כלנית ונרקיס חיו בבקתה בלב שדה רחב. האביב היה בשיאו והפרחים הנצו, אך על הלב הכבידה מועקה. בקר אחד, הופיעה במרחק נקודה שחורה שהלכה והתקרבה, עד שכלנית חדת העין קראה בשמחה, "פלויד, חזרת!" הסוס השחור הגיע בדהרה קלה. כלנית קפצה על גבו ורכבה איתו מסביב לבקתה, ובעודה מפטפטת בעליזות, האכילה את הסנאים שהתקבצו בגן. נרקיס חשה קנאה צורבת. גם לה היה כל כך הרבה לספר לפלויד, אבל כלנית נראתה עליזה, ונרקיס לא הרגישה שיש לה זכות קיום. לבסוף, התעייפה כלנית ונרדמה תחת עץ. פלויד ניגש אל נרקיס שהציצה אליו בהיחבא.
"חיכיתי לפגוש בך", אמר בשקט.
נרקיס נעצה בו מבט קר ופנתה ללכת לשאוב מים מהבאר. אך הסוס הקדים אותה, מחכה לה בצידה, ובעיניו מבט עמוק וצלול כמי המעיין,
"תהיתי כמה זמן תוכלי להחזיק את הפנים השמחות", הוסיף.
נרקיס לא השיבה לו, למעשה היא *בכלל לא הקשיבה לו*.
"אני יודע שהיה לך קשה כשלא הייתי כאן", אמר בקול רך.
הכעס החל מפעפע בנרקיס כמו מרק שנשכח על הלהבה הגדולה במטבח.
"ואני מצטער שלא היה לנו די זמן לדבר על רגשותיך לגבי היעדרותי הצפויה".
כעת המרק נחרך ואדים צורבים עלו אל תוך עיניה. הבכי שטף את נרקיס במשך דקות ארוכות. במחווה כמעט בלתי נראית, הסוס קרב אליה את קופסת הטישו.
"כל יום קיללתי אותך וקיוויתי שאתה סובל מהחופשה שלך", אמרה לבסוף.
פלויד צחק בטוב לב, והנערה צחקה יחד עמו. אחר כך הם השתתקו. לאחר זמן פלויד פתח שוב ואמר,
"כאשר נפגשנו הראית לי תחילה את הצד השמח שלך, רק אחר כך, הרשית לי לפגוש צד אחר, שספר לי, בשתיקתו העיקשת, עד כמה היה לך קשה במהלך הפרידה שלנו".
הנערה הרכינה את ראשה, נותנת למילים להדהד בתוכה. היא חשבה כמה נהנתה להאכיל את הסנאים בגן.
"הייתי רוצה להיות תמיד טובה ושמחה כמו כלנית", היא אמרה פוגשת בעיניו המבינות של פלויד. הסוס הציץ בשעונו ואמר:
"על כך נדבר בפגישה הבאה".