בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ספרטקוס (המשך עלילותיו של אוריון)
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 23:45 07/03/2002

לפני הסיפור כמה דברי מערכת:

1. הסיפור הוא המשכו הכרונולוגי של הסיפור "אוריון - הצייד הגדול", למרות זאת, לא חובה לקרוא את הראשון כדי "להנות" מהשני, עדיין זה יהיה נחמד אם תעשו זאת.

2. הסיפור ארוך.. יחסית. עמוס בפרטים ובארועים ולכן, אם יש באפשרותכם להדפיס, זה מומלץ. למי שבסופו של דבר תהיה את ההרגשה שהוא בזבז דיו ודפים, שיגיש את החשבון. אבל אני מבטיח לשלם.

3. הוא אומנם סיפור מדע בדיוני, אך גם אוחז בשרביט אופרת הסבון... שילוב מרתק, לדעתי לפחות.

4. מחכה לביקורות.


--------------------------------

יום גזר הדין הגיע, חמש מאות תחנות שידור התווספו לאלף התחנות שהחלו לשדר עוד מהיום הראשון של המשפט. היה זה המשפט המתוקשר ביותר ברחבי היקום, מאז משפטו של כליל הרודן, שתחביבו העיקרי היה לפוצץ כוכבים מתים, כדי לקצר את סבלם. אוריון ישב בתא הנאשמים, בבגדים כתומים, שערו סתור ועיניו נפוחות מהלילה האחרון שעבר. אחיו הבכור התקשר אליו אתמול, ודאג לספר לו שכל המשפחה מאושרת לשמוע שסוף סוף מישהו מצאצאיה התפרסם בצורה כזו, ולא שכח להזכיר שאמו כמעט התפוצצה מגאווה. המשפחה החליטה לנסוע ולבקרו ביום האחרון למשפט, המתוקשר, ובמידת מה חגיגי. אוריון כתגובה החל לפתח תסמיני התקף חרדה. הם שמחו לאידו, בזאת האמין, והוא שנא אותם על כך, בעצם, גם אותם. בלילה האחרון עסק בעיקר בשנאה ובנקמה, בתוכניות הימלטות נועזות ללא יכולת ישום, ובפנטזיה אחרונה בהחלט על אישה כלבבו, שתמיד רצה למצוא ועכשיו תמה לו הדרך.

הקהל התרומם ממושבו כאשר נכנס השופט. גלימה שחורה מאדירה את גופו הצנום ופאה לבנה מעלימה כמעט לגמרי את ראשו הקטן. אוריון גיחך, אחר כך שתק כששמע פרצי צחוק מוכרים מהקהל שישב במבנה דמוי האמפי תאטרון. הוא הביט למעלה וראה את משפחתו יושבת בשורה, מחייכת ומסופקת כאילו נכחה בהצגת תאטרון. אמו לבשה את שמלתה הסגולה, הססגונית והמנופחת. אביו לבש את הטוקסידו הלבן, החגיגי, עוד מהזמן שעבד כמלצר. ואחיו, בהם אפילו לא רצה להביט.

"הנאשם יעמוד על רגליו." זעק ראש משמר בית המשפט כשהוא רוקע ברגלו הימינית על הרצפה. אוריון נעמד. הוא מאס מלראות את כל אותם פרצופים מדושנים, ואת השופט הצווחני, שבוחר את מלותיו בקפידה. השופט הפעיל את הלוח האלקטרוני, גירד בפאתו, עיקם אותה ויישר כשמילות גזר הדין הופיעו על המסך. "נאשם מספר 85668785222568712258, הינך מואשם ברצח 152 איש על כוכב ספייה. פיצוץ מבנה שמטרתו לא ידועה. סליחה. שמטרתו נבזית." אמר והישיר את עיניו אל החוקר שהתמנה לחקור את פרשיית ניצול המשאבים האורגנים על כוכב סייפה. "ובכן, הנאשם מרסל ויטוק, המכונה בשמו העממי אוריון. גזר-דינך הינו מוות באידוי. גזר דינך יבוצע בעוד שלושה חודשים מתאריך זה, בכלא ספרטקוס בכוכב ריגל אשר במערכת הכוכבים אוריון. מי יתן ואלוהים ישמור על נשמתך." הקהל מחא כפיים, אימו הזילה דמעת התרגשות חסכנית, ואביו חש סיפוק עז שהחליט להתחתן ולהוליד ילדים. אוריון, לעומת הקהל הנסער נשאר שותק, לא הקשיב לגזר הדין ולא התרגש מהצפוי. עיניו צפו בחלל ופגשו במקרה את עיניה של אישה שישבה בשורה השנייה. מבטיהם הצטלבו לשניה, וחזרו אחד לשני. עיניהם נפגשו בנקודה דמיונית, שוזרים סיפור חיים שלא התרחש, סיפור על אהבה שלא יכלה להתממש. היא התרוממה ראשונה לפני שהשופט סיים את דבריו, לפני שהקהל התרומם כולו כדי להריע, ושלחה את ידיה לעברו בניסיון לחבק אותו. "אתה יכול לשמוע אותי?" הוא שמע את קולה מזמר בתוך ראשו. עיניו אורו, הוא התרומם, והחל לצעוק לעברה, אך קולו נבלע בזכוכית תא הנאשמים המשוריינת. הקהל סער והתרגש כשראה אותו זועק לעברם, כנראה מבכה על מר גורלו. פרט למערכת ההגברה הפנימית שבזכותה שמע כעת רק את דברי השופט, לא שמע מאומה. קולה הצלול שטף את מוחו ואת ליבו, היא דיברה אליו שוב, ובחרה במילה, "אהובי", כדי לפתוח את דבריה, "?אני אציל אותך? אל תדאג, אני אציל אותך, אהובי." ועוד הוא מנסה לעכל את מילות האהבה, הדלת לתאו נפתחה ושני שומרי משמר בית המשפט תפסו ואחזו בו לקול תרועות הקהל. השלושה חצו את בית המשפט, ידיו בידיהם, רגליו מפרפרות באוויר וראשו מוטה לאחור, מחפש אחר פניה היפות. אוריון שלף את חיוכו המתוק ביותר כשפגש בפניה. ידיה נופפו לעברו, אימו הזילה דמעה נוספת כשחשבה שהביט בה, ואחיו נעשו מרוצים לבסוף כשחשבו שסוף סוף החליט צעיר השבט להתייחס אליהם. הוא נעלם בתוך שקט המסדרון, הורד לרצפה בגסות והלך לפני השומרים בראש מורם כשחיוך מדושן מעונג נמרח על פניו. עדיין החזיק באופוריה, וטרם העלה בדעתו שלא ידע את שמה של הגברת החיננית, האישה שהתאהב בפחות משניה, האישה שהבטיחה לו שתציל אותו. ללא שהות מיותרת, השומרים העלו אותו על המעבורת הראשונה לכוכב ריגל. בדרך, כרגיל נרדם וחלם רק עליה.

