לא יודע מתי זה התחיל...אני זוכר את זה מאז ומתמיד, ברקע תמיד היה מישהו שמסתכל, תמיד עקבות
מבחינה רפואית רופאים יגידו שזה התחיל בגיל שבע פחות או יותר
אבל אולי זה רק פרץ אז, אני כבר לא יודע. אני מתקיים מיום ליום עם הייאוש הזה שמקיף אותי, פשוט מפלצת שמעכלת אותי מבפנים
זו לא השיגרה שהורגת אותי, זו השעות שבהן היא עובדת
זה הכל התחיל מזה שפיתחתי חרדת רדיפה, לא יכולתי לעמוד מול תמונה שבהתה אלי, לא יכולתי להסכל לאנשים בפנים, לאט לאט התחלתי לדמיין אותם, יצורים קטנים. קטנים כגודל כף רגל, מסתובבים סביבי, מסתכלים עלי
בתחילה שבועות לא ישנתי... ולאחר מכן חודשים. עם הזמן פתחתי הפרעת שינה כרונית, יכולתי לישון רק בחדר סגור לחלוטין בעל צבע קיר אחיד, החדר היה צריך ליהיות נקי ללא רבב, רק טיפה של אבק שנכנסת פנימה, רק פירור של נשמה שעוברת הייתה מצריכה מעבר חדר
יכולתי לישון רק ביום, כשיכולתי לשים את עיני על מה שהתרחש בעולם סביבי
בעיה זו יצרה אצלי חוסר שינה ועם הזמן בחיפוש אחרי הרגעה התחלתי לעשן...עם הזמן זה הך רק לתלות נוספת בייאוש הניצחי שאני התעוררתי לידו בבוקר ונרדמתי איתו בלילה, אני הייתי פילגשו, כלבתו
הוא שלט בי וכהשתעמם נתן לי טיפה מרה מעתידי, יכולת מקוללת לראות מה יקרה פשוט להסתכל מספר שנים קדימה
לא ראיתי את עצמי לבד, ראיתי אותו את המפלצת שלי יושבת שם ומסתכלת אלי בחזרה. מסובבת את ראשה באיטיות מורטת עצבים ומחייכת אלי חיוך מלא גאווה, אני הייתי שם לצידה, רק צל של אדם נותר ממני. הייתי בוהה בעיני אל הגינה, היה חושך ולא היו ילדים
אבל סביבתי כבר לא השפיע עלי, ראיתי מה שרציתי, עברתי לעולם שחציו מציאות וחציו דימיון. איבדתי את יכולתי להבדיל בין רצוני למעשי
כשנגמר ה"טריפ" הזה כפי שאדוני קראה לו בחיוך מלא כוח אני פשוט נשארתי שם, מיואש מתמיד. והוא לא היה לי לרע הוא בגד בי ושלף את ייאושי וניזון ממנו כעלוקה מפוטמת
בתחילה ניסו לשלוח אותי לרופאים בתחום, אך זה היה מאוחר מידי ולא הייית מסוגל לדבר, אמרתי רק מה שהיא ציוותה עלי ורק מה שהיא שלטה בי
כשראתה שאני מאושר במפגשי היחידים היא קיללה אותי ולקחה את מאור עיני, לא יותר ראיית ככלל האדם
ראיתי נסתרים מאנשים, ראיתי את העולם שמעבר לקיום, עולם מלא הרס ושנאה עצמית. עולם בו מצאתי את יעודי ברגעים הללו
אומרים ששניות לפני שאתה מת אתה משלים עם עובדה זו ואתה יודע שהיא תקרא ומר גורלך, אני ידעתי זו. יחלתי לרגע זה במעוז ציפורניי, לרגע בו יקחוני שאול תחתיות משד זה הנשלח לגופי. יחלתי לרגע בו אני אפסיק לנשום ואעבור לעולם שכולו גלוי ופתוח, עולם סיוט יהיה זה, אך עולם כנה למרות כל
לאחר שיקולים רבים החלטתי לצאת לחופשה לה יחלתי כה זמן רב, נטשתי את גופי להתעללויות מייואשות ונדדתי לעולמי, למרחבי דימיוני. שם אני חופשי והייאוש הוא רק זיכרון רחוק
כדי לצאת מעסקים ומחיי יומיום איכסנתי את גופי בבית חולים פסיכיאטרי, רק למשמורת זמנית עד שאחליט לחזור מחופשתי, ממרחבי דמיוני. כשימאס עלי הרוח שעוברת על גופי ורכיבה למרחק ללא גבולות
ביינתיים אני נהנה כאן מאוד, אני לא מתכוון לחזור בזמן הקרוב...תצפו לגלוייה...