בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גן-חיות, חלק 1
נכתב ע''י: וינסנט (IP Logged)
תאריך: 11:43 02/01/2002

סנייק פתח לאט את עייניו.
הוא שכב בחדר מוזר, מוקף במכשירים מוזרים. גופו הייה חלש מאד, אולם הוא לא חש בכלום – לפחות, לא בכאב העז שהיה אמור להרגיש. הוא הייה מטושטש.
מה לעזאזל קרה?
הוא נזכר שרכב בלילה על ה"הארלי קאסטום" שלו בכביש מדברי, מווגאס לשום-מקום. הוא זכר גם שראה משהוא מופיע פתאום מתוך החשיכה, ושבניסיון למנוע התנגשות הוא סטה עם האופנוע לשוליים, נפל, נמרח והיתהפך והיה בטוח ששבר יד ורגל וגם כמה צלעות... ואז היה אור בהיר והוא מצא את עצמו כאן. אבל איפה זה "כאן", לעזאזל?
האור הבהיר היבליח שוב וסנייק איבד את הכרתו.

"אתה שומע אותי?"
סנייק נאבק לשוב חזרה להכרתו. הוא היה עדיין חלש, אך לפחות לא מטושטש. ומישהוא ניסה נואשות להעירו.
"אתה שומע אותי?"
הוא ניער את ראשו ופתח את עיניו. "כן, לכל הרוחות, אני שומע אותך."
סנייק הזדקף והיסתכל סביבו. הוא היה על ראשה של גבעה שהישקיפה על חבל-ארץ ירוק ופסטורלי. מאחוריו היה גליל ממתכת נוצצת ולידו עמד גבר שלא הכיר. והשמיים...
השמיים היו אכן מוזרים. הם היו סגולים יותר מכחולים, ונראה שזהרו במעין אור רך... ומעל הכל היה נדמה שהם מתעקלים לפני האופק, יוצרים כעין כיפה...
"זה מוזר, אה?" אמר האיש שעמד לידו. "אבל אתה תתרגל."
"מי אתה לעזאזל?" שאל סנייק בנביחה.
"אני מתנצל על גסות הרוח: אדם לנדסמן, לשרותך." ענה האיש, אגב קידה משועשעת.
"סאני אית'ן" החזיר סנייק. "אבל כולם קוראים לי סנייק."
"בגלל זה?" שאל אדם והיצביע על כתף ימין של סנייק. הייתה שם כתובת-קעקע של נחש מתפתל מסביב ליד.
סנייק חייך. "בטח לא בגלל שאני דומה לקורט ראסל."
"בוא" אמר אדם. "נלך."
"חכה", ענה לו סנייק. "אני עוד לא הולך לשום מקום. איפה אנחנו, לעזאזל?! מה זה המקום הזה? איך הגעתי לכאן?"
"אוקי, אחד אחד." אמר אדם. "הגעת לכאן כמו כולנו – נחטפת ע"י חייזרים."
סנייק נעץ בו מבט כועס.
"יש לך הסבר יותר טוב?" שאל אדם.
"לא." נאלץ סנייק להודות.
"לאף אחד אין – כי זאת האמת. וחוץ מזה, אתה יכול לראות אותם לפעמים." אמר אדם והיצביע לעבר השמיים.
עכשיו, כשסנייק הסתכל השמיים ביתר עיון, היה נדמה לו שהוא רואה מעין דמויות מטושטשות, לוטשות בו עיינים, מופיעות ונעלמות כערפל...
אדם החל לרדת במורד הגבעה וסנייק מיהר אחריו.
"בקשר לאיפה אנחנו, אין לי מושג," אמר אדם, תוך כדי הליכה. "אנחנו בלי ספק על כוכב-לכת כלשהוא שאינו כדור-הארץ, אולם אין לנו מושג על מיקומו."
"ניסיתם להשוות בין צורת הכוכבים בלילה לבין מערכות כוכבים מוכרות?" שאל סנייק, שבתור נווד-חובב הכיר את מערכות הכוכבים די טוב – במיוחד את אלה שהצביעו לצפון.
"ניסינו, כלום לא תואם." ענה אדם. "אולם, כמובן, מראה הכוכבים הספיציפי שאנחנו מכירים נוא אופייני לכדור-הארץ בלבד. מערכות הכוכבים יראו שונות לחלוטין מכל מקום אחר ביקום. אנחנו יכולים באותה מידה להיות על אלפא קנטאורי או בגלקסיית אנדרומדה – אין לנו שום דרך לדעת."
משירדו מן הגבעה מצאו את עצמם דאם וסנייק בתחתית עמק מישורי ורחב, מוקף גבעות, שנהר זורם במרכזו. שם, מוגן מרוחות ע"י הגבעות, שכן מה שנראה כמחנה קטן.
"עדיין לא אמרת לי מה זה המקום הזה." אמר סנייק לאדם.
אדם הניד בראשו בעצב, ואז ענה.
"גן חיות."

