בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שיכחה (שוב... פנטזיה, בהחלט)
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 21:36 21/01/2002

הסיפור קצת ארוך, אבל, לפי דעתי שווה את המאמץ...



מר' מאיר סיים את ארוחת יום השישי. רק שלשום יצא מחדר ההתאוששות וכבר מצא את עצמו אוכל כמו שלא אכל מעולם. אומנם, עדיין נזהר, אבל דיכוי התאבון שעבד עליו במשך חודשים כה רבים, הפך לאבן ללא הופכין.

הוא ניקה את השאריות מעל פניו, ובתענוג שלא היה מבייש נופש בקריבים, דחף את רגליו לתוך נעלי הבית ופסע מחוץ לחדרו. הוא כבר לא היה צריך לתמוך את עצמו, לא החזיק בבטנו, הליכתו היתה שלווה, ומבטו כבר לא התעוות מכאב. עיניו הציצו בחדוה בחדרים האחרים, באנשים הישנים. בעוד יומיים, כבר אמור להשתחרר. הוא הביט לחדר מימינו וקפא. דקירה קלה עלתה במעלה זרועו, התכווצות לא רצונית אחזה בשריריו, "זה לא יכול להיות", הוא מלמל, כשהלחץ לפט את חזהו, עוטף את ליבו, מנסה להכניע אותו. רגליו קרסו בשקט, גופו צנח במסדרון, פולט את שארית האוויר שנכלא בראותיו.

הוא נפל מטרים אחדים, מדלפק האחות. הכאב היה זר לו, אבל לא כמו הפחד, שהטיל בו אימה. אצבעותיו ניסו לחפון את הרצפה תחתיהן, בין אם לתפוס אוויר ובין אם להמלט מהמקום. האחות שעמדה בדלפק הבחינה בו, רק לאחר רעש הנפילה. היא זינקה ממקומה, מלווה את עצמה בצעקות "אני צריכה רופא! עכשיו!". היא ניגשה אליו, כשהוא עדיין מפרפר, לא מאפשר לה לאחוז בו. התקפת הלב היתה בעיצומה. דר' ברזילאי נכח באותם רגעים בחדר מאחורי הדלפק. הוא שמע את האחות, ויצא למסדרון. כבר הרבה זמן לא ראה חולה נאבק במוות, אך גם באחות, כאילו יש דבר נורא מהמוות. התנגדותו של מר' מאיר נחלשה, ופיו הפסיק לשאוף אוויר. דר' ברזילאי החל בהחייאה. סניטרים אחדים כבר הספיקו להביא מיטה, והניחו את מר' מאיר עליה. צוות החירום הספיק להגיע גם הוא. הם חיברו את מכשיריהם והמשיכו בהחייאה. הלב נאבק בהם בכח, מראה סימני חיים ולאחר מכן דמם שנית. עשר דקות לקח להם לייצב אותו. מחובר למכונת החייאה זמנית, הובהל מר' מאיר לטיפול נמרץ.

"מה זה היה לעזאזל?" שאל דר' ברזילאי את האחות.
"אני ממש לא יודעת? שמעתי משהו נופל, ואז הבטתי במסדרון."
"למה הוא התנגד כל כך?"
"אני לא יודעת, זה באמת היה מוזר."
"את יודעת שזו פעם שלישית השבוע שקורה משהו כזה בקומה שלנו. הפעם זה התקפת לב."
"על מה אתה מדבר?"
"שני מקרי אפילפסיה. אחד כאן, ממש בחדר." הוא הצביע על החדר מימינו. "והשני באולם הטלויזיה."

הוא חכך בפדחתו, ושתק. איך דבר כזה יכול לקרות. עינו סקרו את החדר. ארבע מיטות, שלושה אנשים, כולם ישנים.

"את יכולה להביא לי את התיק של מר' מאיר. אני רוצה להסתכל על ההיסטוריה הרפואית שלו." הוא ביקש מהאחות, ופנה בחזרה לחדרו.