*--*

שמה של האישה ?טניה. טלפתית מגזע דמוי אנוש שעבדה כמתאמת בחטיבת החדשות של אחת מאלף חמש מאות תחנות השידור שבחרו להגיע למשפט. טניה התאהבה באוריון עוד מקודם. מפאת חוסר בתחקירנים, התבקשה לעזור במציאת מידע על הנאשם המפורסם. במהלך התחקיר, דמיינה את מעשיו, את אומץ ליבו, את הגדולה שטמונה בו. וכמו כל אישה, חשקה נפשה להפריח את הפוטנציאל הגלום באוריון למשהו שתוכל להתגאות בו.

טניה, להבדיל מאוריון, מיצתה את כושרה באלתור תוכניות בזק בשירותים. היא ישבה, השקיעה מאמץ בשריריה התחתונים ובפעולה א-סינכרונית מוחלטת שחררה את רעליה ובנתה תוכנית בריחה. יומיים אחרי, שלחה תשדורת בהולה למנהל חטיבת החדשות. לפני הפגישה המיוחלת לבשה את בגד המסטיק המפורסם שמתרחב ומתכווץ בהתאם לגוף, צבעה את חלקו התחתון בירוק זועק, ואת חלקו העליון בארגמן. היא הכירה בחולשת המנהל לסדרות טלוויזיה עתיקות ולכן גם הוסיפה מסקרה חיה המורכבת מכרומוזומים מחליפי צבעים. המנהל ישב על כיסאו המרחף (המנהל הזמין את הכיסא בטענה שהוא נמוך במיוחד ואינו יכול להגיע למדפים העליונים שמעל המכתבה שלו.) כשנכנסה לחדרו המרוהט במסכי טלוויזיה המשדרות מעשרות גלאקסיות במקביל, ובספרייה חיננית המורכבת ממאות אלפי ספרים מקובצים תחת אלגוריתם "הספרייה הנעה.", שילוב בין מערכת מלאי ונוסחת ריבית ד-רבית של מס הכנסה. טניה הביטה בו מרחף בין מוניטור למוניטור, מצמיד את עיניו לזגוגית המסך כזכוכית מגדלת. "יש לי רעיון." אמרה והצליחה לעצור מיידית את תנועת כסאו. היא התיישבה על הכיסא היציב הנותר, שילבה את רגליה והבליטה את ריסיה שכבר החלו לשנות את צבעיהם. "למה שלא נעשה כתבת תחקיר על אותו אסיר שנידון לפני מספר ימים למוות." אמרה והשמיטה בכוונה את שמו של אהובה.
"תזכירי לי, אני לא זוכר." אמר והתמוגג כשראה את ארובות עיניה צבועות בסגול כהה.
"זה שרצח מאה חמישים איש." אמרה מובכת.
"אני עדיין לא זוכר."
"אוריון!"
"אז למה לא אמרת קודם?" הוא שאל אותה, והיא נפחה כמעט את נפשה כשאמרה את שמו בקול.
"אז מה את רוצה לעשות, כתבת תחקיר? אבל את לא מורשית לעשות כתבות תחקיר, זה שהיו חסרים אנשים בתחנה והיה חשוב לרשת לשמור על המוניטין שלה, ולא להדרדר ברייטינג שגם כך מתבוסס בתחתית." הוא עצר לרגע, כחכך בגרונו וליטף את סנטרו. "בעצם, אם לא נשנה את זה במהרה יפטרו את כולנו, בלי להניד עפעף. ואם יפטרו את כולנו לא תהיה לי עבודה, ויקחו לי את הכיסא המעופף, ואני לא יכול להרשות לעצמי את הדבר הזה. אז מה אמרת? לעשות כתבת תחקיר. כן. זה מתחיל לצלצל מצוין, תמונות בלעדיות, כן, "ימיו האחרונים של אוריון בכלא ספרטקוס", זה בהחלט מצלצל, אבל, אני מצטער, את טלפתית, נכון? אסור לפי האמנה להגבלת טלפטים לעסוק בכתבות תחקיר, או להיכנס למבני ממשלה, אלא עם כן את עובדת עבור הביון, אבל את לא עובדת עבור הביון, אז בעצם, בעצם? תוכלי לשמש כמתאמת, כמובן, זה מה שאת עושה תמיד. אוקי. החלטתי. יש לי רעיון. תסלחי לי טניה, אני צריך לדבר עם כמה אנשים." מנהל חטיבת החדשות גירש את טניה מהחדר, אך טניה היתה מסופקת, היא ידעה שהצלליות שעל עיניה עשו את עבודתם עבורה, הסובלימציה שהצריך המנהל להפגין במקום לאחוז בגופה ולאנוס אותה, הותירה לו בררה אחת. להתחיל לחלק פקודות. תוכניתה כבר עברה את נקודת ההתחלה והחלה לקרום עור וגידים. עכשיו היא תצטרך להפעיל קצת שרירים כדי להכנס לצוות שיכסה את הארוע בבית הכלא.

*--*

אוריון הושלך לתאו החדש, בגדיו הכתומים הוחלפו בחליפת "ספרטקוס" תקנית, חליפה בעלת אמצעיי בטחון קפדניים הבודקים תמידית את קיומם של אמצעי שתל, וגופי מתכת זרים. אוריון זעם על היחס שקיבל, מילא גזר דין המוות, אבל למה לדחוף כל הזמן. הוא לא נולד כערמת זבל ולא התכוון למות כך. לאחר ימים אחדים, כבר התרגל לאור הכחלחל העדין הדולק בלילות, לאמצעי הבטחון המרובים, לאוכל הגרוע ולחברו השתקני לתא. אוריון שכן באגף הנדונים למוות, אגף צפוף שדמה בעתות טובות יותר למעבדה לגידול עכברים. האגף נבנה מקירות פלדה קשיחים המונעים את חדירתם של גלים רגילים ומיקרוגלים אל תוך האגף ומחוצה לו. החדרים נחתמו בקרני ליזר, לא מאפשרות לצאת, אך גם מבטלות כל מידת פרטיות שיכול האסיר לבקש. מצלמות הוצבו במסדרונות ובין החדרים. פעמיים ביום הותרו האסירים לצאת לסיבוב שחרור עצמות. אוריון חש שאם לא יעשה משהו בנידון יהפוך משוגע עוד לפני שהאישה שהבטיחה להציל אותו, תגיע.

