אתם קוראים לי גיבור. אתם אומרים שהצלתי את האנושות מהשרפים. אתם שוטים. כולכם שוטים ואני שקרן. כבר ארבעים שנה חלפו מאז אותו יום נורא, ואני לא העזתי לפתוח פה ולדבר על מה שבאמת קרה שם. עכשיו אני איש זקן, ואני מקליט את ההודעה הזאת על ערש הדווי שלי. כדי שלא אמות כפי שחייתי, שקרן ופחדן. אולי אלוהים יסלח לי, למרות שאני מעולם לא סלחתי לעצמי.
אני זוכר את היום הנורא ההוא ביותר בהירות מאשר את הנשיקה הראשונה שלי, או את הרגשתי כשהרופא אמר לי עוד כמה חודשים נותרו לי; הרבה יותר מאשר את השמש השוקעת שחקקתי בזכרוני אתמול בדרכי למיטה עליה אני מת לאיטי.
הייתי אז רב"ט טרי. עוד לא ראיתי אקשן עד לאותו היום. הייתי "מרק צח" כמו שהחבר'ה המנוסים היו קוראים אז בלגלוג לירוקים כמוני. צורפתי לפלוגת חי"ר שסרקה את האזור בנסיון למצוא מערות שבהם השרפים היו עשויים להסתתר ולתקוף את הבסיס העיקרי באזור.
עד היום מדהימה אותי העובדה, שמעולם לא ניתנה לפלנטה הנידחת ההיא שם, גם אחרי אותו היום. כל מי שלא נגע בדבר מעולם לא טרח לדבר אליה; אלו שהיו צריכים לקרוא לה בשם היו מתייחסים אליה בתור מספר סידורי מטופש, מלא אותיות וספרות וחסר משמעות לחלוטין; אני, מצידי, קראתי לה "גיהינום".
"גיהינום" הייתה קרובה מדי לשמש שלה, אותה השמש שקפחה על ראשינו כמו כוויה ארגמנית בשמיים. אין זה מפתיע שכמעט כל הכוכב היה מדבר אחד גדול. לא היה שום מחסה מהחום, והשריון העבה שלבשנו, שהיה אמור להגן עלינו מחומצת השרפים, לא עזר בהרבה. מי תהום היו באספקה נמוכה, ולכן משטר מים קפדני הונהג. אחרי כמה שעות, פשוט התנתקתי מהעולם סביבי, והתרכזתי בפעולה החדגונית של הצבת רגל אחת אחרי השניה תוך כדי איזון הנשק. רובוט קטן בצבע חאקי, זה כל מה שהייתי.
לבסוף, קולות רמים העירו אותי מהזיותיי. מישהו בכיתה מצא סימן לחומר גנטי של שרפים בעזרת הסורק שלו. אחרי כמה דקות התגלה פתח למערה. המ"פית הודיעה בקשר, ואחרי המתנה קלה נכנסנו. הוראה מגבוה, או החלטה שלה? לעולם לא אדע. מה זה משנה, בעצם. כל מי שקשור לכך כבר מת מזמן.
המערה הייתה עצומה, ונפתחה לתוך שרשרת של מערות, כל אחת גדולה מהשניה. המערה האחרונה שהגענו אליה הייתה בגודל של אצטדיון כדורגל.
"אפשר להחביא כאן צבא שלם!" לחש החייל שלידי. הוא צדק כמובן. באמת היה שם צבא שלם.
הם חתכו אותנו לשניים כשמצאנו את הפתיון. גופת שרף, רקבון השלד החיצוני שלה כבר מתקדם מספיק כדי שחומצה תדלוף החוצה ותיקווה בשלולית מצחינה לידה.
"יכול להיות שזה מה שנקלט בסורק?" שמעתי את הסמ"פ שואל.
"אתה באמת רוצה לקחת את הסיכון?" ענתה המ"פית. היה שקט רגע, ואז היא פקדה על כיתה אחת לנוע איתה לעבר הגופה בנשק מכוון.
הם נפלו עלינו מתקרת המערה כמו גשם שחור ומסריח מגופרית, מכים בכנפיים קרניות כדי להאט את נפילתם. הכיתה נעלמה מעינינו והוחלפה בעשרות גופים שחורים מבהיקים.
על פרט אחד אינני סגור. האם מישהו צרח "שרפים?" או שהיו אלה פשוט עיניי המבוהלות, מעבירות מידע אל המוח בדחיפות גדולה כל כך שהוא התפרש באופן מילולי?
בכל מקרה, שם היינו, לכודים בקבר בעומק שלושים מטר מתחת לאדמת הגיהינום. לכודים איתם.

(דממה)

זה היה טבח, כמובן. ציפיתם למשהו אחר? בליל מטורף של צעקות ויריות, הבזקים ונתזי חומצה, וצרחות שלא נשמעו כאילו יצאו מפה אנושי. הטרגדיה, כמובן, הייתה שרובם כן היו.
אני ברחתי. אמרתי שאני פחדן בהתחלה, לא? אם זכרוני אינו מטעני. יותר נכון, ניסיתי לברוח.
הסמ"פ עצר אותי. הוא תפס את רגלי כשהתחלתי לטפס על ערמת הסלעים שהובילה למערה ממנה יצאנו. מעל לקולות הזוועה, אני זוכר את נהמתו. "אצלי בפלוגה אין פחדנים!" פניו, שהוארו בהבזקים חדים, היו מעוותות מזעם.
בדיוק מאחוריו, שרף התקרב במהירות על אנושית. עשרה מטר, חמישה...
יכול להיות שהוא לא שם לב? בכל התוהו ובוהו שהשתולל סביבנו, מי יכול לומר? אני חושב שלא היה אכפת לו באותו רגע.
שלושה מטרים, מטר אחד...
רציתי הביתה, רציתי לחיות, ויותר מכל רציתי להיות במקום אחר, כל מקום שלא היה אותו מקום, אותו רגע.
כיוונתי את הרובה אל חזהו, ויריתי.

(דממה נוספת, ארוכה יותר הפעם)

אתם קוראים גיבור, שוטים שכמוכם, כאילו משהו שקרה אותו יום התרחש משום שכך רציתי...
(התקף שיעול)
...איך... איך הייתי אמור לדעת...
(התקף נוסף, מלווה בקולות התייפחות)
...שהם אלרגיים להמוגלובין?