העייפות האוחזת בו ואורה המעומעם של שעת הדמדומים גורמים לכך שנהג המכונית אינו מצליח להבחין בהולך הרגל העומד כפוף באמצע הכביש, אלא כאשר מטרים ספורים בלבד מפרידים ביניהם.
הוא נבהל ולוחץ בחוזקה על דוושת הבלמים.
כל מה שקורה מיד לאחר מכן מתרחש בשבריר השנייה אך נדמה לנהג כאילו היה נצח:
גלגלי המכונית ננעלים והיא מתחילה להסתחרר. הצמיגים צווחים. ריח של גומי שרוף ממלא את האוויר. הולך הרגל הנמצא בגבו אל המכונית מסתובב ומביא את אחת מידיו אל פניו בתנועת התגוננות. הנהג צופר. בתחילה פעם אחת, לאחר מכן פעמיים ולבסוף צפירה אחת ארוכה הנמשכת גם אחרי שהמכונית פוגעת בהולך הרגל בקול חבטה עזה.
כשהכל נגמר נעצרת המכונית בשולי הכביש.
הנהג מביט במראה.
מבעד לענני האבק המתפזרים ולחשכה ההולכת ויורדת על המקום הוא מצליח להבחין בגופו של הולך הרגל המוטל על הכביש ללא תנועה.
הוא פותח את החלון וקורא לעברו:
- אתה בסדר?
מיד הוא מבין את האבסורד שבשאלה זו והוא צועק שנית:
- אתה שומע אותי?
אין קול ואין עונה.
הוא פותח את דלת המכונית ומתכוון לצאת ממנה, אלא שרגע לפני כן הוא זורק מבט נוסף לעבר המראה ומבחין בדבר מה אשר גורם לו לקפוא על מקומו.
ידו של הולך הרגל זזה קלות.
הוא חי!!
עובדה זו, במקום שתשמח אותו, ממלאת את הנהג בפחד בלתי מוסבר.
מבלי לחשוב ובאופן אינסטינקטיבי הוא טורק את דלת המכונית, שולח את רגלו לעבר דוושת הגז, לוחץ עליה והמכונית יוצאת לדרכה בחריקת צמיגים אימתנית.
חולפות להן כשתי דקות של נהיגה במהירות מטורפת, בטרם מתעשת הנהג ועוצר את המכונית בצד הדרך.
שאלות רבות מתרוצצות במוחו והוא מתקשה להכניס בהן סדר:
למה זה קורה לו? למה דווקא לו? האם לא הקפיד תמיד לנהוג לפי כל הכללים? האם עשה אי פעם רע למישהו? מה הוא יעשה עכשיו? איך יתמודד עם המצב הנורא אשר נכפה עליו? האם ימשיך לנסוע? האם יחזור חזרה? ומה אם מישהו ראה אותו? האם יזהו אותו כשיחזור? האם הספיקו לרשום את מספרה של מכוניתו?…
לאחר לבטים קשים הוא מחליט לחזור אל מקום התאונה ברגל, כך שאם אכן היה עד לתאונה לא תינתן לו ההזדמנות לזהות את הרכב הפוגע.
הוא משאיר את המכונית חבויה בצד הדרך ומתחיל לצעוד חזרה.
הדרך אשר חלפה במהירות רבה כל כך כאשר גמע אותה במכוניתו נראית לו עתה ארוכה ואינסופית ורק לאחר כרבע שעה, אותה הוא חווה כאילו הייתה שבוע שלם, הוא מגיע לבסוף אל העיקול בכביש אותו הוא מזהה כמקום התאונה.
אין שם אף אחד.
הוא מתבונן סביבו בתמיהה, מחפש אחר סימן כלשהו אשר יעיד על שהתרחש כאן זה עתה: סימני בלימה, כתמי דם, שברי זכוכיות, משהו…
הוא אינו מוצא דבר.
מה קורה פה לעזאזל? הוא חושב לעצמו. איך זה שלא נותר מהתאונה כל זכר?
ואולי הוא טועה? אולי זה לא המקום הנכון? אולי הוא צריך להמשיך הלאה?
הוא מתכופף על מנת לבחון את הכביש טוב יותר.
באותו הרגע ממש הוא שומע רעש הגורם לדמו לקפוא בעורקיו.
מאחורי גבו נשמע רעש מנוע ההולך ומתעצם במהירות רבה והוא מבין כי אין זה אלא שמכונית כלשהי בדרכה להתנגש בו.
כל מה שקורה מיד לאחר מכן מתרחש בשבריר השניה אך נדמה לו כאילו היה נצח:
הוא שומע את צמיגי המכונית צווחים ומריח את ריח הגומי השרוף הממלא את האוויר. הוא מסתובב אל עבר המכונית ומביא את ידו הימנית אל פניו בתנועת התגוננות. הנהג צופר. בתחילה פעם אחת, לאחר מכן פעמיים ולבסוף צפירה אחת ארוכה הנמשכת גם אחרי שהמכונית פוגעת בו בקול חבטה עזה.
כשהכל נגמר הוא מוצא את עצמו מוטל על הכביש כאשר כאב נוראי משתק את גופו ואינו מאפשר לו לזוז.
הוא שומע קול הדומה להפליא לקולו שלו קורא לעברו:
- אתה בסדר?
ומיד לאחר מכן:
- אתה שומע אותי?
הוא מנסה לענות אך אינו מצליח להוציא מילה.
הוא שומע את דלת המכונית נפתחת.
במאמץ עליון הוא מגייס את כוחותיו האחרונים ומנסה להרים את ידו על מנת לאותת לנהג הפוגע כי הוא עודנו בחיים וכי הוא זקוק לעזרה, אלא שכאילו היה זה סימן מוסכם מראש, נטרקת דלת המכונית והיא יוצאת לדרכה בחריקת צמיגים אימתנית.