קודם כל לא ידעתי שסזיפוס היה זקן, אם כך, טעות בידי...


כוונתי היו :
מיתוס.... מעצם הגדרתו. הוא דבר אלמותי, זכור (כביכול) רק בזכות מה שהפך אותו לכזה. לכן. אם היה צעיר (הנשוא) אז ישאר צעיר... ואם היה זקן, אז ישאר כך.

לגבי האטרקציה. את מאזכרת שהטיפוס האין סופי של סזיפוס היה מקום עלייה לרגל. (כלומר, אטרקציה) לפיכך, את מגשימה אותו קצת יותר מדי. לכן, קשה לי לקבל גם את זה וגם את ההשלכות לכך שהפסיק לעלות מבחינה אחרת. כלומר, אם הפסיק לטפס, אז אולי הקהל שראה בו גיבור נטש אותו..... כי הוא התחיל להיות כמו כולם.... ואז ... ובגלל הסיבה הזו... הוא בעצם ממשיך (כלומר בסוף).

או שהוא לא מהווה אטרקציה, אלא רק מטאפורה למעשינו אנו, ואם הוא מפסיק להיות עיקבי, אז גם אנחנו.

אני מקווה שהנקודה מובנת. (ואני מודה שלפעמים קצת קשה להבין אותי (וגם את הסיפורים שלי))

אינני מכיר מושגים פילוסופים. אני מחזיק בתורה של עצמי. אבל אשמח לשמוע על המאמר של קאמי.

בעיות אחרות (אם עדיין יש לך כח לזה....:-)

אם סזיפוס מנותק מהעולם, מה נגיד על האבן....

כלומר... השכנוע של האבן צריך לבוא ממקום אחר, ולא מהבאת דוגמאות מהמציאות שאנו חיים. אולי, וזה באמת יהיה נחמד כלשעצמו... מהאולימפוס...

"האבן חרקה וגנחה... (עד כאן הכל בסדר...) כאבו לה הפרקים והיתה לה דלקת אוזניים... (מספיק שאת מאנישה אותה בכך שהיא מדברת, לא צריכים להוסיף לה מחלות. זה גם מפריע להמשך הפיסקה שהיא המשך תיסכולו של סזיפוס.

ושוב פעם, והפעם באמת... נתעסק רק בסוףףףףף.

אם הסוף הוא מעין מטפל-מטופל... המטופל לא צריך להודות בחולשתו... לפחות, לא עדיין.

כלומר...

אני באמת רוצה להשתנות...אבל, אני מצטער....

כלומר. התלבטות קטנה והמשך היסורים. (נניח)

כתבתי כבר כל כך הרבה דברים, שאם באמת תרצי לתקן... יצא לך משהו קצת אחר....

בכל מקרה חג שמח... והעיקר גם אם העבודה קשה... יש מי שמחכה לפגוש בסוף את הרוח.