בעוד הוא יושב על הכיסא החשמלי - מחכה לזרם הקר לעבור בו, לטגן כל תא בגופו ובמוחו - חשב על אי הצדק הנורא שבעולם, על כל הרשע ועל כל האימה.
הירח מבעד לחלון הנוטף ממים בישר לו שעוד מעט חצות, שעתו קרבה. כששני מחוגי השעון יתלכדו, מישהו אי שם בחדר מבעד לזכוכית ילחץ על כפתור שישלח אותו חזרה לאלוהיו. כאשר יעמוד מולו, יאלץ להודות בכשלונו בפנים מושפלות, לקבל על עצמו את גורל העולם.
ומה כבר עשה שמגיע לו למות בצורה כזאת, חצי מלאך, חצי בן-אדם, עם משימה לא מושלמת וגורל של עולם שלם מונח על כתפיו. אפילו הכומר סרב להאמין, "אלוהים לא נותן שליחויות כאלו", הוא אמר, "רק השטן". אך הכומר המסכן לא ידע, לא יכול היה לדעת את המשמעות הנוראה של דבריו - איך העז לקרוא לאלוהיו שטן, להשוות בין שני דברים כה שונים, כה מנוכרים אחד מהשני. הוא ניסה להסביר, אך הכומר אטם את אוזניו, התחבא מאחורי הצלב שבידיו. "אלוהים שלח אותי לגרש את הרוע מן העולם, למגר אותו ולעקור אותו משורשיו - מהאנשים הכופרים", חזר ואמר, ניסה לגרום לכומר להאמין. להאמין בשליחותו, לשלוח כל מקור של רשע לידי השטן, לעשות צדק בעולם. אך הכומר רק אמר, "לאף אחד אין זכות להרוג אנשים, גם לא לשליח האלוהים".

הברקים הכו בשמיים, והרעמים הריעו לכבודם, נאנקים תחת כובד הענן. המים זלגו על החלון, נראו כמו וורידים, מתחברים ומתנתקים, חיים ומתים.
הוא סובב את ראשו מן החלון חזרה לעבר הדלת הנעולה, היא הזכירה לו את חדר החקירות בבנין המשטרה. הוא נזכר כיצד ישב שם לבד, בחדר עם השולחן הארוך, כבול באזיקים בידיו וברגליו. אז כבר היה ברור שהוא אשם - תפסו אותו קורע את בטנה של הגננת בגן הילדים, כשכל הפעוטות מסביב, ברקע צורחים ובוכים. כשהשוטרים כיוונו לכיוונו את אקדחיהם השלופים, צעק לעברם, "אל תתחרו במרעים, אל תקנאו ברשעים, כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך. אל תקנאו באנשי רעה ואל תתאוו להיות איתם, כי שד יהגה ליבם".
החוקר נכנס מבעד לדלת החורקת, וטרק אותה בהינף יד מאחוריו. התיישב בצידו המרוחק של השולחן והניח עליו את ספל הקפה החם. טיפה קטנה זלגה מעבר לקצה הספל, נמשכה לאיטה לכיוון השולחן, יוצרת שביל חום של קפה על דופן הכוס. חדר החקירות הואר על ידי מנורה יחידה, מתנדנדת מצד לצד, מאירה לחילופין, פעם את הקיר הימני ופעם את הקיר השמאלי. החוקר נשם נשימה עמוקה ואמר, "רצחת עשרים אנשים, בניהם נהג מונית, מקבץ נדבות, חייל, סוחר סמים וגננת", "האם אתה מכחיש?"
"לא", הוא השיב, "כולם רשעים, הגיע זמנם, זכור כי אתה מתמודד פה נגד אלוהים, עובד השטן!"

הדלת פתאום נפתחה, העירה אותו מחלומו, החזירה אותו למציאות, לחדר הנידון למוות - שם ישב על הכיסא הקר. הכומר הופיע מבעד לדלת ואמר, "הגיע הזמן".

כשהכל נגמר, הכומר התקרב לגופתו המתה. הוא הבחין בשתי בליטות קטנות על הגב. היו אלה כנפיים.
"כנפי מלאך", מילמל הכומר,
"אלוהים אדירים, אנא לי סלח".