*--*

אדם נוסף שהשפיע על המשפט בדרך עקיפה, אך משמעותית בהחלט, היה איש העולם התחתון, קרלוס - הבוס לשעבר של מרסל, ששינה את שמו לאוריון. הוא לא אהב בלשון המעטה את הזמן הארוך שיעבור עד ביצוע גזר הדין. שלושה חודשים הינם זמן ארוך מדי, כדי שכל מיני תקלות יכולות לצוץ ולהתעורר, מנסיונו העשיר, לא צריך להשאיר שום דבר ליד המקרה, או ליד החוק במקרה זה. לדעתו, החוק הוא בחזקת תקרית מצערת מאד שהפליאה את העולם בטמטומה והוסיפה שכבה ביוקרתית לניהול העולם. את האמת, וזאת אני מוסיף (המספר), לו הכרתם את קרלוס מקרוב הייתם מבינים בעצמכם שהעולם הפסיד מנהיג משכמו ומעלה, שכנראה לולא עסק בפלילים היה הופך את היקום למקום טוב יותר. בקיצור ולעניין, קרלוס עמד על דעתו לחסל את אוריון לפני הזמן החוקי שנקצב. לא היו הרבה אנשים כקרלוס שהכירו על בוריים את מרבית שיטות העבודה של בתי כלא פדרליים. כשאחד מעיסוקיו הרבים היה ניהול רשת הברחה, הבריח לא פעם אנשים, לא פעם גם דאג להבריח נשמות מגופם, ולא פעם עשה את שניהם מפאת חיסכון בזמן. הדרך הפשוטה ביותר שהעלה על דעתו היתה הרעלה. הוא ידע שאוריון מוחזק באגף נדוני המוות. אם היו משכנים אותו באגף רגיל, היה מחדיר רוצח שכיר שיבצע את זממו, אבל להכניס איש שלו לאגף נדוני המוות, היה קצת מתחת למוסריותו הפנימית.

*--*

קבלת ההחלטות בחטיבת החדשות הסתאבה ברשת מסועפת של ניירות אלקטרונים, חתימות דיגיטליות ואישורים מגנטים. טניה ניסתה לעקוב אחר התהליך ולהשפיע בנקודה החלשה ביותר. המפיקה. המפיקה היתה לסבית שניסתה להוכיח לכולם, שהעדפתה המינית, לא תשפיע על דרך עבודתה, אבל תמיד הוכיחה אחרת. היא בחרה גברים במקום נשים לצוות, ואם נשים, אז גבריות במיוחד. טניה שהכירה את אופייה המיוחד, ניצלה את רגישותה לנושא והוסיפה קורטוב של מצפון כדי לעודד את החלטתה, "דווקא בכלא" היא אמרה לה, "היכולות שלי יוכלו להשפיע. בזכותי תוכלי להשיג את הסקופ האולטימטיבי." היא חתמה את טיעוניה במילים "אני מבינה אותך.". טניה התמנתה לאיש האחד-עשר מתוך שניים עשר בצוות. האיש השניים עשר היה סוכנו של קרלוס.

*--*

אוריון נשם נשימה ארוכה לפני שברך את היום החדש שהגיע, למרות שהימים דמו ללילות והלילות לימים. זה היה היום השלושים וארבעה לישיבתו בכלא. את חברו לתא עדיין לא למד להכיר. שתקנותו המופלגת, והיחבאו מאחורי הדף האלקטרוני שהסתיר באדיקות את פניו, הצליחו לשמר את בידודו ואת שמו של שותפו. לאוריון זה כבר עלה בבריאותו, גם כך לא עשה כלום פרט מלאונן בלילות ולדמיין את פניה של האישה שקראה לו "אהובי" עולות מעליו ויורדות, כשעיניה חודרות דרכו, מפעמות את ליבו. הוא פנה אל השותף בתחילה בשקט, אחר כך עלה בטון, והמשיך כמעט בביצוע שלם של סולם אקורדים. הוא איבד מסבלנותו, ניגש אל שותפו ותלתל את כתפו עד שהלה הסכים להחזיר לו מבט. השותף עדיין שתק, כשקרא אליו שוב, עוטה על עצמו שתיקה מוזרה ומעצבנת בתוספת רטט מרגיז של אישוניו. אוריון השתולל מכעס. "מה אתה חרש? לעזאזל." הוא צרח לעברו. השותף הישיר אליו את מבטו ויצב את עיניו, הוא מחק את הכתוב, רשם כמה מילים ביד רועדת על הדף האלקטרוני וסובב את הדף לעברו של אוריון. המילים "אני חרש ואילם" ניבטו מתוך המסך בעל הרקע הלבן, ופיו הפעור של שותפו מעל, מראות בברור את חסרונה של לשון. אוריון הובך לשניה והתעשת, "למה לא אמרת את זה קודם?" הוא כתב על הדף האלקטרוני.

לשותף קראו נמרוד. מתמטיקאי, שבמקום להכין נוסחאות להפרדת פלוטוניום, העדיף לפתח את תורת המשחקים לפתירת קונפליקטים בין עמים. הוא הצליח להרוג "רק" עשרה מדענים, בגלל השמת קוטנגס במקום טנגס, אוזניו נחרשו בפיצוץ ואת לשונו חתך כנקמה. המוות לו חיכה שימש יותר כאמצעי גאולה מאשר עונש. בימים שחלפו מאותה הכרות דרמטית למד אוריון להעריך את נמרוד. הם תיקשרו בעיקר באמצעות כתיבה על הדף האלקטרוני, ובנוסף גם בציור. אחד המאמצים הגדולים של אוריון היה לצייר את האישה שאהב, אחד המאמצים הגדולים של נמרוד היה לצייר יהלום מושלם. ומהיהלום בא לאוריון הרעיון. הרעיון לברוח.