החולה התאשפז לפני שבוע, הוא היה מתוכנן לניתוח בעקבות חוסר זרימה מסודרת של מרה למעי הדק. עד כאן הכל בסדר. החולה עבר ניתוח להסרת תוספתן בגיל 13, אבל בעיות עם הלב לא היו, גם לא רגישיות לאינסולין או לכל סוג תרופה אחר. הממצאים לא סיפקו אותו, וסקרנותו עדיין לא רגעה. הוא התקשר לאחות, אך היא לא ענתה. הוא יצא מהחדר ונעמד ליד הדלפק. "איך משתמשים במחשב הזה?" הוא מילמל לעצמו בזמן שניסה לאתר את הארועים האחרונים שקרו השבוע. הטלפון התחיל לצלצל, והוא בחר להתעלם. הטלפון פסק, ולאחר כמה שניות המשיך שוב, טורדני ממקודם. זה החודש החמישי שלו בבית החולים. עדיין לא למד לעבוד עם המחשב, ועדיין לא למד איך לענות לטלפון. הוא הרים את השפופרת, אך הטלפון המשיך לצלצל. לבסוף, איתר את הכפתור שהבהב ולחץ.

"מחלקת פנים?" שאל אותו הקול.
"כן"
"יש לכם חולה אצלנו."
"כן אני יודע, טיפול נמרץ."
"לא, מחלקת בטחון. " הכפתור שהבהב היה מעל מחלקת בטחון.
"ואיך אתה יודע שהוא שלנו?"
"רשום בפתקית על היד שלו."

הוא ראה את האחות מגיעה מהמסדרון ונשם לרווחה. "את מוכנה לקחת את השיחה הזו, מישהו מהבטחון." דר' ברזילאי חזר לחדר, לא לפני שהשאיר פתק לאחות. "נא הביאי לי את שני התיקים של החולים שלקו באפילפסיה." האחות המשיכה לדבר במקומו, "אני אדאג להביא אח, עם כיסא גלגלים. תחכה איתו כמה דקות." איש הבטחון לא ענה לה חזרה. הוא הבחין באיש שרץ בפראיות מכיוון מחלקת המיון וסגר את הטלפון בלי לשים לב. עיניו הביטו לשניה בחולה, האם להשאר לידו, או לבלום את האיש שרץ. הוא יצא מהדלפק ונע במהירות. האיש הרץ נעצר, מתנשם, מבוהל, פולט מילים מקוטעות "יש ... שם. מ..ישהו מש..ותק." הוא הצליח לפלוט מגרונו. איש הבטחון הביט בו בהלם, "מה אמרת?"
"יש שם מישהו משותק... במסדרון ליד חדר הכניסה לחדר המיון." הוא לא יכול היה לעזוב את העמדה, אסור היה לו לנטוש את העמדה. מיד עלה בקשר מול איש הבטחון בכניסה המערבית, ליד חדר המיון. איש הבטחון ליד חדר המיון כבר היה עסוק מעל ראשו, הוא ניסה להדוף את קהל המתבוננים באיש הקפוא. ידו האחת מושטת קדימה. רגליו עצרו בתנועת הליכה כפנטומימאי מיומן, שום שריר, שום עוית. הוא היה קפוא כקרח. דר' ניב פרץ ראשון מחדר המיון. הוא נגע בידו של האיש הקפוא וחש בקור עז, קר כקרח. ידו של האיש היתה קשה כאבן, כאילו זרנוק חנקן הוטח בגופו,לעומת צבע עורו, עדיין ורדרד, ללא סימנים של מכת קור. "כמו להביט בפסל." מילמל דר' ניב. אחות נוספת יצאה מדלתות המיון, מתבוננות בהשתוממות בפסל האנושי. "מה אתה רוצה שאני יעשה, דר' ניב?" היא שאלה כאילו גוררת את המילים מתוך פיה. דר' ניב לא ענה לה. הוא היה שקוע בתוך עיניו של האיש הקפוא. עיניו זזו.

-X-

האחות במחלקת פנימית א' הופתעה לגלות שאיש הבטחון ניתק לה את הטלפון. היא עמדה להתקשר אליו בחזרה, אבל הבחינה בפתק שהשאיר לה דר' ברזילאי.היא חייכה, זה חשוב למצוא חן בעיני הדר' החדש, הוא נחמד ויש לו עיניים כחולות, חודרות. היא תישא חן בעיניו, לא תתווכח, מי יודע? היא איתרה את התיקים במהירות ואחזה בהם בגאון כשנכנסה לחדר.

