גן עדן, חשב סנייק לעצמו. פשוט גן עדן.
הוא שכב על מחצלת ליד ביתו. ביד אחת החזיק חתיכת מזון מרובעת מתקתקה, ובשנייה חיבק את קרוליין, הבוחרה מקליפורניה. סבב היזדווגות... חובה נעימה...
אוכל בחינם. בחורות בחינם. החיים היו פשוט טובים.
ואיך שהמושבה השתנתה!
השנים הראשונות היו קשות. החורף הראשון מוטט את המורל כמעט לחלוטין. אולם הם התגברו. עוד ועוד אנשים המשיכו להופיע – עד שמנו ארבעים לערך, אוז הפסיקו. כיום ישנם ילדים במספר הזה לפחות, ועוד היד נטויה. והבקתות העלובות? לא היה להם עוד זכר. המושבה כיום נראתה דומה יותר לכפר-נופש רומאי מאשר למחנה הפרימיטיבי שפעם היתה. ממש תענוג לעיין. בתי עץ ואבן מרווחים השתרעו לאורך העמק הקטן כולו, עם גגות עשויים חרס חום, ועצי פרי נטועים ביניהם.
ומי זה הולך ובא במורד השדרה? לעזאזל, זה אנג'ל. הנונדניק הקטן. מה הוא רוצה הפעם?
"סנייק, לכל הרוחות! אני מחפש אחריך בכל מקום!"
"לא היית צריך להיתרוצץ כל כך הרבה, אנג'ל. הייתי כאן כל הזמן."
"זאת בדיוק הבעיה! היית אמור להיות בבית-הילדים. היום תורך לנקות שם."
"מצתער. הייתי עסוק מדי בלעשות חדשים." אמר סנייק בגיחוך, כשהוא טופח בחיבה על ישבנה של קרוליין.
אנג'ל נעץ בו מבט כעוס. "לפעמים נדמה לי שאתה נהנה מזה יותר מדי."
סנייק לא יכל למנוע מחיוך רחב ושבע-רצון להיתפשט על פניו.
"מה הבעיה שלך, אנג'ל? אתה כבר שבוע רודף אחרי כמו קרציה. תרגע. תפוס מחצלת. שכב קצת בשמש. אתה נראה כמו מישהוא שזקוק למנוחה."
"אתה הבעיה, סנייק." ענה אנג'ל. "אתה לא עובד. אתה משתמט. אתה משתמש בעצים והלבנים שלנו כדי להקים את הבית המפואר שלך ואחרי זה אתה פשוט עוזב הכל כאילו לא אכפת לך!"
"אני עזרתי לאסוף את העצים והאבנים האלה בדיוק כמו כל אחד אחר. וחוץ מזה, מה בוער לך? תסתכל סביבך. המושבה עומדת על תילה, יש מזון בשפע, ממש גן-עדן!"
אנג'ל נעץ מבט זועם בעוגיה המרובעת שבידו של סנייק.
"זאת בדיוק הבעיה. המזון הארור הזה. יש כאן יותר מדי גן-עדן, לעזאזל!" אנג'ל צרח. "אתה לא חושב על עתיד המושבה! מה יהיה עם הילדים שלנו? גם הם יאכלו את המזון החייזרי הזה עד שהם ישכחו מה זה לגדל מזון? ויגורו במושבה שלנו עד שהם ישכחו מה זה לבנות בתים? הם חיזרו להיות – להיות החיות שאנחנו לא רצינו להיות!"
"זאת תהיה הבחירה שלהם, אנג'ל." אמר סנייק. "מה קרה ל-'לא נכפה את דעתינו על אף-אחד'? "
חיוך החלטי התפשט לפתע על פניו של אנג'ל.
"אני לא אכפה עליהם. אני פשוט לא אתן להם." הוא אמר. "לא יקום ולא יהיה!" והוא פנה משם בצעד מהיר.