אדם וסנייק פסעו לתוך המחנה. אנשים החלו להיתאסף סביבם.
"יש לנו חבר חדש." פנה אדם אל הקבוצה. "סאני אית'ן."
חברי הקבוצה מלמלו ברכות-שלום לעברו.
"סאני – זה המחנה שלנו. ברוך הבא." אמר אדם לסנייק, שעדיין נראה המום קמעה.
"חכה – למה בדיוק התכוונת – 'גן – חיות'?" שאל סנייק פתאום.
חיוך עצוב התפשט על פני הנוכחים.
"גן חיות! גן חיות! הוא התכוון ל-ג-ן ח-י-ו-ת!!!" צעק לפתע אחד מהחבורה, נער צעיר. "כולנו בגן חיות! הו-הו-הו-הו!!!" הוא אמר, תוך כדי חיקוי של קוף מקפץ.
"ג'ייק! מספיק!!!" צעק אדם לעברו.
הנער נסוג אל מאחורי האנשים כשהוא ממשיך לקפץ ולנפנף בזרועותיו.
אשה, כבת 30 בערך, יצאה מן המעגל ופנתה לסנייק. "מה שהוא התכוום הוא ש..."
"מה שהתכוונתי," קטע אותה אדם, "הוא שזהו ההסבר ההגיוני היחיד שמצאנו."
"אתם כולכם השתגעתם" אמר סנייק, "או שאני חולם."
"תסתכל על העובדות." ענה לו אדם.
סנייק הרים גבה.
"בתור התחלה," פתח אדם בהסבר, "כולנו נחטפנו לכן ע"י חייזרים."
אנחה של הסכמה נשמעה מכל הנוכחים.
"מכאן שאני לפחות לא המטורף היחיד." אמר סנייק.
"שתיים," המשיך אדם, "כולנו עברנו טיפול רפואי."
"אני נאלץ להסכים" אמר סנייק. "אבל מה המטרה של כל זה?"
"תקשיב" אמר אדם. "שלוש: הועברנו לסביבתינו הטבעית, או לסביבה מאד דומה לה."
סנייק הסתכל סביבו. מלבד השמיים המוזרים לא היה שום דבר שיעיד שאינו נמצא בגבעות הירוקות של הארץ.
"ארבע: רואה את המתקן הזה?" אמר אדם והצביע על גליל מתכת נוצץ שעמד במרכז המחנה. "הוא מפיק מזון אכיל. שלוש ארוחות ביום."
"ממש בית-מלון." העיר מישהוא מהאסיפה. "וגם אף-פעם לא חסר."
"מה שמעיד על מעקב." העיר מישהוא אחר.
"חמש, והכי חשוב:" אמר אדם והיצביע כלפי השמיים בתנועה חובקת-כל, "אנחנו בכלוב, וצופים עינו."
סנייק הסתכל ביאוש על הכיפה שהקיפה אותם, והפנים המטושטשות שהופיעו בה.
"אז מה עושים?" הוא שאל בשקט.
"שום דבר" אמר מישהוא.
"משתגעים. כמו ג'ייק." אמרה מישהיא בצער.
"ממשיכים לחיות." אמר אדם והניח יד מנחמת על כתיפו של סנייק. "בוא, הלילה מתקרב. אתה עוד תצתרך לסדר לעצמך בקתה משלך, אבל בינתיים אתה יכול לישון בבקתה של ג'וני הצעיר."

