בועז ישב לבדו על המיטה ודיבר לתוך קוביית ההקלטה.
"יום ראשון, 11 בנובמבר 2026. המצב רע, ממש רע. פרופסור רוזן ביקר היום במעבדה וביקש שוב לדעת אם יש התקדמות. הראיתי לו את המקלט החדש שהרכבנו, אבל הוא התעקש לשאול אם קלטנו משהו. כאילו שאם היינו קולטים לא הייתי רץ לספר לו. אבל אני יודע למה הוא שואל. ההנהלה לוחצת עליו כבר יותר משנה שנפסיק."
הוא נשען לאחור, מוחה את אגלי הזעה ממצחו.
"לעזאזל, " קילל. "לפני חמש שנים התחום הזה נראה כל-כך מבטיח. האמריקאים קבלו שדרים מהחלל, הסינים שמעו משהו, ואפילו באוניברסיטה של פריז התעסקו בזה. ואז שקט. פתאום. ארבע וחצי שנים של שקט. האמריקאים ויתרו, האירופים יצאו מהעניין, ורק רוזן עוד מתעקש. רוזן ואני." הוא לקח נשימה כבדה. "רוזן איש יוצא דופן, אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן. הוא אמר שאם תוך שבוע לא יהיה כלום, זה באמת יהיה הסוף. סוף הפרוייקט. סוף הדוקטורט שלי. הוא הבטיח לעזור לי להתחיל מחדש בתחום אחר. באמת יפה מצדו."
מבטו של בועז עבר על פני החפצים בחדר, כמחפש במה להיאחז.
"שבוע," הוא צעק על הקוביה החלקה. "הדרך היחידה שאני יכול לקבל תוך שבוע מסר מהחלל היא שחיזר אינטליגנטי יופיע בחדר השינה שלי ויעביר לי את המסר באופן אישי. אבל מה ההסתברות שזה יקרה?"
בועז כבש את ראשו בכפות ידיו והתייפח.
"אחת." אמר קול שקט.
הוא הרים את עיניו. על שולחן העבודה שלו היה מונח גוש ג'לטיני ענק בצבע חום בהיר.
"בוקר טוב," המשיך הקול. "בהמשך לשיחתי עם עמיתייך אתמול, רציתי רק להוסיף ש..."