"שלום דר' ברזילאי" היא ענתה לו, כשחיוך מתקתק נמתח על שפתיה.
"שלום מיקי. מצאת את התיקים?"
"כן, הנה הם." הוא הביט בה מחבקת את התיקים כדובי, וראה את החיוך שלה. יכול להיות שהיא... לא אין לו זמן לזה. לא היום, אולי, בעוד חודש. רגליה חצו את קו השולחן ונצמדו לכסאו, היא דאגה להתכופף מולו, מניחה את התיקים במרכז השולחן, כמו היה זה מרכז היקום. עיניו לא החמיצו את שדיה שחמקו להם לשניה החוצה. אולי בעצם... הוא חשב בליבו. והיא, ראתה אותו מתפתל. אין לי זמן.. הוא סתר את עצמו. "מה עם החולה שנמצא בכניסה, דאגת שמישהו יביא אותו?" הצליח לעורר את עצמו למציאות היום יומית. היא שיקרה לו, שתפסיד את ההזדמנות? עוד מהלך אחד, והוא יהיה שלה. היא חייכה ויצאה החוצה.

-X-

דר' ניב לא מש מעיניו של האיש הקפוא. "דר' ניב? מה לעשות?" שאלה אותו שוב האחות, אך הוא כמעט קפוא כמו האיש שלפניו, לא הוציא הגה. היא התקדמה לכיוונו, כשלפתע הבחינה, אחת מאצבעותיו של האיש הקפוא רטטה. הקהל עמד סביב, כאגד עיקש שלא מוכן להיפרם. דר' ניב הצליח לצאת מקפאונו ושלח את ידו שוב לעבר האיש, הוא עדיין היה קר אבל פחות, גם הוא הבחין באצבע הרוטטת, שהתווספה לרטט אצבעות נוסף משתי הידיים. קבוצת רופאים יצאה מדלתות המיון, מביטה כלא מאמינה במחזה התלוש. דר' ניב, רופא מכובד מתנהג כמתמחה שנה ד' מלווה באחות ותיקה ושניהם עומדים ומביטים באדם שלא זז, כמו בחפץ אומנות יקר ערך.
"למען השם..." פרץ אחד הרופאים את הקבוצה ונעמד ליד דר' ניב. "אתה מוכן להסביר מה קורה כאן?"
"תסתכל." הוא ענה לו, לא מחזיר לו מבט, מתבונן בעוצר נשימה, בגוף שמתחיל להפשיר. האיש כבר הניע את ראשו, והחל לפעור את פיו. "מה לעזאזל...?" פלט הרופא וקפא גם הוא על מקומו. שריקה חדה נפלטה מפיו של האיש, שהפשיר כמעט לגמרי, רגליו לא החזיקו בו עוד והתמוטטו, מושכות אותו לריצפה כמגדל קלפים. הוא שאף את האוויר אליו, כאילו מעודו לא עשה זאת.
"קחו אותו למיון! עכשיו!" פלט דר' ניב ואץ להחזיקו. הדופק היה תקין. רק כפות רגליו נשארו מאובנות למקומם.

-X-

מיקי האחות פזזה לה שיר מוכר, שיר שאהבה, תמיד היתה שרה אותו ברגעים שהאושר החל לצעוד לעברה, בהתחלה בצעדים מהוססים, אחר כך בבטחון. והיא היתה בדרך אל האושר הזה. היא לחצה על האינטרקום וקראה, "אלכס לראשי, אלכס לראשי." אח גבוה, בעל מצח שזופה ותלתלים של זהב, הביט אל התקרה ורטן, "אין כאן רגע של שקט.", הוא מלמל בעברית, במבטא רוסי. היא התקשרה בינתיים לבטחון ושאלה אם החולה עדיין ממתין. "הוא כאן, יושב לידי, אני חושב שמשהו לא בסדר איתו, הוא כל הזמן רועד. תעשו לי טובה ותבואו לקחת אותו מכאן."
היא אמרה לו שיהיה בסדר, ושאח מייד יגיע. היא שוב פנתה לאינטרקום ושוב קראה בשמו של אלכס. הוא קילל ברוסית וזרק את בדל הסיגריה. "פעם הבאה שאני קוראת לך, אני מצפה שתגיע ומהר." היא אמרה לעברו בנוקשות כשנעמד מולה. אלכס החזיר לה מבט של זלזול ופנה למעלית. כמה זמן עוד הוא יצליח לעבוד במקום המעצבן הזה? הוא שאל את עצמו. כמה זמן שאפשר, היתה התשובה הראשונה שמצא מוחו, כששחרר עגלת נחים בכניסה למעלית.

