א. הנושא של דמויות D&D והיחס בינן לבין השחקנים נטחן ונדוש לעייפה עוד הרבה לפני שנת 1998. ניתן, כמובן, להשתמש ברעיון שוב, אבל *רק* אם יש לך משהו מקורי לומר עליו או להציג באמצעותו. מה היית חושב על סיפור המציג המצאה מופלאה - מכונת זמן! - ותו לא? רע מאד.
ב. שינויי הסגנון לא מדהימים. אתה חייב להחליט באיזה סגנון אתה כותב. אם רם ונעלה - יפה, אך זרוק לפח את ראשי התיבות הצה"ליים ואת כל הביטויים המודרניים. אם מודרני - מצוין, אבל אז גזור את כל התיאורים הכתובים בסגנון "עתיק" (יעני). השילוב מחריד למדי.
ג. פרטים לא נחוצים: לפח. שם העיר, למשל. אגב - מתי נסעת לאחרונה לעיר "חיפה"? אני אישית גר בעיר "תל אביב", אבל שמעתי שיש גם אנשים שגרים בעיר "באר שבע". הבנת את כוונתי, או שמא אאלץ לכתת רגלי לעיר "ירושלים" כדי להסביר?... ;-)
ד. החשוב ביותר: לפני שאתה בא לכתוב מד"ב, או פנטסיה, או כל דבר, *קרא הרבה*. רק כך תחסוך מעצמך בושות ותירוצים זולים (מה שלא מקורי למישהו אחד מקורי למישהו אחר... נו, באמת). הדרך היחידה לדעת מה מקורי ומה לא היא להכיר היטב את הז'אנרים האמורים. אם המקום היחיד בו ראית מציאות וירטואלית הוא "מאטריקס", מצבך קשה. אני מציע לך לבלות מספר שנים בקריאה נמרצת. הרבה אנשים, כאן ובמקומות אחרים, ישמחו להמליץ לך.
ה. לא רק זאת: לאף אחד לא ממש אכפת אם כתבת את הסיפור ב-98, בחטיבה, בצבא, בגשם או בשמש. אנחנו רוצים סיפורים *טובים*, בלי תירוצים.

-----

לשם ההמחשה, ומתוך שעמום, הרי לך דוגמה לסיפור "מקורי" כסיפורך. נסה ותהנה:

_*מכונת הפלאים של פרופסור שווינצל*_

פרופסור שווינצל חי במערה מרווחת, כשני קילומטרים דרומית לעיר "חיפה". יום אחד קרא הוא לעוזרו הנאמן, ד"ר פטסי, ואמר: "ראה, פאטי, המצאתי המצאה חדשה!"
"מצוין!" אמר פטסי. "מה העלה מוחך הגאוני, הקודח, הפעם?"
"מכונה מופלאה מעין כמוה," אמר שווינצל בגאוה. "ראה!"
ואכן, במבט שני, הבחין פטסי כי שולחן העבודה של הפרופסור הנכבד מלא עד גדותיו בצנצנות מוזרות, מבחנות, צלוחיות וקעריות מוזרות, ובתוכן חומרים משונים, חלקם מבעבעים, בוהקים בזוהר זרחני או בצבעים ארסיים, חלקם שחורים כעין האפר.
"מרשים," אמר עוזר המחקר. "מה זה עושה?"
"זה?" אמר הפרופסור הכבוד בהדרת כבוד. "הו, זה, כן. אלו הן שאריות ארוחת הצהריים שלי. לא, לא, הבט מעלה!"
ושם, על תקרת המערה, ראה פטסי סליל בוהק אחד, וחוט מוליך ממנו הישר אל קופסה שחורה קטנה הנתונה ביד הפרופסור.
"הו!" אמר פטסי.
"כן כן!" אמר פרופסור שווינצל. "מכונה מופלאה זו, פרי המצאתי, יכולה לקחת אותך אל העבר או אל העתיד! חושבני כי אשלח אותך אל העבר, לשם הניסוי."
"רגע," אמר פטסי, "אולי ננסה קודם חפץ דומם?..."
אך שווינצל כבר לחץ על הכפתור, ופטסי מצא את עצמו מתבונן בפליאה על סביבותיו למשך רגע ארוך של קסם, עד שנדרס תחת רגלי ברונטוזאורוס ענק.
"אני חושב," אמר שווינצל לעצמו," שאקרא להמצאתי 'מכונת זמן'. כן. שם טוב."

-- סוף --