הסיפור נכתב (על ידי כמובן:)) במקור כעבודה באנגלית על ספר החוקים של רולמאסטר. לפני כמה חודשים הוא תורגם (על ידי), שופץ, שופצר בכבדות והפך למה שאתם רואים כאן לפניכם. תהנו :)

*ההרפתקה*
היה זה יום סגריר והגשם ירד על האדמה הבוצית. בפאב קטן, מרחק קצר מהעיר "ג'רמניון", ישבה קבוצת אנשים שהיו חמושים עד לשיניהם במגנים, שריונות וחרבות זוהרות. ארבעה הם היו. גמד אחד, זקנו אדום בוער ועורו שחום כאדמת העמק באמצע החורף, אלף אחד עורו לבן חיוור כשלג על קצה פסגות ההרים, אוזניו מחודדות ועיניו ירוקות כעלי עץ צעירים, אדם אחד שהיה זקוף ובטוח כסלע עצום שלעולם לא יזוז ממקומו ואישה אחת, שיערה זהוב ועיניה כחולות, תמימות למראה, מסוות את תוכניותיה הקטלניות. הקבוצה ישבה לייד שולחן שעליו היו מונחים ברשלנות של מלצרית מתחילה שלושה כדים גדולים של בירה, אחד ודקה מרטיני (מנוער, לא מעורבב) ומפה של טירה ישנה ששכנה על פסגתו של הר ללא שם זה מאות בשנים. ככל שידעו, הטירה היתה נטושה זה שנים ומי יודע אילו אוצרות והרפתקאות שכנו בתוכה... "אז כך יהיה" אמר האיש "מחר בזריחה אנו הולכים לטירה, דבר לא יעצור אותנו, יהיה אשר יהיה..." "הבה נשתה לכבוד זה, אריק." אמרה האישה "הבה נשתה לכבוד העושר שעומד להיות שלנו...הווראאאא!..." "הווראאאא!" צעקו ארבעתם, "הבה נשתה עד שניפול לריצפה..." ואכן הם שתו עד שנפלו לריצפה.
בזריחה הם נפגשו בשער הדרומי (כולם סבלו מהנג אובר מפוצץ) והחלו ללכת לעבר ההר חסר השם שהיה רחוק באופק. הם הלכו והלכו, במשך היום כולו. הם צעדו בשדות הממלכה הזהובים, גאים וזקופים בעוד האיכרים הפשוטים מביטים בהם ביראת כבוד. זמן רב הם צעדו, כל אחד מדמיין את העושר שלוודאי יפול בחלקו על אותו הר חסר שם אשר שוכן שם באופק וכאשר הערב ירד, הקימו מחנה על ראש גבעה קטנה, בשטח שולט אך מוסווה, אכלו ארוחת ערב ושכבו ישר לישון (כמובן שהשאירו שומרים, הכינו רשימת שמירה על פי פז"מ והעבירו נוהל אבטחת מחנה, דבר שלקח שעה או שתיים, על חשבון הת"ש כמובן). עת השמש זרחה, הם התעוררו משנתם והחלו מתארגנים להליכה הרבה הצפויה. בעוד אריק והגמד בישלו את ארוחת הבוקר (בשר ציד ברוטב חמוץ מתוק שהיה עדיף בהרבה על הלוף שקנו בעיר), שילה וקשת-אפילה למדו את קסמיהם ביחד תוך החלפת מתכונים לקסמי אור וכדורי אש קטנים בעלי השהייה של 3 עד 4 שניות, תלונות רבות על דמי החבר הגבוהים שדורשת אגודת הקוסמים והבחירות לוועד שנתקעו בזמן מאוד מאוד לא נוח. לאוכל, מיותר לציין, הם הגיעו כשהוא היה כבר קר. לבסוף הם התחילו ללכת. הם הלכו במשך כל אותו היום. ראשיהם זקופים בגאווה, נשקם חגור ומגניהם מכותפים אף על פי שבטנם כאבה מעט עקב כוליפורמים בחומוס. בסופו של היום הם הגיעו לכפר קטן בו מצאו פאב קטן ונחמד שבו יכלו לבלות את הלילה במחיר הגון על מצע הגון ללא שמיכות סקאבייאס. באותו הלילה הם דיברו וצחקו במשך זמן רב מאוד בלובי האכסנייה כאשר מתוך החשיכה הגיחה אישה זקנה ומקומטת למראה. היא התקדמה לעברם ואמרה: "אל תלכו להר ללא שם...