-X-

דר' ברזילאי סקר את התיקים שלפניו. שלומי צייג, כבן ארבעים, אי ספיקת כליות, אין עבר רפואי היסטורי רלוונטי. שולח אתמול לביתו. מרים כהן, כבת חמישים וארבע. בצקת בריאות, אין עבר היסטורי רלוונטי, אמורה להשתחרר מחר. "אמורה להשתחרר מחר?" הוא סגר את התיק ויצא החוצה. הוא שמע את מיקי האחות מזמזמת נעימה שהכיר ושנא. "סליחה מיקי" אמר ונגע בכתפה בעדינות. היא הרגישה בו מאחוריה ופסקה מלזמזם, היד שלו, היא חשבה לעצמה. לפני שהספיק להתכונן, גופה הסתובב לעברו, נצמד אליו. "רצית משהו?" היא שאלה. הוא ענה לה נמרצות, צועד צעד אחד אחורה. "מה מספר החדר של החולה מרים פורת?" היא התאכזבה מהשאלה, אך לא הניעה תו בפניה שיסגיר את רגשותיה. "חדר 402, מיטה 3" היא חייכה אליו והוא אליה, וכך עזב אותה והלך אל החדר של מרים.

-X-

אלכס יצא בקומת הקרקע ודחף את עגלת הנחים הריקה, משתעשע עם העגלה, שהפכה לרכב מרוצים בידיו. עוד שלוש שעות ויסיים לעבוד, אז יוכל לחזור לאוקסנה אישתו, ולספר לה איך היה מת להכניס אגרוף לאחות הראשית במחלקה שלו. הוא המשיך להשתעשע בדימיונו עד שראה את איש הבטחון. איש הבטחון נראה עצבני וחסר מנוחה. "כמה זמן צריך לחכות לכם?" הוא צעק לעברו, שולח גלי שנאה לעבר האח שנראה בדיוק כמו שהיה רוצה להראות.
"איפה החולה? שאל אותו אלכס, מתעלם במופגן מהמבט שהכיר, אבל בנסיבות אחרות.
"אני לא יודע, הוא נעלם. היו פה כמה אנשים ששאלו שאלות, מה אני צריך לשמור על אנשים? אני שומר על הבית חולים הזה, שמחבלים לא יכנסו." הוא אמר בתוכחה, על חוסר הערכה שזכה מאחיו, מאמא שלו ומכל החברים שצוחקים עליו בכל פעם שהוא מספר היכן הוא עובד.
"לאן הוא הלך?"
"אני לא יודע, נדמה לי שראיתי אותו יוצא החוצה."
"ולא עצרת אותו?"
"אמרתי לך, הייתי עסוק."
"ואיך קורים לו?" שאל אלכס בעברית עילגת.
"קורים לו..." ניסה השומר לחקות אותו... "קורים לו...לא היה לא שם."
"אין דבר כזה."
"הוא החולה שלכם לא שלי." לפני שהספיק לשים כמטרה, לאמלל את האח שעמד מולו, פרץ מכשיר הקשר "שמעון שומע?"
"כאן שמעון." הוא ענה.
"יש כאן איזה חולה, זקן אחד בחניון, לא מבין עברית, אתה יכול לדאוג שמישהו יקח אותו מכאן."
"אני מייד דואג למישהו" הוא ענה בקשר, וחייך לעבר אלכס, כבלש המחסל פרשת ריגול במו ידיו.
"הנה אתה רואה, אנחנו לפחות עושים את העבודה שלנו, הוא בחניון."

-X-

כף רגלו של האיש הקפוא חזרה להתנועע. דר' ניב הביט בו מלמעלה בדאגה, הוא לא היה צריך מכונת הנשמה, הוא נשם כרגיל, עיניו ננעצו בו בשקט. "מי אתה?" הוא שאל את הרופא.
"דר' ניב" הוא ענה לו.
"מה קרה לי?"
"אני לא יודע, אתה זוכר בכלל משהו?"
"אני זוכר הכל. ראיתי אותך מביט בי."
"בזמן שהיית קפוא?"
"כן."
"אתה יכול לתאר מה קרה לך?"
"איך אתה רוצה שאתאר לך? הלכתי, ראיתי איזה זקן מוזר כזה, רועד בכל הגוף, עושה תנועות ידיים מוזרות לא רצוניות כאלה, כמו מטורף, לוחש מילים מוזרות. וככה פתאום, באמצע ההליכה, פשוט לא יכולתי לזוז יותר, כל הגוף שלי קפא."
"זקן, אמרת?"
"אני חושב שאפילו לבש בגדים של חולה."