תחביבו של אוריון כילד היה לשחק עם השתקפות האור במראה, עם התחביב באה גם ההתעללות, כאשר סנוור למרחקים עוברים ושבים, בעיקר רחפנואים, רחפת דמוית אופנוע, שהיו מתנגשים בעמודים כל פעם שכיוון את אור השמש אל עיניי הרוכבים. מפאת העוני ועיסוקה של משפחתו לדורי דורות נאלץ לוותר על לימודים אקדמאים ולנטוש את רעיונו להפוך את התחביב למקצוע. אך הידע שצבר הספיק לו כדי לדעת ששימוש בפאת יהלום מסותתת יוכל לשנות את כיוון קרן הלייזר לאן שיחפוץ, העיקר שידע את המקום אליו הוא מכוון ואת הזווית הנכונה מבעוד מועד. בשביל זה יצטרך שני יהלומים, נקודת פגיעה אפקטיבית, ומישהו שיעזור לו עם החישובים המתמטים. אחד מתוך השלושה כבר היה לו, הוא רק יצטרך לשכנע אותו לעזור.

אוריון ניסה לבנות דרך סבירה אך פתלתלה דיה, כדי למשוך את נמרוד להסכים לשתף פעולה. הוא ידע על רגשי האשמה העזים שהשקיעו את רצונו של נמרוד לחיות וחיפש את קצה החבל שיוציא אותו משם. באחת מהשיחות השקטות שניהלו גילה את אהבתו של נמרוד להומניטריות, ואת רצונו העז לשפר את היקום. אוריון ערם את תחבולותיו, היתל בו כלוליין ונטע בו את התחושה שלא הוא האשם בנוסחה שהשתבשה אלא המדענים שביקשו אותה ממנו, כי אם היה עוסק במה שאהב לא היה מגיע למקומות שמבקשים להפריד פלוטוניום, אלא למקומות שבהם נפגשים בני אדם.

נמרוד השתכנע והפך מסונוור מהרעיון. העזרה שהגיש לאוריון סימנה את תחילת הגאולה. המרכיב השני מבין השלושה נפתר במהירות. בשתי ההפסקות היומיות שהותרו לאסירים כדי לשחרר את עצמותיהם זיהה אוריון שני ריבועי מתכת מקובעים לקיר, מסומנים בסימן 'מתח גבוה'. נמרוד חישב את האזימוט ואת הגובה מפתח התא עד לריבועי המתכת. כל החישובים הסתיימו, שבעה ימים לפני הוצאתו להורג של נמרוד, שמונה עשר ימים עד הוצאתו להורג של אוריון. נותר רק למצוא שני יהלומים, האחד שיווסת את קרן הליזר מהשקע הימני, השני שיווסת את קרן הליזר מהשקע השני.

שלושה ימים לפני הוצאתו להורג של נמרוד, התוכנית החלה להשתבש. מהיכן ימצאו שני יהלומים? איך בכלל ייצרו מכשיר שיוכל להחזיק את היהלומים בצורה מקבילה ושווה מול השקעים? הכעס והתסכול הוביל לריב בלתי נמנע, האחד צועק ורוגז, השני אוחז ב?דבקות ב?שתקנות אכזרית ושוקע לתוך הדף האלקטרוני שלו. עצביו של אוריון התפוקקו, כמו כבלי פלדה הנקרעים בגשר הקורס תחת עומס בלתי אפשרי. סנטרו החל לרעוד, אחר כך ידיו. נימי עיניו החלו לשלוח אש פורצת, שריריי רגליו ניתרו מכעס שלא יכל לפרוק את עצמו. "נמאס לי השקט הזה!" הוא זעק, אבל שותפו כרגיל המשיך בעיסוקו הטבעי והחולמני, וכיוון שדבריו לא זכו לתגובה הולמת, שלח אוריון את ידיו לעבר הדף האלקטרוני, אחז בו והניפו באוויר כמו איש מערות המחזיק את כלי זינו לפני ריצוץ גולגולת, וניפצו על הרצפה בעונג בל יתואר. שפתיו הלבנות הקפוצות בחוזקה, שמנעו מכל שריד דם להגיע אליהם, נמתחו לחיוך מסופק ורחב. מנגד, פניו הרגועות והתמוהות של נמרוד הפכו בין רגע לפניו של שליח השטן. ללא שהות הוא ניתר ממושבו ושלח את ידיו לחנוק את גרונו של אוריון. אוריון לא הצליח לשחרר את עשר האצבעות שהקיפו את גרונו בלחץ אימתני. עיניו גדלו ונפערו מול עיניו הזועמות של נמרוד. נמרוד דחף אותו לאחור, מוביל אותו צעד אחר צעד לעבר אותן קרני ליזר רצחניות שחיכו להעלות ריח צלוי. אוריון שברגעים אלו החזיק בשאריותיה של שפיות, ידע שבפעולה פשוטה יוכל לנצל את הכח שמופעל עליו כדי להעיף את נמרוד אל קרני הליזר, אך העדיף להרגיעו בדרך אחרת. הוא שלח את ידיו קדימה, סובב את גופו במהירות והטיח את גופו של נמרוד בקיר מעל המיטה. נמרוד נגח את ראשו בנפילה בקצה המיטה, הכאב החד שפרץ בו הרגיע את תזזיותו. זה לא עצר מאוריון לבעוט בצד גופו הנותר גלוי. נמרוד התקפל מכאב ודחף את ראשו אל מתחת למיטה. עיניו נפערו מכאב ואחר כך בהפתעה כשראה נקודת אור מנצנצת. שביב יהלום שהוחזק בסוגר, שכב בין רסיסי הדף האלקטרוני. כמובן, איך לא חשב על זה קודם. טכנולוגיית הדפים האלקטרונים השתמשה ביהלום, כדי לשמר את אורך החיים של המנוע. אוריון, ראה את נמרוד שוכב, את פלג גופו התחתון קפוא, כאילו משותק, ואת פלג גופו העליון נע קלות. הוא פחד שהבעיטה האחרונה שברה את גבו של נמרוד. הוא צעק לו, עד שנזכר שאינו יכול לשמוע אותו והתכופף אליו בעדינות, מפחד מתוצאות מעשיו. נמרוד חייך אליו בחיוך רומנטי, ירחי, הוא אחז בידו יהלום.