מה המטורף הזה מתכנן? חשב סנייק. לעזאזל. אני צריך לדבר על זה עם אדם.

סנייק מצא את אדם ב"משרדו" שהיה בבנין האדמיניסטרציה של המושבה, רכון מעל מפה של האזור עם מספר חברים.
"אני אומר שאם נתקדם במהירות לאורך הנהר מערבה, נוכל להגיע אל גבול הכיפה די במהירות. אולי אפילו נוכל להעזר בקאנו. כל הענין לא יקח יותר ממספר שבועות."
זה היה ויטוריו, אחד מסיירי המושבה. חבריו הינהנו בהסכמה.
"על פי כל העדויות" ענה לו אדם, "הנהר נשפך במהירות לים, סביר להניח שעוד לפני הכיפה. מה תעשו אז?"
סנייק חייך. זה היה שוב הדיון הישן כיצד ניתן להגיע אל שולי ה"כיפה" שהקיפה כביכול את המושבה.
לדעתי אתם רודפים אחרי הרוח." התערב סנייק בויכוח. "תעלו על אחת הגבעות הגבוהות ותסתכלו בעצמכם. הכיפה נראית שנמשכת על אלפי קילומטרים. עד האופק כמעט. הנכדים של הנינים שלנו לא יגיעו לשם!"
"זה לא ענין של היתישבות" אמר ויטוריו. "זה ענין של מחקר מדעי! אני רוצה לדעת אם הכיפה הזאת קיימת או לא, וממה היא עשויה!"
אדם קטע את הויכוח בהינף-יד החלטי. "כרגע העדיפות הגבוהה יותר היא להמשיך לחפס עורקי מתכת בהרים, ויטוריו. אתה רשאי, כמובן, להעלות את ההצעה לפני האסיפה, אבל אני לא אתמוך בה."
הוא קיפל את המפה כדי לסמן את סוף הדיון, וויטוריו וחבריו עזבו את המקום, כשהם ממלמלים בכעס בינם לבין עצמם.
"עבודה, עבודה, עבודה." אמר אדם בחיוך. "מה רצית, סנייק?"
"רציתי לדבר אתך על משהו." ענה סנייק. "אבל בא קודם ניקח אוכל מהמתקן. עוד מעט יהיה הזמן לארוחת צהריים."
אדם הסתכל החוצה. השמש היתה כמעט ברום הרקיע.
"רעיון טוב. תן לי רק לקרוא לאיב."
בזמן שאיב באה, נשמעו פתאום צעקות מכיוון הכיכר.
"מה קורה?" שאל אדם.
צעיר התפרץ לתןך ה"משרד". "אנג'ל מתפרע בכיכר!" הוא צעק.
"מענין" אמר סנייק, "בדיוק על זה רציתי לדבר איתך."

המשגיח אשר צפה אל הגן היתבונן במתרחש בחוסר אמון.
היזהירו אותו שהחיות הן פראיות ובלתי-צפויות, אבל דבר כזה הוא עוד לא ראה. בניגוד לכל הגיון בריא, הסתערה אחת החיות על תחנת חלוקת המזון, וניסתה להרוס אותה בעזרת כלי פרימיטיבי כלשהוא, במכות נמרצות. לצורך מה? איזה טימטום! מדוע לחיה, בלתי-מפותחת ככל שתהיה, לתקוף את מקור המזון שלה עצמה? מוזר מאד. יש לקרוא לזואולוג מומחה מיד.

גם אם עצמו, שהגיע עם איב וסנייק לא האמין למראה עיניו. אנג'ל, מצוייד במצ'טה הגדולה שלו, ניסה נואשות לשבור את מתקן המזון. הוא חבט בו בעוצמה רבה, אך המתקן אפילו לא נשרט. קהל של סקרנים מכל רחבי המושבה התאסף מסביבו.
