בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
בלי פאניקה (כמובן)
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 17:23 28/03/2002

"בלי פאניקה" הוא לחש לעצמו...

אבל זה לא עזר לו לאטום את אוזניו מלשמוע את הסכין מתחככת בקיר המתכתי. וזה בעיקר לא עזר לו להאט את קצב הלמות רקותיו.

שלומי שכב לפניו, מדמם. ידו מושטת לעברו בפליאה על מצבו החדש. עורקי ידו המבותרים פעמו את פעמותיהן האחרונות. שלומי גסס. אחר כך מת.

ערן הרים את ראשו בעודו שומע שוב את צרימת הסכין החורטת בקיר, מתקרבת אליו, כמו אל קורבנה הקודם.

ערן התרומם ממקומו והחל לנוע, הרחק מהצליל, הרחק מהיצור הלט בחשכה.

"חדר בקרה. " הוא לחשש לתוך המיקרופון הזעיר שהוצמד לקסדתו. "אני צריך שתוציא אותי מכאן."

אף אחד לא ענה לו.

"בלי פאניקה..." הוא מלמל לעצמו.


יוסי - איש חדר הבקרה, היה עסוק באותם רגעים. יריית צלף יצרה חור אדמדם בראש שותפו לחדר והותירה אותו מדמם על לוח הבקרה. הוא הבחין בנקודת אור קטנה משייטת אחריו. מנסה לאתרו בין השולחן לכיסא, בין הכיסא למנורה ובין המנורה למרווח בין הארון. היא עוד מאט תגיע אליו. "בלי פאניקה..." הוא מלמל וחילץ את נשמותיו הרועשות. "אני חייב להגיע לדלת. הוא התכופף, התגלגל, וזינק לכיוון הדלת. אוושת הכדורים החולפים מעליו, לא עצרה אותו. הוא חלף על פני הדלת. לעת עתה היה מוגן.

"חדר תצפית." הוא זעק למיקרופון שהיה מקובע על הקיר. אך איש לא ענה לו. הוא היה לכוד. "יוסי... בלי פאניקה." הוא דיבר אל עצמו. "אתה חייב לשלוט בעצמך. מה עכשיו לעזאזל?"


חדר התצפית הוצף בלהבות, אחרי שהרימון שנזרק, קיפץ פעמיים והתפוצץ בין הכיסאות. אלון עוד הספיק לשכב על הרצפה והציל עצמו מרסיסי הרימון. אך זה היה מאוחר מידי לשני חבריו שעוד תכננו לחגוג על המיליון שקל שיקבלו עבור המשימה. המחשבים השרופים הפכו לחסרי ערך. הוא יצטרך לחפש אחר ערן. הדיווח האחרון שקיבל ממנו היה ששלומי נפגע. והוא לא יוכל להעביר את אנשי התצפית לנקודת התצפית הבאה.

כבר נדמה היה לערן שחלף על פני הנקודה הזו. מישהו דאג להעלים את נקודות הציון שהשאיר מאחוריו. הוא הוסיף את ידיו כשכבה נוספת לאוזניו, מנסה להגדיל את טווח הגלים הנשמעים באוויר. הוא לא שמע דבר. הוא סרק את זכרונו לאחור, חולף על פני חדר, על פני מסדרון. רמזים. היכן הרמזים? והיכן הכפתור המזורגג? הוא שאל את עצמו.

ליוסי היתה דרך נוספת לקדם את ערן ושלומי, אבל כל הסינכרוניזציה השתבשה וכעת לאף אחד מהשבעה לא היה מושג מה המצב העדכני. הוא פתח את הדלת המקבילה ושוטט במסדרון, תר אחר חדר הבקרה החלופי.

אלון יצא מחדר התצפית. הדרך היחידה להמשיך במשימה היתה לחבור לערן. אם הוא וערן יחברו לאנשי התצפית, לפחות יוכלו לארגן את עצמם מחדש ולחשב את סיכוייהם. הוא יצטרך לרדת בתא המילוט עד לקומת המרתף ושם לקחת את הסיכון שנותר.

