הייתה מאוד חסרה לי תחושת הריאליסטיות שיש בשאר סיפוריך. הייתה הרגשה כאילו אני קורא תסריט לסרט מצויר, והדמויות הבובתיות אכן גורמות למשל לקפוץ מיד לעיניים.

זו באמת הבעייה העיקרית, הדמויות לא מתנהגות כבני אדם עגולים, הם מתנהגות כאלגוריות. הפריע לי שאף אחד לא ניסה לנסות ליצור קשר אם ה"חייזרים" בשום צורה (כתיבת צורות מתמטיות באדמה למשל), לא היה ניסיון לחקור את המכשיר המזין (עד כמה עמוק הוא מגיע באדמה, איך הוא פועל) ואף אחד לא תהה מדוע דוקא הם נבחרו להשלח לגן החיות הזה (זה שקורה כשצופים בקיוב יותר מידי פעמים).

דבר נוסף שפוגע באמינות הוא דילוג על הרבה נקודות חשובות להבנה על מנת להגיע אל הפואנטה. כיצד מופיעם האנשים בגן החיות, האם הם מגיעים בצלחת מעופפת או מופיעים מהאוויר. תיאור של החיות הניצודות, שאינן ארצניות מן הסתם, היה מקל גם הוא על יצירת תמונת העולם השלמה.

הציק לי מאוד החלק של שילוב נקודת הריאות החייזרית בסיפור. מצד אחד הממונה החייזרי חושב במונחים אנושיים לגמרי ("עלי לקרוא לזאולוג הראשי") ומצד שני הפעולות של החייזרים מאוד לא ברורות (מדוע יש צורך בבני האדם, איך יתכן שהם המין המפותח היחיד בגן החיות העצום הזה?). אני הייתי משאיר את ההשערה לגבי אופיו של המתקן כהשערה בלבד שלא באה לפיטרונה עד סוף הסיפור. עצם השאלה, האם כל ההנחות שהם מסיקים מראש אכן נכונות, הייתה מוסיפה הרבה נופח לסיפור ובנוסף מסיטה את תשומת לב הקורא מהפואנטה.

אבל בכל זאת, למרות כל הקשיים, את הרעיון הכללי אהבתי. למרות סיפור גן עדן המשומש הצלחת איכשהו להפיח רוח חדשה ברעיון הלעוס בעזרת האפילוג היפיפה.

מתי יוכלו מעריצי וינסנט לראות את הסיפור גמור?