כיוון שנמרוד אילם, היה זכאי להשתמש בדף אלקטרוני. אוריון קרא לתא את אחד הסוהרים שלא פסק מלצחקק, כשראה את הגבעה שצמחה על ראשו של נמרוד. אוריון ניסה להסביר לו שזה לא קרה בכוונה, נמרוד אישש כביכול את דבריו בהנהון ראש תמידי. לעת ערב הובא דף אלקטרוני חדש לתא של נמרוד. נותר רק לברוח הדהדה המחשבה במוחו של אוריון.

*--*

צוות החדשות החל בהכנות האחרונות לקראת הטיסה המיוחלת לכוכב ריגל. המפיקה העבירה תדריך אחרון, בדקה שכל הציוד נמצא, שכל איש יודע את תפקידו. שהות של יומיים. יום אחד עבור ראיונות צוות הכלא, הסיבה שלמענה קיבלו היתר להגיע לכלא. היום השני כדי לראיין נדונים למוות, בעיקר את אוריון. היא היתה מאושרת על כך שברגע האחרון הודיע לה מנהל חטיבת החדשות על הצטרפו של כתב חדשות בכיר. הוא היה הנוסע האחרון שהצטרף לצוות שלה. היא הרגישה מעודדת וידעה שזו יכולה להיות פריצת הדרך לה יחלה תקופה ארוכה. מספיק שתמצא קוריוז אחד ותוכל להפיק את התוכניות עצמן, ולא את הכתבות ששימשו כתוכנן. טניה, באותם רגעים קיבלה את ההזמנה המיוחדת שביקשה, חומר נפץ דמוי גומי ודק במיוחד, עוד שיפור לחומר הנפץ האגדי סי- 4.

*--*

היום הלפני האחרון בחיי נמרוד נפתח בהתלוננות בלתי פוסקת על קלקול קיבה מצד שותפו לתא-אוריון. התוכנית היתה חייבת להתבצע היום. תפקידו של אוריון היה להגיע למחלקת החולים, לנסות לגנוב ערכת סמי הרדמה ולחבור בחזרה לתא כדי לעזור לנמרוד. במידה ולא יתנו לו לחזור יצטרך לפרוץ את דרכו לשם בשעת ה-ש' (סוף ההפסקה השניה) אל עבר נמרוד, לצאת ביחד ולחטוף איזו ספינה שעוגנת במעגן. תפקידו של נמרוד היה לשנן את תוצאות הנוסחאות, לבנות את המכשיר הקטן שתכנן מסה"כ חלקיו של הדף האלקטרוני החדש שקיבל, קיבוע היהלומים למקומם והפעלת המכשיר כדי לחבל במערכת החשמל בבית הכלא. עשרים דקות לאחר שאוריון פונה למחלקת החולים, ספינת החדשות נחתה במעגן החיצוני של בית הכלא. מנהל הכלא, שני עוזריו ושומר היוו את קבלת הפנים הממשלתית לצוות החדשות המתרגש. מפיקת הצוות אצה ללחוץ את ידו המושטת של מנהל הכלא והצמידה לו את הכתב הבכיר החדש שקיבלה. לאחר מכן, הסתודדה עם טניה והחלה לחלק פקודות לכל מי שרק ניתן. טניה החלה לשלוח בעזרת יכולתה הטלפתית מסרים לפי בקשתה של המפיקה. הכתב הבכיר כבר החל לשאול את שאלותיו, התעניין במבנה הכלא, המשיך בהתעניינותו על איכות האוכל ומיקום המטבח, וסיים בשאלה על חייהם הנותרים של יושבי האגף הנדונים למוות.

*--*

נמרוד פרק בעדינות את הדף האלקטרוני, נעזר בקצה המיטה כדי לשייף את החלקים שבנה. הוא נעזר במידות שלקח וביהלום שכבר היה לו כדי ליישר ולמקצע את החלקים. הוא האמין שיקח לו ארבע שעות לסיים את המכשיר ושיצטרך לחכות עוד שמונה שעות עד לתום ההפסקה השניה כדי להציב את המכשיר במקומו.

*--*

צוות התחקיר התפזר עם אנשי בית הכלא. כל אחד טועם פיסה מחייו של סוהר, של עובד סוציאלי. הכתב הבכיר המשיך לראיין את מנהל הכלא. טניה והמפקחת הלכו לחדר הבקרה, משם ניתן לשלוט על האסירים וגם על הכתבים והצלמים המפוזרים. שני אנשי הבקרה התעוררו מנמנומם כששתי עלמות החן נכנסו לחדר בחיוך כובש לב. טניה חצתה בקו ראייתה את שני הגברברים והישירה מבט במוניטורים המפוזרים בחצי מעגל. עיניה חלפו בזריזות על פניהם, מחפשות אחר אהובה, אוריון. מסך מספר 8 ב' הכיל דמות לבושה בגד גומי לבן, גוררת זוג רגליים מחוץ לשטח המצלמה. טניה, הפעם באינסטינקט נשי, חשה שזהו אוריון. הדמות חזרה לשוטט במסך, מחטטת במגירות בתוך ארון. אנשי חדר הבקרה לחצו את ידיהן של שני הנשים ממולם. עיני טניה הציצו מעל כתפו של האיש שלחץ את ידה. היא שלחה את מחשבתה לעברה של הדמות על המסך, "אוריון, אהובי!" הדמות עצרה מחיפושיה והביטה למעלה. היא חייכה באושר כשראתה את התמהון שעל פניו של אוריון , "אני שומרת עליך יקירי, אל תדאג." אוריון שמע את המילים וחשב שחלם. האם רצונו העז לברוח גרם לו לשמוע את קולה בראשו. אך כשהביט למעלה וראה את המצלמה מתבוננת בו, ואת המילים שבאו זו אחרי זו, ידע שהיא שם. הוא מצא את שחיפש. מזרק, דמוי אקדח ומחסנית מלאה בסם מרדים חזק במיוחד. אוריון החליף את מדי החולה במדי הרופא שהכה והשכיב אותו במיטה במקומו. הוא חלף על החולים שהביטו בו בהשתאות ונמנע בכל מחיר מלדבר עם האחיות.

