נגמר הסיפור, אם כי לוקח זמן להתאושש מהרצון לסקול את הכותב באבנים. אני חושבת שמה שמעניין זה דווקא האמירה על תקפות המדע ועל היכולת שלנו כבני אדם לטעות בצורה הגיונית לחלוטין.
מה שהפריע לי:
1. יחסית לאמירה, החלק הראשון הרבה יותר מדי ארוך. נוצר הרושם שוינסנט נורא נהנה מתיאור המושבה (ואפשר להבין את זה, זה משהו שכיף לבנות), ולעומת זאת לא עד כדי כך השקיע את נשמתו בבניית העולם שאחרי. מה שקורה הוא שהקטע הסופי הוא אנטי-קליימקס אדיר ומעצבן, שגורם לקורא, כפי שאמרתי, לרצות לסקול את הכותב באבנים.
2. השמות, בשם אללה - אדם, חווה, נחש ומלאך. איכסה. אל תעשה לנו את זה שוב. זה דבילי. זה מזכיר ככה סיפור של ילדים ביסודי. ערך השעשוע של זה פרימיטיבי וירוד מדי. וזה גורם לקורא לאנחה מנטלית ולחוסר רצון להתייחס לסיפור ברצינות מאותו רגע ואילך. טריק זול.