שוכן שם רשע, רשע אני אומרת, האם שמעתם אותי? אם תלכו לשם, תיהיו כולכם מתים!!!" אז היא פנתה לאחור, לעבר החשיכה ופשוט נעלמה. דבר זה יכול היה להבהיל את גיבורנו, לגרום להם לשנות את יעדם או לפנות לאחור ואפילו לגרום להם הלם קטן ונזקים פסיכולוגיים לטווח ארוך אך גיבורינו ללא חת היו. ליבם כפלדה שחושלה בכור הקסמים, עוזם כלהקת אריות המלך ושמם מתהלך לפניהם בחיל ורעדה. לא, לא הם יהיו הבריות אשר יבהלו בנק, אולי מפני שהיו לגמרי שיכורים (גיבורינו פיתחו נטייה לאלכוהוליזם כיאה לאנשים עם בעיות פרוידיאניות שקשורות בהורים ובחינוך ספרטאני). אחר הסעודה המאוחרת הם הלכו למיטותיהם וישנו במשך שארית הלילה. בבוקר הם יצאו מהפאב, עשו צ'קאווט מסודר, שילמו בקבלה והמשיכו ללכת לעבר ההר חסר השם שעמד מעל הפאב הקטן כצל מאיים אשר סודו עתיק ריחף חרישית מעל העיירה. הטיפוס אל פסגתו היה ארוך וקשה אך לבסוף הם עמדו בכניסה לטירה העתיקה ששכנה בפסגתו עוד מהימים בהם אבירים היו אבירים, העלמות היו במצוקה והנוער היה נועור לא ברהרה. השערים שלפנים היו חזקים ועצומים מאוד עד יכלו לעצור צבא שלם היו רקובים עתה והשומרים שהיו גברתנים מוצקים בעלי שריון בוהק וסמל המלך מתנוסס עליו בגאווה היו רק שני שלדים בעלי שריון מתפורר אשר סמל המלך, כמו גם שמו, נמחה ממנו במרוצת השנים וחניתות חלודות בידיהם. "זה מה שקורה אם לא עושים שימון שמירה כל לילה" העיר אריק ותפח בגאווה יתרה על חרבו הבוהקת בגוון מתכתי כסוף. הקבוצה האימתנית צעדה פנימה עם לפיד וחרב ביד, מוכנים להרוג כל דבר שזז ולא נענה לנוהל מעצר חשוד. כך הם המשיכו, בשקט אך בעוז עד אשר שמעו רעש מוזר. "אורקים" שאג הגמד והקבוצה נדרכה כאשר ראו 8 אורקים גדולים, טיפשים ומגעילים רצים לעברם בעודם צועקים "אאאאאאאאא". הקרב החל. שילה מלמלה מספר מילים ומיד הופיע ליידה חץ גדול וזוהר. היא כיוונה את ידה לעבר אחד האורקים. החץ נורה לעברו כהרף עין והאורק נפל חסר חיים על הקרקע. קשת-אפילה ניסה להכות אורק בחרבו אך איחר את המועד ושופד על חרב בגבו. כך הוא נפל מדמם על הארץ ושפתיו מבקשות רק מעט רחמים. הגמד הצליח להרוג שני אורקים ברציפות אך נרמס בטעות תחת אורק שנפל עליו ורסיסיו הכסופים של כדור אש כסוף מפוזרים באבריו השונים. אריק ושילה עמדו עכשיו לבדם בנסיונם להתקיף את האורקים הרשעים. אריק הניף את חרבו...

זוג קוביות נפל לאט על השולחן בבית של דני. הם התגלגלו והתגלגלו עד אשר נעצרו.
"66" אמר דני. "לאאאאאאאאא" צעק אבי "לאאאאאאאא".
"כנראה שכן...", דני חייך במיסתוריות ונתן מבט קצר בספר החוקים לשליט המבוך שהיה לפניו. "66, 66", הוא מילמל..."אה, הנה זה, אוקי, כל הזין, כנראה שהחרב שלך נשברה ועכשיו היא תקועה לך בין הצלעות...לא מראה נעים, בכל מקרה, אתה מת..."
שילה טיפסה מטה מההר חסר השם, היא דיממה. היא ידעה שזה שום דבר שמנוחה טובה לא תוכל לרפא, אך היא היתה שרויה בכאב. היא איבדה שלושה מחבריה הטובים ביותר על ההר ההוא וצלקות הזיכרון ישארו זמן רב אחרי שפצעי יום הקרב יגלידו וישכחו אך לפחות היא נקמה את מותם. כן, האורקים ההם (או לפחות מה שנשאר מהם) היו תלויים עכשיו מה...לא משנה מה שלהם כאות ומופת לשנים הבאות. היא פסעה באיטיות, דומעת חרש בעוד רעש הקוביות הידהד בעמק והשמש שוקעת לאיטה בים.