קול בכיו של הילד הקטן נישא על גבי הרוח הקיצית והחמה ומגיע אל אוזניה של אמו הנמצאת במטבח בזמן שהיא מסדרת אל תוך המקרר את המצרכים אשר הביאה זה עתה מהחנות.
היא עוזבת את קרטון החלב שבידה, מניחה לו ליפול ולהישפך על הרצפה, ויוצאת בריצה מבוהלת החוצה.
בהגיעה אל החצר נגלה בפניה המחזה הבא:
על אחד מענפיו של אחד מהעצים בחצר תלוי בנה, ידיו ורגליו הקטנות מחבקות את הענף כאילו חייו תלויים בכך, עיניו עצומות בחוזקה והוא ממרר בבכי.
היא ממהרת לגשת אליו ושואלת בקול המסגיר את דאגתה הרבה:
- מה קרה? מה קרה?
הבן פוקח את עיניו ונועץ בה מבט מלא אימה.
בקול סדוק מבכי הוא ממלמל:
- אני נופל, אני נופל, אני נופל…
האם נושמת לרווחה.
אל תבינו אותה לא נכון, זה לא שהיא מרוצה מכך שבנה הקטן מפחד, אלא שחששה כבר מהגרוע מכל ולכן היא שמחה לגלות כי מדובר בבעיה פעוטה כל כך.
יתרה מזאת, הענף עליו תלוי בנה אינו גבוה מהאדמה ביותר ממטר אחד ואילו רק היה מרפה מאחיזתן של רגליו בענף ומניח להן לצנוח למטה היה נעמד על הקרקע ללא כל קושי וללא כל סכנת נפילה.
היא פונה אליו ואומרת:
- אל תפחד חמודי, אתה לא תיפול, אני מחזיקה אותך.
וכדי לתמוך את דבריה במעשים היא מתקרבת אליו ושולחת את ידיה לעברו בכדי לאחוז בו, אלא שלהפתעתה הרבה הוא מגיב בצורה בלתי צפויה.
במקום שיירגע ויניח לה לעזור לו, הוא מחזק את אחיזתו בענף, חוזר לעצום את עיניו ומתחיל לצעוק בהיסטריה:
- אני נופל, אני נופל, אני נופל…
האם מבולבלת. היא אינה מבינה. מדוע הוא אינו מניח לה לעזור לו?
היא מנסה להרגיע אותו:
- די חמודי, אל תבכה, אני רק רוצה לעזור לך.
הוא אינו מתרשם מדבריה וממשיך בשלו:
- אני נופל, אני נופל, אני נופל…
בשלב הזה מתחילה האם לאבד מסבלנותה.
עם כל הכבוד לרגשותיו של בנה ולצורך שלו להתמודד עם פחדיו בעצמו, יש לה עוד הרבה דברים שהיא צריכה להספיק ולעשות לפני ארוחת הצוהריים ואין לה זמן לבזבז על שטויות.
היא מקשיחה את הטון בקולה:
-די מספיק, תרד מיד למטה.
היא מנסה לאחוז בו פעם נוספת ובתגובה הוא מתכווץ כולו וצווח:
- אני נופל, אני נופל, אני נופל…
סבלנותה של האם פוקעת.
היא ניגשת אליו בהחלטיות, אוחזת בגופו המכווץ, תולשת אותו בכוח מהענף עליו הוא תלוי, מניפה אותו באוויר ומניחה אותו חזרה על האדמה.
ואז קורה משהו אשר משאיר אותה המומה.
באותו הרגע ממש בו היא מרפה מאחיזתה בו, מתרומם גופו הקטן של בנה באוויר, בניגוד מוחלט לחוקי הפיסיקה, ומתחיל לנוע במהירות עצומה כלפי מעלה, כמו אבן הנופלת לתוך תהום, רק בכיוון ההפוך, תוך שהוא מנפנף בידיו ורגליו בחוסר אונים וזועק בכל כוחו:
- אני נופל, אני נופל, אני נופל…
אחוזת אימה היא עוקבת אחריו במבטה עד שאינה יכולה לשמוע יותר את זעקתו והוא נעלם אל תוך השמיים הכחולים.