-X-

דר' ברזילאי נכנס לחדר 402 ופנה למיטה השלישית. אישה מבוגרת, מלאת איברים שכבה וקראה עיתון. "סליחה שאני מפריע." הוא פנה למרים.
"או סוף סוף, אני מקבלת כאן יחס."
"אני מאד מצטער, אך לא באתי לכאן כדי לבדוק אותך."
היא הביטה בו מופתעת, מבטו הרציני והמודאג, גרם לה להילחץ. "אז בשביל מה באת?"
"קראתי בגיליון שלך שהיה לך איזשהו אירוע בבית חולים."
והיא המשיכה להלחץ, מניעה את רגליה בחוסר נוחות, מנסה להשעין את גבה גבוה יותר מול הכרית הענקית ששכבה מאחוריה. "מה מצאו אצלי?"
"לא מצאו כלום, היתה לך אפילפסיה, לפני יומיים."
"אה זה..." היא הפטירה אנחת רווחה, וחזרה להתבונן ברופא, הפעם קצת אחרת, היא זיהתה את עיניו הכחולות, ואת תווי פניו החדים. "אז מה רצית לשאול?"
"קרו מקרים כאלו במשפחה שלך? הורים? אחים?"
"לא, זו פעם ראשונה. נכון זה מוזר? בגיל כזה?"
" אני לא יודע,אולי זה חד פעמי, צריך לבדוק. קרה לך משהו? נבהלת ממשהו?"
"אם אתה אומר, אז בעצם, כן, הבטתי לאיזה חדר, והיה שם בחדר מישהו מבוגר, זקן כזה, הוא הזיז את הידיים שלו בצורה מה זה מוזרה, כאילו הוא מתפלל, מבין אותי? וגם ברבר כמה מילים, כמו הערבים האלה, משהו כמו 'אללה אכבר' ואז, בעצם, הרגשתי חנק, כמו שהאוכל עולה למעלה."
דר' ברזילאי הביט בה משתומם, "באיזה חדר הוא היה?"
"אני לא יודעת, בעצם, החדר הזה ליד האחות."
"החדר מצד ימין?"
"כן, בדיוק זה!"
דר' ברזילאי התרומם ממושבו, זרק "תודה" בחלל האוויר ויצא מהחדר. מרים עוד לא הספיקה להתאכזב וכבר צעקה... "מתי יגיע לכאן רופא לבדוק אותי?" אבל את דר' ברזילאי זה בהחלט לא עניין. הוא פנה לחדר, שממש ליד, קיבל מר' מאיר התקף לב, שממש צעד אחד לפני חטפה גברת מרים פורת, התקפת אפילפסיה, וממש, לא שם, אלא באולם הטלויזיה, עמד יום אחד לפני, שלומי צייג והביט בזקן, עושה תנועות מוזרות ופולט מילים, שנשמעו לו כמו מתוך ההפטרה שלו, לפני 27 שנה. דר' ברזילאי נכנס לחדר, ונעמד ליד מיטה מספר שתיים, והמיטה היתה ריקה. ללא שם בגיליון שהודבק למרגלותיה. מתחת היה כתוב, אבחון ראשוני, מחלת פרקינסון, אלצהיימר.

