"אני אומר שנעשה את זה אורי. זה יהיה כמו שתמיד חלמנו אתה תראה."
"אני לא יודע. מה אם זה לא ילך? נבזבז את כל החופש."
"זה החופש האחרון שלנו ככה אתה יודע. אחר כך הכל יהיה שונה. תמיד רציתי לעשות משהו כזה. אתה מציע רעיון כל כך טוב וכשמגיעים לביצוע אתה מתחמק."

זה היה החופש הגדול של כיתה ו. ערן ואני ישבנו מתחת לעץ האלון הגדול מתחת לבית שלי ודיברנו על מה שנעשה בו. ערן הציע אינספור רעיונות. חלקם היו יפים יותר. חלקם פחות. את כולם פסלנו בגלל סיבה זו או אחרת. גם אני חשבתי על משהו, אבל שתקתי. חיכיתי שיגמרו לערן הרעיונות. ובאמת נגמרו לו בסופו של דבר. ואז שתקנו הרבה זמן. הבטתי בשמש שנצנצה אלינו מבין העלים הירקרקים, ובבלוטים הגדולים שהיו מפוזרים על הדשא. ואז הסתכלתי על ערן. הוא היה נראה משועמם. הוא שיחק בבלוטים הגדולים, מחליק אותם בין אצבעותיו. ואז פתאום הוא חייך וכיוון אלי בלוט גדול במיוחד. הוא בדיוק עמד לזרוק אותו כשאמרתי "חכה, יש לי רעיון".

ערן לחץ אותי. "זה פשוט נראה לי קשה מדי. לא חשבתי על זה עד הסוף" אמרתי.
"אתה פחדן אורי."
הוא באמת הגזים. "אני פחדן?!" אמרתי לו בכעס.
הוא גיחך. "פעם אחת בחיים שלך אורי, פעם אחת תעשה משהו אחר. משהו חדש ומקורי. אני לא מבין איך הרעיון הזה קפץ עליך בכלל. אתה תמיד כזה משעמם..."
עכשיו כבר ממש התחלתי להתרגז.
"אתה יודע מה?" אמרתי. "קדימה. אבל תזכור מה שאמרתי. החופש הזה יתבזבז לנו."

וכך התחלנו לבנות את מגדל האבן הקטן שלנו. זו לא הייתה משימה קלה לשני ילדים בכיתה ו, ואבי התנדב לעזור לנו. רצינו שהמגדל יהיה כמה שיותר רחוק מהמושב אז בנינו אותו בחורשה שביתו של ערן השקיף עליה. מצאנו קרחת יער קטנה,מעין גבעה שכזאת מלאה בפטריות, והחלטנו שנבנה שם.
העבודה נמשכה שבועות ארוכים. היינו עובדים כל יום עד אחרי הצוהריים, ובערב ישנו בקרחת היער הקטנה – מתבוננים בכוכבים וחולמים על מגדל הקסמים שלנו. ידי כאבו מנשיאת האבנים הכבדות אך לא התלוננתי. גם ערן לא התלונן.
אבי סיפק לנו את כל החומרים הדרושים ממחצבתו. "סלע אחד יותר או פחות לא ישנה" אמר.
כעבור חודש וחצי המגדל היה מוכן. ידי היו מיובלות לגמרי ושרירי כאבו אך הכל היה שווה כשראיתי את מגדל האבן שלנו זוהר בשקיעה אחרי יום אחרון של עמל.
המגדל היה נמוך למדי, וצורתו לא הייתה מרשימה במיוחד. הוא היה מעוגל כמובן, והיה קבוע בו חלון אחד מרובע. הגג היה עשוי מרעפים עשויים עץ. השבועיים שלאחר בנייתו ועד לסוף חופשת הקיץ היו המאושרים בחיי. המגדל היה אז בשבילי ובשביל ערן עולם ומלואו. היינו נעמדים בשני קצותיו ומעמידים פני קוסמים רבי עוצמה בהניפנו זה על זה מקלות מעוקלים שמצאנו ביער, או שהיינו מגלפים לנו רמחים וחרבות ומשתעשעים במשחקי אבירים.
כך עברו עלינו שבועיים שטופי שמש בתוך המגדל הקטן. שבועיים של ריצות ביער האזנה לקולות הציפורים ונפנופי חרבות. השעות היפות ביותר היו כשירד הלילה והיינו יושבים בפתח המגדל, בוהים בחיוך בכוכבים המנצנצים, כל אחד עם מחשבותיו שלו.
לבסוף הגיע היום האחרון. לא חשבנו על בית הספר בכלל עד לאותה שעת בין ערביים אחרונה שבה בילינו במגדל. דיברנו על כך הרבה באותה שעה. וככל שדיברנו על כך יותר כך נהיינו יותר ויותר עצובים ומדוכאים. מה יהיה על המגדל? חשבנו. מה יהיה על השעות היפות של הילדות שיעלמו. עיני התמלאו בדמעות כשעמדנו ללכת. הבטתי בערן וראיתי שגם הוא בוכה. תחת מסך הדמעות הכבד הכל נראה מטושטש. התחלתי לצעוד הביתה כשלפתע שמעתי את ערן אומר:
"אורי תראה!"
הסתובבתי להביט שוב במגדל ושפשפתי את עיני הדומעות. בפנים היה זוהר קלוש שבלט על רקע שמי הלילה שירד לו בינתיים. כך עמדנו שנינו והבטנו במגדל. אף אחד מאיתנו לא אמר דבר. ואז לאט לאט התחלנו להתקרב אל הזוהר המשונה. הגענו לפתח המגדל והתבוננו לתוכו פעורי פה. בפנים הייתה פיה זעירה, צוחקת בקול דק ומנפנפת בכנפיה שהפיצו אור לבן מנצנץ. היא לא הייתה גדולה מציפור דרור. עמדנו כך במשך דקה בוהים בפיה הקטנה שהתעופפה לה בחופשיות בתוך המגדל כשחיוך טיפשי מרוח על פנינו. הפיה הניחה לנו להתבונן בה זמן מה ואז בפתאומיות עברה בין שנינו ויצאה החוצה אל אוויר הלילה והתעופפה מעלה מעלה אל שמי הלילה המנצנצים. המשכנו לבהות בה עד שנעלמה בין מיליוני הכוכבים המנצנצים של הלילה, והלכנו הביתה מאושרים...