*--*

הזמן חלף, נמרוד סיים את בניית המכשיר האופטי בעל שני היהלומים. טניה והמפיקה פלרטטו קלות עם אנשי הבקרה. בעיקר טניה, בכל פעם שניסו אנשי הבקרה להביט לעבר המסכים. החוקר הבכיר כבר מאס במנהל הכלא וביקש לשחררו לראיון עם הטבחים במטבח. תוכניתו של הסוכן של קרלוס הפכה פשוטה אף יותר, הוא לא התכוון בכלל לראות את אותו אוריון שקרלוס סיפר עליו, הוא ירעיל את האוכל שיגיע לאגף נדוני המוות, במילא נועדו כולם למות, אז זה לא יהיה אסון כל כך גדול. החוקר הבכיר התחבב במהרה על הטבחים במטבח, הוא הפליא בהם את ידענותו במרכיבי האוכל, ואפילו שלט בחלק מהמינונים. הם סיפרו לו בגאווה שהם נוהגים להפריד בין האוכל של האסירים באגף הרגיל, לבין האוכל שבאגף נדוני המוות. והוא ביקש ברמיזה עדינה, כמבקר אוכל מדופלם, להשאירו רגעים מעטים עם האוכל כד שיוכל לבקרו מקרוב ולהשלים את חוות הדעת, המצוינת בלאו הכי. והם עתרו לבקשתו, וטניה ששמרה בקנאות על המוניטורים, לא הבחינה איך הכתב הבכיר מדליף נוזל שקוף אל תוך הסירים הגדולים, עד שמכלה עד תום בקבוק בגודל של פחית קולה. הכתב הבכיר חזר אל הטבחים ואמר להם שלפי דעתו מכאן יתחילו את הכתבה, והם חשו שסוף סוף תסלל דרכם מכאן לאחר שתוכר אומנותם ברבים.

*--*

שעה לפני ההפסקה השניה חולק האוכל באגפים השונים. צוהר קטן נפתח בתאם של נמרוד ואוריון. שני מגשים הוחדרו פנימה. נמרוד לא היה רעב, הוא היה עצבני, ובנוסף לא הצליח להעביר את הזמן. הוא הביט באוכל המתקרר וספר את הדקות בראשו. לא היה לו את הדף האלקטרוני שאפשר להעביר איתו את הזמן. נותר לו רק לשבת ולחכות. הכתב הבכיר עלה לחדר הבקרה כדי לדווח שסיים את מלאכתו. מה שבאמת רצה לראות, זה את כל אנשי האגף לנדונים למוות מתים, וכמה שיותר מהר. נמרוד כבר החל לאבד משלוותו והחל לשחק עם האוכל, מלקק את השאריות שדבקו לידיו בסגנון של חתול אשפתות. עיניי הכתב הבכיר הבחינו במסכי האגף הרפואי שהחמיץ. "מה זה?" שאל הכתב הבכיר את אנשי הבקרה שלא הביטו במסכים מרגע ה?כ??נסן של הנשים לחדר. טניה הביטה בכתב בכעס וענתה במקומם, מנסה לנצל את נשיותה כדי לתפוס גם את תשומת ליבו. הוא לא הקשיב להסברה ומלמל תחת שפתיו שזהו המקום בו יצטרך לוודא שאוריון אכן מת, ואולי אף לשים קץ לחייו.

*--*

זמזום טורדני העיד על תחילתה של ההפסקה השניה. נמרוד לא שמע את הזמזום אך ראה את קרני הליזר נעלמים. הוא ניתר ממקומו כקפיץ לאחר מתיחה ארוכה. עוד עשרים דקות נותרו לתום ההפסקה. הרופא במחלקת החולים התעורר מעלפונו, גירד את ראשו והביט סביבו בתדהמת מה. הוא זכר שנכנס לחדרו, אבל לא זכר מה קרה מאז. סביבו שכבו חולים אחרים, מביטים בו בשתיקה, כבזר שחדר לתחום מחייתם. אוריון הביט בשעון שהתנוסס בחדר הרופא. ההפסקה החלה לפני חמש דקות. ידיו אחז בחוזקה ובעצבנות באקדח ההזרקה. מעולם לא היה לחוץ כל כך. הוא דאג לנמרוד, הוא דאג לטניה, הוא דאג לעצמו. הרופא התרומם ממשכבו והלך לחדר הרופא, רק עכשיו הבחין שהינו לבוש בבגדי חולה. ושנכנס לחדר בהה שניות ארוכות במתחזה שלבש על פניו כיסוי נגד חיידקים. אוריון הבחין בו והצמיד את האקדח ההזרקה דרך כיסו אל בטנו של הרופא. "זה אקדח טעון, ואם אתה רוצה לחיות, אל תוציא הגה." עיניו הבורקות של אוריון סנוורו את הרופא, מותירות אותו ללא מוצא פה.

*--*

עוד חמש דקות, חלפה המחשבה החמקנית בראשו של נמרוד, עוד חמש דקות. הוא לא שמע את האסירים מתחילים לזעוק בכאב, הוא לא ראה אותם מתקפלים, כשתסמיני הרעל החלו לפרוץ. התכווצויות לא רצויות באזור הקיבה. החוסר שליטה על שרירי פי הטבעת, מובילים לפליטת שתן וצואה. דמעות זולגות ללא הפסק. נזלת מטפטפת.

נמרוד שקוע במחשבותיו, נכנס לחדרו, הוציא מתחת למיטה את המתקן שבנה והניח אותו בקו שחרץ על הרצפה בעזרת היהלום. בחדר הבקרה, התחוללה שיחה ערה על האופנה האחרונה שעלתה לאחרונה. אף אחד מבין הנוכחים לא התבונן במה שהתרחש בתאי אגף הנדונים למוות, פרט לכתב הבכיר שנהנה מכל רגע. בנוסף הבחין בחפץ מוזר שהניח אחד האסירים והעלה את חשדו. הוא גם הספיק לראות שהאדם אינו סובל מתסמיני הרעל. "תסתכלו מה קורה שם! " הוא זעק לפתע, מעלים את שטף דיבורם של הבריות שנכחו בחדר. כולם הביטו במראות מעוררי הפלצות באגף נדוני המוות, באסירים המקיאים את נשמתם ופולטים נוזלים מכל פתח יציאה אפשרי מגופם. המפיקה בהתפעלות ובאושר רגעי, היא מצאה את הסקופ אותו חיפשה. טניה נתקפה פחד איום שמא תוכנית הבריחה לא תצא עכשיו לפועל. אנשי הבקרה חזו בנעשה בבעטה וחששו לעתידם הכלכלי. הם נכנסו להתקף פניקה מסיבי, וישבו כדקה המומים ודואבים. אחר כך התעוררו וצרחו בקשר "קוד אדום! קוד אדום!" (קוד המסמל מרד אסירים, במקום לקרוא לרופא). המפיקה דחפה בפראות את הכתב הבכיר ואת טניה ודרשה שירוצו אחריה. טניה שכחה את עצמה לרגע, מביטה במסך בו הופיע אוריון, "אתה חייב לברוח!" היא תקפה את ראשו במילים ונמשכה בידה על-ידי המפיקה, מותירה מאחור את תיקה שהכיל חומר נפץ. הכתב הבכיר רץ אחריהן, משולהב, אוחז בסכין שסחב מהמטבח, עמוק בתוך כיס מעילו.