ערן מצא עצמו באזור שלא הכיר. הוא הרגיש את ורידיו מתנפחים בהתרגשות ואת ממדי הפאניקה מתגברים. צל שחור אוחז סכין כסופה נוצצת, פרץ דרך הקיר ונעמד בינו לבין המשך הדרך. הוא ליפף את רגליו והחליק. קצה הלהב פגע סנטימטר לידו. ערן ניתר ממקומו ולא הביט אחורה בזמן שרגליו שעטו עד שנעמדו על שאריות דמו של שלומי.

יוסי הציץ וסקר בעזרת עיניו את החלל השחור שלפניו. הוא חיפש אחר אותה נקודת אור מאיימת שחיפשה אחריו. הוא רץ לקצה השני של החדר והחל יורד במדרגות הלולייניות. שלט קצר שעליו כתוב "חדר בקרה משני" האיר את עיניו.

אלון זיהה את תא המילוט והתיישב בתוכו. הוא סימן את הקורדינטות הידועות מראש ולחץ על כפתור "שגר". בפחות משניה, הודיע מחשב התא על הגעתו לנקודה. הוא פתח את התא ונפל על היצור שרץ לעבר ערן. רעש הגניחה והדמות הלא מוכרת ששכבה תחתיו הבהירה לו שהוא יושב על אחד האויבים בהם היו אמורים להיתקל. עיניו הבחינו בסכין לצד גופו. ללא שהות הוא לקח את הסכין ודקר את היצור. היצור נעלם.

ערן שמע את החבטה ונעצר. הוא נצמד לקיר וחיכה לעימות הבלתי נמנע עם הצל. אם דינו היה לסיים את תפקידו כאן. אז שיהיה. פסיעות הרגליים המהוססות ששמע בלבלו אותו לרגע. הוא פרץ למסדרון וראה את אלון בא לעומתו.

יוסי החריש את צעדיו, ופסע כמעט בדומייה מוחלטת דרך מפתן דלת הבקרה. הוא הופתע לראות את הצלף שירה בשותפו משקיף לתוך חדר הבקרה שממנו נמלט. הוא הרים את מנורת הברזל שעמדה לידו והטיח אותה בראש של הצלף. הצלף נעלם. יוסי חיבר את עצמו במהירות לאוזניה והצמיד את המיקרופון לפיו.

"ערן שומע?" הוא לחש.
"כאן ערן. אלון איתי. תעביר אותי לנקודת המעבר."
"לספירה שלי. " הוא צעק.

חפץ קטן הועף לעברם וקיפץ על הרצפה. אלון זיהה את הרימון ראשון.
"שלוש. שניים. אחד..."
הם הספיקו להעלם כשהרימון התבקע לידם.

הזמן נגמר. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מתוך האולפן. הרייטינג עלה ל 35% ברגע זה.
שלושת השורדים לחצו את ידי ארבעת "הנפסלים" לאחר שהורידו את קסדותיהם הוירטואליות.
תוכנית המאה של "בלי פאניקה" הגיעה לסיומה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  בלי פאניקה (כמובן) alonwho@what 17:23 28/03/2002
  RE: בלי פאניקה (כמובן) ג'יי האמיתית 03:05 29/03/2002
  ביקורת אבישי 03:27 29/03/2002
  חביב. עידית 04:14 29/03/2002
  ''ואז נדלק האור והחייזר הגדול נוי 05:13 29/03/2002
  סיכמת את דעתי יעל 05:34 02/04/2002
  תשובות לכולם alonwho@what 03:33 30/03/2002
  בעייתי. נונין 14:30 04/04/2002
  אני חושב שלמקו 05:34 05/04/2002
  אתה צודק! לצערי.[[ל''ת]] alonwho@what 12:08 08/04/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.