-X-

אלכס יצא מבית החולים ושמח לקבל את השמש. עכשיו כבר גרר אחריו את עגלת הנחים, במין שעשוע אחר, ככלב סרבן הנגרר אחר בעליו. הוא התקדם לעבר החניון בעצלות, משהה את הרגעים הנפלאים של החופש שעוד יהפכו למאסר הקצר שעדיין נשאר לו, להיום. עיניו הבחינו בשומר וזיהו את הזקן. הזקן המוזר שהגיע לפני שבוע, המשטרה הביאה אותו. אף אחד לא יכול היה לתקשר איתו, אף אחד לא יכול היה לדעת את שמו, הוא טיפל בו, רחץ אותו, היה בו משהו שהכיר מהבית, עוד ברוסיה. הוא הביט בשומר שניסה להקניט את הזקן, צוחק עליו. והזקן מביט בו, מסתובב במעלים, כמו עקיבא במעגל, מחפש אחר גשם. הוא חשב שהזקן הבחין בו וחייך. הזקן, לעומתו, מלמל מילים ועסק בתנועות יד רהבתניות. לפתע, כיווץ את ידיו פנימה, זעק "אומצקה" והדף את ידיו קדימה. כדור אש עגול פרץ מידיו והסתער קדימה. השומר שעד עכשיו הביט בו וצחק, בלם את צחוקו וצנח מעולף. אלכס הביט בזקן, מופתע, אך עיניו נלכדו סביב כדור האש שנע באוויר, משתלח בקו ישר לעבר מכונית חונה ומתפוצץ על גופה. המכונית הועפה אל על, כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. האש הבזיקה לצדדים ואחזה בגוף המכונית, משלחת אותה קדימה אל עבר מכונית אחרת. הרעש היה עצום. אפילו דר' ברזילאי שחיפש את האחות בקומה הרביעית שמע את הפיצוץ. הוא רץ אל החלונות, כמו שאר האנשים שהיו מסוגלים לקום ממיטתם וללכת. גם מיקי האחות, עזבה את המזרק ורדפה אחרי הרעש. בחדר המיון, הפיצוץ נשמע כמו המהום. כאילו חדר ההסקה שהיה קומה אחת מתחת חדל לעבוד. שמעון שהיה בכניסה, עוד הספיק לראות החלונות רועדים לפני ששמע את הרעש האיום. אלכס הרפה מעגלת הנחים והלך לכיוון הזקן. הוא לא איבד עשתונות. הוא החליט, שזה די מתאים לזקן לעשות שטויות כאלה. הוא נעמד לפניו וראה אותו רועד, הוא גם הבחין בטבעת הזהובה, בעלת אבן החן האדומה, הענקית שרבצה כענק מנומנם. כבר שרחץ אותו, ראה אותה. הוא חשב לעצמו שיוכל לקחת חופשה ארוכה אם יקח ממנו את הטבעת, אבל החליט שלו. גופו של הזקן רעד כל כך, כמו הגוף של אבא שלו שמת מדלקת ריאות. וזה היה מאד מוזר בעיניו, הגוף רועד, אבל אצבע אחת לא. האצבע עם הטבעת. היא שטה ברעידות, אבל שקטה לעומתן, כמו איש דומם בקהל שעומד ומריע. הוא אחז בידו של הזקן, ומשך את הטבעת.

הרעידות פסקו בין רגע. ראשו של הזקן התייצב, ועיניו שוטטו בחוסר נוחות סביב.
"איפה אני?" הוא שאל.
"אתה כאן, בבית חולים."
"אני חושב שאני זוכר אותך." אמר הזקן.
"יכול להיות, הייתי איתך הרבה זמן." אמר אלכס והביט בטבעת שנחה בידו. הוא הושיט לו את היד בכדי למסור את הטבעת."
"לא, לא... את זאת תשמור אצלך... היה לי מספיק ממנה." הוא ענה בחיוך, דרך קמטיו הרבים, ודרך עיניו הירוקות שלפתע הפכו עמוקות וצלולות.
"אתה בטוח?"
"כן... כן.. פרק את האבן... תמכור אותה, היא שווה הרבה זהב." הוא אמר בשביעות רצון.
"אבל למה?"
"זה סיפור ארוך, היא זאת שגרמה לשיכחה שלי." הוא אמר, פלט עוד כמה מילים נבובות, ביצע תנועת יד מהירה ונעלם כלא היה. בדיוק כמו שנעלם כאשר מר' מאיר הביט בו לפני שעתיים.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שיכחה (שוב... פנטזיה, בהחלט) alonwho@what 21:36 21/01/2002
  באג מוזר, הקוים זה לא בכוונה[[ל''ת]] alonwho@what 21:39 21/01/2002
  המממ... גל 01:16 22/01/2002
  דווקא לא. שלמקו 07:32 22/01/2002
  הרשיני לשבח :) alonwho@what 12:27 22/01/2002
  ובכן ...[[ל''ת]] alonwho@what 12:03 22/01/2002
  לא יודע מה יש לי בזמן האחרון. alonwho@what 12:14 22/01/2002
  שגיאות הכתיב ולא השגיאות כתיב... :-) יעל 14:07 22/01/2002
  פירוט התוים המיוחדים מופיע בכללי הפורום. NY מאושר 15:11 22/01/2002
  אז שם ראיתי את זה... :-) יעל 09:04 23/01/2002
  מסעו של רוצח מילים... אך לא של כוונות alonwho@what 23:53 22/01/2002
  עצבנות נונין 15:32 22/01/2002
  עצבנות יתרה, הרשה לי להוסיף alonwho@what 23:59 22/01/2002
  ניסיון ללנקק, נקווה שיפעל. נונין 10:42 25/01/2002
  מצאתי .... alonwho@what 17:50 25/01/2002
  עדכון גירסה. alonwho@what 03:59 31/01/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.