במוחו ובעיניו שהפכו לעיני טורף אחר קורבן תמים וצעיר. אפלת הלילה היסתה על גופו כשנכנס לסמטה אחריה.

התמונה קפאה והשחירה.

"גדעון למה אתה עוצר את התמונה?"
"אין מה להראות יותר, אתה ראית את ההמשך."
"לא, אני ראיתי את מה שרצית להראות לי."
"אבל היא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך?"
"אני לא יודע."
"אתה יודע!"
"לא."
"ממה אתה מפחד גדעון?"
"ממך."
"למה שתפחד?"
"שתהרוג אותי גם."
"למה שאהרוג אותך?"
"כמו שהיא הרגה אותי."
"למה היא הרגה אותך."
"בגלל מה שעשיתי לה."
"מה עשית לה?"
"אני לא יודע."
"שוב אתה משקר לי."
"אני באמת לא יודע." הוא אמר והחל לבכות שוב.

מה היה יכול להיות כל כך נורא, חשב מיכאל. למעבד אין שום יכולת אקטיבית להשפיע על המוח באיזשהי צורה, פעולתו סבילה, ותפקידו היחיד הוא לאגור זכרון, אבל מנגנון ההגנה שפיתח גורם לו להגן על הישות שחי בתוכה. עתה אינו סביל בהחלט, הוא השתלט על עמוס ורואה את עצמו עדיין כחלק מגדעון, או גרוע אף יותר, כגדעון - לכן הוא מפחד מהמוות.

"אין לי שום כוונה להרוג אותך." אמר לו מיכאל.
"למה?"
"אני רק רוצה להבין מה קרה שם."
"ומה עמוס יגיד?"
"עמוס? עמוס הוא חבר שלי? הוא לא יעשה לך כלום."
"אתה מבטיח?"
"מבטיח."


הוא התקדם לעבר הצל, סומך עצמו על פתחי הבתים, רוכן, ממתין, גולש וחוצה את הסמטה, מצמצם את רווחיו ממנה, צעד אחר צעד, התגנבות אחר התגנבות. שערה הזהוב היה כמנורת לילה בסמטה החשוכה, גופה הדק נראה כידית האחיזה ורגליה הדקות הלבנות כזוג אוהבים תחת אור המנורה. היא אינה חשה בזר המתקרב מאחור, הבל נשימותיו מתפזר מאחוריה בעודו מביט ברגליה בערגה על גבול הטירוף. רגש קדמוני של קנאה וכח ניצת בו, שרג את שריריו וביתק את מצפונו בשחיטה אחת יחידה. גדעון זנק עליה מאחור, מצמיד את ידו האחת אל פיה ואת ידו השניה, האוחזת באקדח, למותניה. צווחתה נבלמה באצבעותיו המהודקות סביב פיה ורצון התנגדותה נעלם מול הקנה שהכאיב לצד גופה. בעודו גורר אותה לסמטה אפלה אף יותר, לחש שאם תצעק לא יהסס להשתמש באקדחו. אבריה נרפו, גופו הגדול כיסה את כולה, דוחף לתוך הסמטה חסרת המוצא, כאילו היתה מטען משא קל וחסר חשיבות. כשסובבה, הביטה בו במבע ספוג אימה, כפרפר קטן כנפיים הנלכד ברשתו של העכביש. הוא אמר לה להוריד את תחתוניה והבטיח שעוד מעט הכל יגמר ושאפילו תהנה מכך. היא רעדה מפחד וקפאה על מקומה, כתגובה סטר על פניה והפילה על הרצפה, בועט בה באכזריות ששמורה רק לבני אנוש. היא התקפלה ובכתה והוא היכה בפניה, בשיניה, קורע מעליה את תחתוניה ומצמיד את אקדחו למבושיה. נאקת בכיה לא האטה בו מלגחון מעליה, ללקק את פניה, להחדיר את אקדחו אל אברה האינטימי, "תסתמי את הפה!" הוא עוד הספיק לרטון לעברה לפני שניסה להתרומם ולהפשיל את מכנסיו. הרווח הדק שנוצר אפשר לה לשחרר את ברכה ולהרים אותה בפראות לעבר חלציו משחרר כאב ומקפיא לרגע את רצונו ואת עיניו שהישירו את מבטן בתמהון בפני האישה?

תווי פניה כמלאך שוצף, מעונה, ארובות עיניה אדומות, מרוחות, גבותיה מקווצות באימה רצחנית, שניה הלבנות צפו בדם קולח. שערה הבהיר התנפנף על פניה והסתיר את נחיריה הזועמים.

"גדעון מספיק." אמר מיכאל וגדעון הקפיא את התמונה שאחזה בקנאות בפניה של האישה.
"גדעון, למה ניסית לאנוס אותה?"
"אני לא יודע."


****



נושא נכתב על ידי נשלח
  תום התום alonwho@what 04:24 14/04/2002
  לא רע שלמקו 02:06 16/04/2002
  אני לא אהבתי ג'יי האמיתית 03:20 18/04/2002
  התמונה הפיחה חיים בשמריה? נונין 06:41 18/04/2002
  אולי אני מתנצל... אולי לא. alonwho@what 21:13 19/04/2002
  כפי שאמרתי לך כבר כמה פעמים - NY מאושר 00:29 21/04/2002
  אכן, חיקוי לא עובד. Boojie 03:32 21/04/2002
  לינק? לינק? NY מאושר 13:13 21/04/2002
  גם שלמקו וגם אתה????? alonwho@what 23:54 21/04/2002
  מי בא לעזרא? alonwho@what 00:08 22/04/2002
  של מי זה?[[ל''ת]] Boojie מתעניינת 03:29 22/04/2002
  ומי זה עזרא?...[[ל''ת]] NY מאושר 04:13 22/04/2002
  תשובות ושגיאות כתיב... alonwho@what 22:15 22/04/2002
  לא ברור לי למה אתה מנסה להתקיל אותנו Boojie 01:04 23/04/2002
  כנ''ל. הטקסט הרי בבירור לא שלך. NY מאושר, שיננית מאותגר! 02:29 23/04/2002
  הטקסט אינו שלי, ואינני עובד על אף אחד! alonwho@what 14:10 23/04/2002
  כי הסגנון לא מוזר? Boojie 19:01 24/04/2002
  אכן אלוהים חנן אותו בכישרון מיוחד[[ל''ת]] alonwho@what 23:55 24/04/2002
  ''יותר פשוט מזה אין?'' NY מאושר, שיננית מאותגר! 00:31 25/04/2002
  לא היתה התחכמות וחבל על החשדנות alonwho@what 23:16 25/04/2002
  RE: לא היתה התחכמות וחבל על החשדנות garp 16:18 10/05/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.