זה היה יום אביב נאה. רק עננים מעטים שייטו בשמיים הסגולים. פראן באלו, הארכאולוג הנודע, פילס את דרכו בין צמחיית הנחלים העבותה. שאר הצוות היה מאחוריו, מנסה להעביר את הציוד הכבד בשביל המשובש. אולם פראן מיהר. הוא רצה לראות במו עיניו את התגליות האחרונות.
החפירות באזור החלו בחודש שעבר. הן היו מבטיחות מאד. נמצאו מספר חרסים שתוארכו לתקופות קדומות ביותר. לכן נדהמו כל כך פראן וצוותו לגלות, מתחת לצמחייה ולבוץ, שרידים של ישוב מתקדם ביותר, עם עדויות לידע נרחב במתמטיקה, אסטרונומיה וחקלאות. ועכשיו מסר לו הסטודנט האחראי באתר כי מצאו את כיכר הישוב, ובמרכזה דולמן מאסיבי ביותר, ועליו כתובת בלתי-מפוענחת. מסתורי מאד! פראן בקושי יכל לחכות. דרכו אצה לו.
משב רוח קריר נשב. פראן יכל לראות בזיות עינו את העננים הגבוהים מתאבכים בין גושי האויר הצפוף, יוצרים את צורת הסלסול האופיינית שהקדמונים כינו "פני האל". פראן גיחך לעצמו. עם קצת דימיון אפשר לראות בזה פנים, אבל לבסס על זה תאולוגיה שלמה? היום זה כבר נראה מגוחך.
"פרופסור! לכאן!"
הסטודנט האחראי קרא לו. הוא עמד ליד הדולמן, שנחשף מבין ההריסות.
"חשפנו את הכתובת, פרופסור, אבל אנחנו לא מצליחים לקרוא אותה. לא שפה מוכרת."
פראן התבונן בדולמן בעיון. גושי האבן הענקיים נערמו בצפיפות, כאילו לחסות או להגן על משהו.
"הכתובת כאן, פרופסור." אמר סטודנט צעיר, שחשף אותה בעזרת מברשת עדינה.
הוא הסתכל על הכתובת בהישתאות. היא הייתה עתיקה. עתיקה מאד. צורת האותיות, השפה... פראן זיהה אותן בקושי. שפה קדמונית ביותר. האותיות היו שחוקות מאד – תופעה נדירה בחריטה באבן גרניט.
"אתה מזהה את השפה, פרופסור?" שאל אותו אחד הסטדנטים.
הוא העביר יד מלטפת על הכתובת, כאילו לחוש את האותיות.
השפה נראתה לו כבליל של כל השפות העתיקות הידועות, ועדיין... הסלע הזה היה מתוארך לתקופה שלפניהן. איך הדבר אפשרי? היו שמועות, השערות אקאדמאיות, בדבר "שפה בראשיתית", השפה שכביכול התפתחו ממנה כל השפות. בדרך כלל הוא זילזל ברעיונות מוזרים כאלה, שריח על-טבעי נודף מהם. אולם – האם הדבר יתכן? הוא עמד פנים אל פנים מול כתובת שנראתה כאילו נכתבה לפני שהזמן היה זמן, היישר מעידני בראשית...
פראן נעץ את מבטו באופק, בתהייה. קרני האור הנשברות בשכבות האטמוספרה הצפופות יצרו את האשלייה המוכרת כאילו האופק מתקמר מעליו.
"הביאו לי את המילון לשפות עתיקות." אמר לבסוף לתלמידיו.

הוא החל לפרש את הכתובת, מעביר את אצבעו אות אחר אות, מילה אחר מילה...
השפה הייתה הב עתיקה עד שבקושי יכל להבין אותה. אולם הוא זיהה את המילים המסמנות "אזהרה", "סכנה", ומספר פעמים את המילה "חיזר" או "חייזר" – הכינוי העתיק לאלוהים. ומעל הכל – מה שנראה כאיסור חמור ביותר לפתוח את הדולמן, לגעת במה שבתוכו, או – כמה מוזר – לאכול ממנו. מוות ואבדון למפירים... והכל בשם ה"מושבה". מושבה – נזכר פראן – מקום בו יושב האדם. שמו הקדום של העולם.
אלוהים אדירים... אלוהים אדירים...
זהו הציווי הקדמון שאין לאכול ממזון האלים!
אגדה, מיתוס, במשך שנים על גבי שנים. ועתה עמד פראן מול המקור. התדהמה כמעט הפילה את פראן ארצה.
"הביאו לכאן" הוא לחש "ציוד הנדסי. במהירות!"
אני הולך לפתוח את הדולמן הזה, חשב פראן לעצמו, ויהי מה. גם אם אצתרך לעקור את גושי האבן הענקיים האלה ממקומם. אחרי שנים של עבודה ארכאולוגית מפוארת, זה יהיה ההישג הגדול ביותר!

"מי שאינו רואה את אלוהים בכל מקום, אינו רואה אותו בשום מקום."
פתגם חסידי.