|הסיפור, במידה מסויימת, אני חושב, עונה, אולי, להגדרה הרחבה של "פנטסיה". בערך.|

~סלע~


איני בטוח היכן אנו נמצאים. אף איני משוכנע מי אלה "אנחנו", פרט לכך שאני בינהם. מולי בריכה גדולה המנקזת אל תוכה נחל זעיר. יש בה משהו מוזר. חוסר תנועה הוא לא טבעי לתפיסתי האינטואטיבית - הקיום עצמו מוגדר ע"י שינוי. ידי בתוך המים, אני חש אותם סביבה, אני מזיז צדפות הנמצאות על קרקעית המקווה, והן מצייתות. אני מסוגל לנוע וכך גם השאר. לא כן המים. מתפשטים בחלל, אך לא בזמן. מי אני? תודעתי מסרבת להכיר באי קיומה, בעוד אני ממשיך ומתקדם במעלה הזרם. צללים של מציאות לובשים בעיני רוחי צורה של אי סדר מיסטי. עצים ושיחים, יונקים וציפורים, הפליאה הופכת בנאלית עם הזמן. הכל נראה בסדר, ולא בלי סיבה. הכל פרט לאותו נחל דומם. אני מביט בו, והוא מביט דרכי. "אירועים משמעותיים באמת נתפסים ככאלה רק בגוף שלישי" תקף אותו הרהור מוזר שנמוג בשרשרת אחרים שהתעוררו לצלילי פכפוך המים בהם גילה התעניינות לא רגילה. שורק לעצמו, אולי, נעימה ישנה, המשיך ללכת ולאחר זמן מה הגיע אל סוף הנהר,שלמרבה אכזבתו הסתיים בים, אשר היה דומם כמו הנחל. הוא נעצר, והביט אל האופק. מבע נדהם פושט על פניו. הוא נפל, ומת. מי הנחל החלו לזרום כשהתאבכות העבר וההווה נדמה.

היא הייתה "ורדה" והיא שנאה את זה. לא רק השם המיושן הוא שהפריע לה - נוספה עליו עובדת היותה הדמות הנשית הקלאסית. למה דווקא אשה? למה לא גבר? סיבתיות היא רק אקסיומה, וגם היא אינה מעידה על תכלית. מוזר שהדבר הטריד אותה, כי הרי ההחלטות מתקבלות במישור שונה ונפרד של קיום. האם האחד ממשי מהשני? "רק עניין של השקפה" היא החליטה. שבעת רצון יצאה מבייתה אל חדר המדרגות ומשם החוצה. למטה הרחוב המה אדם. היא הלכה בינהם, מפלסת את דרכה בענן האנושי שמילא את שדה ראייתה. כל אחד מהאלפים מיוחד בעיני עצמו, והדבר נתפס אצלו כמובן מאליו. גם היא אינה שונה מהם, אפילו בכך. העיר בה היא גרה אינה גדולה. שטחה כארבעה משפטים, קטנה, צפופה אבל יותר מהכל קרובה לים, אליו היא פנתה. בהגיעה, נעמדה על החול והביטה אל עבר הים. האופק הנוזלי תמיד גרם לה לחוש צורך בסיפוק מיידי, ובשל כך אי נוחות. האנושיות שבה מילאה את הכרתה, מלווה בתחושת אפסיות. הייתה זו דיאלקטיות מענגת באותה מידה שהיא לא נוחה. היא החלה להתקדם בכיוון המים, סוליות נעליה כבר נוגעות במליחות הלחה, והיא ממשיכה בדרכה, מניעיה לא ברורים. שלא כתמיד, המים נשאו אותה על גביהם. הים כאילו קפא, אך היא מופתעת כצפוי לא נעצרה. האופק כבר אינו שם והמרחב התעוות כדי לא לעמוד בדרכו של הבלתי נמנע, ובכך תרם את חלקו להגעתה למעין נחל, שלו זרם, וודאי היה מעניק את מימיו לים. סמוך לנחל היא הבחינה בגופה. גופתו שלו. גופתי שלי.

תודעתי, שמעולם לא התקיימה, כבר אינה מהרהרת בכך. שקט בלעדיה, ובהעדרה בעיית הזהות ממנה סבלתי רק הולכת ומחמירה. אני - כבר איני רלוונטי, ובקשר לשאר - אני כבר לא בינהם. אשה בוהה בי. האם הייתי נוהג כך במקומה? "ורדה" הוא שמה, ואני יודע זאת מאחר והיא הציגה את עצמה בפני. בפני גופתי המתה. לא, לא הייתי נוהג כך במקומה. "קוראים לי ורדה" היא לחשה לעברי, ולזוועתי הכל מתבהר. הם ניצחו, ארנבים ארורים.