*--*

כיתת הכוננות שנמצאה באגף השמירה, שמעה את הרמקולים פורצים וזועקים צמד מילים להם פיללו כל הזמן. סוף סוף מרד אסירים, והעיקר, "אקשן". כיוון שפרט למידע זה לא נמסר מידע נוסף הניחו שמדובר באגף האסירים הרגיל.

*--*

נמרוד ישב על המיטה וחיכה. הוא החל לחוש עקצוץ טורדני בבטנו, הוא יחס זאת להתרגשותו, ולא לקמצוץ הרעל שניטע בגופי והחל מתפשט לאט. לפתע הבחין באסיר הגורר את עצמו על הרצפה ובפניו המנופחות, נמתחות ומתפרקות מול עיניו. הוא לא הספיק לקום ולהגיב, קרני הליזר חזרו לעבוד פוגעים בדיוק נפלא בפאות היהלום וניתזים לעבר מטרותיהן מפלחות את צמתי החשמל, מספיקות במעופן לחדור בקלות את מעטה הפלדה . קרן אחת הגיחה לתוך הקומה שמעל מפלחת את ליבו של שומר שעמד באגף האסירים הרגיל. הקרן השניה ביקעה את המוניטורים בחדר הבקרה והמשיכה מעל ראשיהם המופתעים של אנשי הבקרה, מחזקת את תחושת חוסר האונים שאחזה בליבם. אש החלה מתפשטת בחדר הבקרה. אנשי הבקרה במקום להגיב לאש בחרו לברוח מהחדר.

*--*

אוריון שעט לעבר אגף נדוני המוות ונתקל בקבוצת אנשים שירדה במדרגות. הוא הבחין בטניה עומדת מטרים ספורים ממנו, ופלט ללא היסוס "מה את עושה פה?" לרגע לא זיהתה את פניו של אוריון מאחורי מסכת החיידקים וענתה "אתה יודע מה מתחולל שם?" והצביעה לכיוון הימצאותו של אגף נדוני המוות. הוא לא התייחס לשאר, ואמר בסיפוק, "אני יודע, אני אחראי לזה!" הכתב הבכיר הביט בו בפתיעה, ושאל את עצמו למה בעצם התכוון. טניה הופתעה לרעה מאכזריותו ורק המפיקה הזילה דמעות אושר. גם סקופ וגם רופא פסיכופט. והם רצו ביחד, כמעט יד ביד אל תוך האגף.

*--*

הגנרטור המרכזי החל קורס מעומס ההתנגדות שפעל כנגדו. לחשמלאים שניסו להבין את מקור הבעיה לא היה מושג שההתנגדות נבעה מהכבלים המומסים באגף נדוני המוות. הם נאלצו להשביתו ולהפעיל את גנרטור החרום שת?פעל רק חצי מהמערכות בבית הכלא. קרני הליזר פסקו מלעבוד, והאור הכחלחל העדין שפעל רק בלילות החל מפזר את אורו מוקדם מהצפוי.

*--*

נמרוד קם ממושבו, אחז בבטנו הטופחת מכאב ופנה לעבר היציאה. עיניו לטשו מבט באנשים השוכבים על הרצפה, חלקם מתים וחלקם האחר מתפתל בפרפורי גסיסה אחרונים. הם כבר היו מעבר ליכולת העזרה שחשב שהוא מסוגל להגיש והתקדם לעבר היציאה מהאגף. חבורת אנשים מוזרה מובלת בדוקטור בעל מבנה גוף מוכר נעצרה מולו. לפני שהספיק לחזור על עקבותיו הוריד אוריון את המסכה שעל פניו ונגלה לנמרוד. נמרוד עצר, חייך מאושר והחל להקיא. "אוריון, תעשה משהו!" צעקה לעברו טניה. שערותיה הבודדות שעל גבה של המפיקה סמרו. חושי הרוצח של הכתב הבכיר שלחו את פ?קו?דם להוציא את הסכין מכיסו ולשפד את גופו של אוריון. אוריון חש לעבר נמרוד כדי לתמוך בו. הוא אחז בו, והביט לתוך עיניו האדומות, הדומעות של נמרוד. הטילו על גבו ואז ראה בפעם הראשונה את שהתחולל באגף. נסיונו אמר לו שהוא הורעל.

*--*

מנהל הכלא השתומם כשמכשירי הקשר פסקו מלעבוד. הוא התעצבן, קילל את החדר הדומם ורץ לעבר חדר הבקרה, שם פגש באש שכבר הספיקה לאחוז בתיקה של טניה. האש הלהיטה את חומר הנפץ שהגיב לחום בצורה היחידה שידע, והתפוצץ. שואג בזעמו הכלוא בקול נפץ מחריד שהרעיד את כל יסודות בית הכלא. ההדף קרע את קירות הפלדה כנייר עטיפה מעל ממתק. הורג תחתיו כחמישה עשר שומרים שנמצאו בסביבתו הקרובה. שליש מהאגף הרגיל עלה באש, פוער בקירות חורים אדירים. האסירים המבוהלים החלו להשתולל, מנצלים את הכאוס שנוצר על מנת לחסל חשבונות, להתקיף כמה שיותר שומרים ואולי גם לברוח.