אדם חייך. "אנג'ל, תפסיק. אין לך שום אפשרות לפגוע במתקן הזה. לא עם משהו שיש לנו במושבה, לפחות."
אנג'ל פנה אליו כשעיניו רושפות גיצים.
"מכל האנשים" אמר אנג'ל, כשהוא מצביע על אדם בחוד המצ'טה, "דווקא אתה, אדם, היית צריך צריך להבין. המתקן הזה הוא סכנה! כל עוד אנשים יאכלו ממנו, כל עוד אנשים יקבלו אוכל בחינם, לא תקום פה מושבה, תרבות אמיתית!"
אנג'ל פנה אל הקהל, מצביע עליהם בתנועה רחבה של הלהב.
"תרבות אמיתית," הוא אמר, "כמו התרבות שרצינו להקים, לא נולדת מתוך אכילת-חינם! היא נולדת מתוך קשיים ומאבק! מתוך הצורך לכבוש שטחים, לגדל מזון, להיתקדם!"
"מה אתה מציע, אנג'ל?" שאל מישהוא מהקהל, שהכיל כעת את רוב חברי המושבה.
"אני מציע שנשמיד את המתקן הזה ושאיש לא יאכל ממנו עוד לעולם. ואם באמת אי-אפשר להשמיד אותו, אני אומר שנקבור אותו מתחת לאדמה ואבנים, ושבשם אלוהים, איש לא יגע בו יותר!"
אנג'ל נעמד מול פתח המתקן, ונעץ אצ המצ'טה שלו בקרקע, כחרב מאולתרת.
"רק כך" הוא אמר בנחישות, "נוכל להפסיק להיות חיות."
רחש של הסכמה נשמע בקהל. סנייק נראה מאד לא מרוצה מהענין. הוא פנה אל אדם.
"אדם, תעצור כבר את הטימטום הזה. אנחנו לא יכולים פשוט לזרוק דבר כזה! זה טרוף! אין בזה שום טעם!"
אדם הניד בראשו לשלילה. "לא, אנג'ל צודק. כולנו טעינו כשהמשכנו להישתמש במתקן הזה. זהו פשוט חטא. אני מציע שנעלה את הדבר להצבעה מיידית."
יידים הורמו. מהוססות – אבל רוב.
"נפלה החלטה." אמר אדם. "הביאו אבנים גדולות."
סנייק התפרץ. "אתם לא יכולים לעשות לי את זה! אתם לא תמנעו ממני לקבל את האוכל שלי! מטורפים!"
הוא פנה בכעס אל עבר המתקן. אנג'ל נעמד מולו.
"אני אעצור אותך." הוא אמר.
סנייק רץ לעברו.
אנג'ל הרים את חרבו.

הזואולוג והמשגיח היתבוננו במתרחש בעצבנות.
עכדיו היתה מהומה רבתי בין החיות. כמה מהחיות החלו לגלגל אבנים גדולות כדי לחסום את המתקן. חייה אחת נסתה למנע מהן, ונפצעה קשות באברי-האחיזה שלה שכפתחה בריב עם חייה אחרת, שהחזיקה כלי פרימיטיבי כלשהוא.
"למה הן מתנהגות ככה?" שאל המשגיח בחוסר-אונים.
"אין לי מושג ברור." ענה הזואולוג. "הן מתנהגות מאד מוזר לאחרונה. הן החלו לגדל מזון מיותר ולעשות נזקים לסביבתן. כנראה שזה חלק מהאלימות שטבועה באינסטינקטים החייתים שלהן."
"אולי הן חושבות שהמזון שלנו רעיל?" שאל המשגיח.
"או שיש להן מחזורים שונים של תזונה." ענה הזואולוג. "אני לא יודע."
"אז מה נעשה?"
"נראה שיש להן מספיק מזון. תן להן לעשות מה שהן רוצות. אם הן באמת תקבורנה את המתקן, כבה אותו עד שיחשף מחדש."