"תגיד, אני יכולה לשאול אותך שאלה אחת?" היא שאלה אותי.
"כרגע שאלת." עניתי וצדקתי.
"אתה אוהב אותי?" היא התעקשה.
"זו כבר שאלה שנייה, סיכמנו על אחת." העמדתי אותה על טעותה.
היינו בסלון, היא גיהצה לי את החולצה הכחולה ואני צפיתי בדרבי, הפועל נגד מכבי, האירוע השני בחשיבותו אחרי שבעת ימיי בריאה.
"החברות שלי אומרות שאתה מזלזל בי." אמרה האישה שתמיד ידעה לדבר כשצריך לשתוק.
הפנתי את הראש מהנבדל "את צריכה להחליף חברות." שלחתי לה את התשובה לכל הבעיה.
"תפסיק להתחכם." כעסה.
"תפסיקי לשאול שאלות." הגברתי את הצלילים מהמסך, מעדיף להקשיב בעיון לעשרים אלף זרים ולא לעזר שתמיד כנגדי. עינייה הגדולות הזילו דמעה רטובה שהתנפצה היישר על הכתם החרוך שהשאיר המגהץ על החולצה.
"פעם הייתי העולם עבורך." היא צורחת.
"למדתי גיאוגרפיה מאז, את לא יותר מאיי סיישל." אני מכרסם גרעין סורר ונהנה מהחיים אבל רגע לפני שאני מסובב חזרה את הראש המגהץ החם נוחת לי על הגולגולת. היא מוחצת את המתכת הלוהטת על פניי, סוחטת אדים לבנים ממה שהיה פעם האף שלי.
"מכבסת!, מבשלת!, שוטפת!, תופרת!, נוהגת!, מנקה!, מקליטה!, מספקת!, משלמת! ומשתעבדת!!!." היא שואגת עליי בפראות ששמורה למי שלא הייתי רוצה לפגוש גם בסימטה מוארת. היא מניפה את היד מעלה, ריר נוטף על פניי ואז היא מטיחה את המגהץ אל תוך הלסת העדינה שלי. שניי שיניים עפות באוויר, את היתר אני בולע.
"חתיכת בן. . . ."

אני מתנתק מהקסדה ומכבה את המכשיר, שולף את הדיסק ומביט בכתוביות.
~נקבה מדומה, גירסה .66.6: שאלות ממשיות מאישה וירטואלית. מכיל מידע כיצד לא לענות למוקשים כגון:
"היא יותר יפה ממני?",
"מתי נתחתן?",
"אתה אוהב אותי?" ועוד רבים וטובים אחרים.~
חייכתי, עכשיו אני מוכן, נראה אותך.

היא נכנסה לחדר, קורנת כהרגלה, והדביקה לי נשיקה לחה.
"אתה אוהב אותי?" שאלה בחן.
"יותר מכל דבר אחר." שיקרתי.
"אתה מתוק," אמרה בעליצות "תגיד, אתה חושב שהבגד הזה עושה אותי שמנה?" היא הסתובבה מולי והמתינה לתשובה.
"אהם," שקלתי "כן, קצת."