הדף הפיצוץ לא פסח על אגף הנדונים למוות וקרע בשאגתו חלק מתקרת הגג, מפיל תחתיו אנשים וחלקי איברים. החבורה הקטנה שהתקבצה באגף השתטחה אפיים ארצה. הראשון לפעול היה הכתב הבכיר ששלף את סכינו ונע לעבר אוריון. טניה הבחינה במעשיו וזעקה לתוך מוחו של אוריון "אוריון מאחוריך." אוריון ההמום, פעל באינסטינקט מכריע, שלף את אקדח ההזרקה, הסתובב והשקיע את לועו של האקדח בתוך צווארו החשוף של הרוצח שהסתער לעברו. הוא לחץ על ההדק כמוכה טרוף, פעם אחר פעם, עד שהרוצח פסק מלזוז. רצף הארועים שאירע היה מעל ליכולתה של המפיקה והיא בחרה להתעלף. אוריון הרים את נמרוד והטילו על גבו. הוא אחז בידה של טניה והורה לה לבוא בעקבותיו. הם רצו בתוך המסדרונות החשוכים אל עבר המקום היחיד שלא נפגע בעקבות הפיצוץ, אל המרפאה.

הרופא ישב בחדרו, עדיין הושפע מאיומו של אוריון. הוא ראה אותו ואת הגבר שעל גבו. "תעזור לו." צעק לעברו אוריון, "הוא הורעל." המשיך ואמר לו. אוריון הניח את נמרוד שרעד בכל איבריו, ריח של קיא, צואה ושתן התמרו מגופו. האדם ששכב הזכיר לרופא, תמונות של התקפת גז עצבים. הוא החל מחפש במגירות אחר דבר מה. אוריון הגיש לו את אקדח ההזרקה. והרופא הביט בו שוב משתומם. הפעם התעורר במהירות מקפאונו, החליף את המחסנית שהיתה בתוכה במחסנית אחרת. הוא לפט את ברכו הרועדת של נמרוד והחדיר שתי מנות סם, שנועדו לעכב את הנוזלים מלצאת מגופו. "אני חייב להחליף את הדם שלו. הסמים לא יחזיקו מעמד זמן רב." הוא אמר לאוריון. אוריון כבר ידע מה לעשות. שוב הניח את גופו של נמרוד על גופו. "תוביל אותנו לספינת המרפאה." הרופא לא היה צריך אקדח כדי לחוש מאויים, מבטו הרצחני של אוריון הספיק בשלב זה. שלושתם המשיכו במסדרונות, חשים ברצפה רועדת תחת רגליהם.

*--*

צוות הכוננות הגיע לפאתי אגף האסירים הרגיל. עיניהם נתקלו בתמונות המזוויעות. בהמון המשתלח בכל הנקרה בדרכו, בחורים הפעורים בצד האגף, ובחלקי רצפה קרועים ממקומם. האסירים שבחלקם הספיקו למצוא לעצמם כלי נשק, זיהו את האויב המתקרב. תוך שניות החל מתפתח קרב רצחני. שני הצדדים מחליפים ממטרי אש, טובחים איש ברעהו. שתי קומות מתחת, הגנרטור המשני קץ בחייו תחת העומס והזעזועים שעבר. אש פרצה בירכתיו. מערכות המים כשלו מלפעול כדי להרגיעו. אנשי התחזוקה היו רחוקים ועייפים מלסייע לו וברחו על נפשם.

*--*

תמונות חיות עברו און ליין למרכז התקשורת של חטיבת החדשות. מנהל החטיבה פרץ עם כסאו המעופף את חדרו וחג לעבר מרכז התקשורת. את כל חייו שיועדו לו, שינה במחי יד. ללא שהות, דאג לחבר את התמונות החיות, ללא עריכה אל כל העולם. הצלמים שנותרו הצליחו להנציח את הרגעים האחרונים של בית הכלא "ספרטקוס". אובדן מפיקה, מתאמת כשרונית וכתב חדשות בכיר, ועוד תשעה אנשי צוות היו מחיר קטן שצריך לשלם עבור חדשות יקרות ערך שכאלו. הוא אולי יצטרך לדאוג לאיזה בונוס קטן, מכתב ת?ש?בחות חסר משמעות או סתם כמה מילות גבורה ונחמה לאומה. אבל את התהילה, אף אחד לא יוכל לקחת ממנו.

*--*

ספינת המרפאה הפעילה את מנועיה ונהמה בשקט כשניתקה ממקומה. טניה הציצה מאחד החלונות וראתה את האש ואת תימרות העשן שעלו מבית הכלא. היא גם הבחינה בכוחות רגליים וממנועים עטים לעברו. בכיסא הטייס ישב אוריון, מהרהר בגורלו של נמרוד ובגורלו שלו. רחוק ממנו, בחדר הנתוחים שקד הרופא על הצלתו של האיש שלפניו. לאחר שברר את סוג דמו, החל להחיותו באופן מלאכותי וביצע את החלפת דמו. טניה שחררה את אחרון דאגותיה והתיישבה לצד אוריון. "אני לא עשיתי את זה! שתדעי לך." הוא הביט בה ואמר לה נחרצות. "אנחנו רק דאגנו לטפל בקרני הלייזר." ופינה את מחשבתו לאדם שהיה אחראי לעצם הימצאו בבית הכלא. טניה שתקה ולאחר מכן חייכה "קוראים לי טניה?" היא אמרה לו ונשקה על לחיו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ספרטקוס (המשך עלילותיו של אוריון) alonwho@what 23:45 07/03/2002
  בין חלק מהפיסקאות היתה אמורה להיות הפרדה[[ל''ת]] alonwho@what 00:20 08/03/2002
  RE: בין חלק מהפיסקאות היתה אמורה להיות הפרדה שלמקו 09:59 10/03/2002
  קודם כל תודה הסבלנות... alonwho@what 07:03 11/03/2002
  סוף סוף נפנתי לקרוא את הסיפור. Sabre Runner 14:40 14/03/2002
  ושוב, תודה רבה alonwho@what 07:53 15/03/2002
  ארוך מדי יעל 09:26 16/03/2002
  צריך ללטש. זה מה שהתכוונתי לומר.[[ל''ת]] יעל 09:34 16/03/2002
  אכן ארוך... alonwho@what 00:09 17/03/2002
  סיכום ביניים NY מאושר 03:38 17/03/2002
  מי אישר אותך?! אודווין 12:00 19/03/2002
  אתה רציני?![[ל''ת]] alonwho@what 04:26 20/03/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.