סנייק היה שרוע בשכיבה, בוהה ביאוש בתקרה.
הוא כבר היה במצבים קשים בחייו. אבל לחשוב שרק אתמול – אם אכן היה זה אתמול – נדד חופשי כמו סוס-פרא בכבישים, ועכשיו הוא כלוא בעולם הפרימיטיבי והמוזר הזה, כמו חייה בכלוב...
הבקתה של ג'וני הצעיר, כל מסתבר, היתה ריקה. רק קירות פשוטים ומזרון קש. כל הכפר הקטן היה עשוי מבקתות פשוטות כאלה, עשויות בעבודת-יד, מסודרות, פחות או יותר, מסביב לאותו מתקן מוזר. נראה, חשב סנייק, שאכן הקבוצה כולה (שמנתה, בספירה גסה, כ-30 איש בערך) לוקה באדישות מסוימת לסביבתם. אם לא ניזהר, בסוף באמת נהפוך להיות חיות...
דפיקה בפתח (אפילו דלת לא היתה) קטעה את מחשבותיו.
"אפשר להיכנס?" זאת היתה האשה שהיתה עם אדם באסיפה.
"חשבתי שתהיה רעב." היא אמרה. "הבאתי לך קצת אוכל מהמתקן."
היא הגישה לסנייק צלחת-עץ פשוטה, שעליה היתה קובית של מזון שנראתה כמעין מאפה. "תאכל" היא אמרה לסנייק. "זה לא רעל. אפילו מאד מזין."
סנייק טעם מהמאפה המרובע. הטעם היה של לחם מתקתק, כמו מאפה תפוחים.
"לא רע" אמר סנייק והמשיך לאכול.
"מתרגלים לזה" היא ענתה, בעוד סנייק בולע בתאבון את ארוחתו.
"תגידי" שאל סנייק כשסיים לאכול. "מה קרה למי שהיה בבקתה הזאת – ג'וני הצעיר? איפה הוא?"
היא הישפילה את עיניה בצער.
"הוא – הוא היה בסך הכל ילד. בן 16. הוא עזב משפחה טובה, וחברים... וכשהוא הבין שהוא לעולם לא יראה אותם יותר, הוא פשוט..."
"התאבד." אמר סנייק. "האמת היא שאני יכול להבין אותו."
"אלה הפתרונות הקלים, הטבעיים" היא אמרה. "כניעה. ויתור."
"ונראה שעוד אנשים הולכים בדרך הזאת." העיר סנייק.
"לא מוכרחים." היא אמרה ופנתה ללכת. "אפשר להילחם בזה. להמשיך הלאה."
"חכי!" אמר סנייק כשהיא עמדה לצאת. "לא אמרת לי את שמך."
היא חייכה. "איב". (חווה, באנגלית)

את הימים הבאים העביר סנייק בשוטטות וסיורים.
הקבוצה הקטנה, כך גילה, מנתה 27 אנשים, מתוכם 12 נשים ו-15 גברים, שהיוו מבחר מייצג של העמים המפותחים מכדור-הארץ. רובם היו בשלב זה או אחר של אדישות, והעבירו את זמנם בשינה, היתבודדות ואכילה של המזון שהגיש להם המתקן. ממש כמו חיות בגן, חשב סנייק.
קבוצה קטנה יותר, ואקטיבית יותר, בראשות אדם, עסקה בסיור באזור ובחינה של העולם בו הם נמצאים.
הנחל שלצידו נמצא המחנה היה אחד משבעה נחלים שזרמו באזור, ונפגשו לבסוף בשטח מישורי והתחברו לנהר עמוק ורחב. האזור כולו היה פורא ומלא בצמחיה ובעלי חיים. חלק מהצמחיה, מסתבר, היתה אכילה – ולמעשה גם חלק מבעלי החיים. היו מספר טורפים באזור, אולם הם היו מעטים, ולא נטו לתקוף בני-אדם אלה חיות קטנות יותר. הגבעות הנמוכות שהשתרעו בין הנחלים היו מיוערות בחלקן, בעצים נמוכים שחלקם הוי עצי פרי. במקומות גבוהים יותר ניתו היה למצוא עצים גדולים יותר, שדמו לעצי אורן ונראו חזקים ומתאימים לבנייה. שפת הנחל עצמה היתה מכוסה בעץ דמוי במבוק ושיחים נמוכים שהיו חומרי-גלם לאש וטיט לבקתות הלבנים שבמחנה.
וכן הלאה וכן הלאה... העולם שעליו נזרקו היה אולי מוזר, אך לא עוין. אחרי הכל, צריך לשמור על החיות. אחרת, אין טעם בגן-חיות, לא?

כעבור שבוע כינסו אדם ואיב את כל אנשי המחנה לאסיפה.
"כנסנו כאן את כולם" פתח אדם, "כדי להחליט על עתידנו בכוכב הזה."
לחישות עברו בקהל בתגובה להכרזה הגרנדיוזית.
"מי שם אותך להחליט מה נעשה?!" צעק מישהוא מהנאספים.
"איננו באים לכפות את דעתינו על אף אחד" ענה אדם, "אולם יש לי הצעה שלפיה נוכל להשיג יותר כקבוצה."
אדם האט את דיבורו, במומחיות של נואם מקצועי.
"כמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי ברירות. האחת: לוותר. להיכנע. להיתנהג כמו שחיות כבלוב היו נוהגות."
שוב נשמעו מילמולים בקהל. "אבל זה מה שאנחנו!" צעק מישהוא. "עדיף למות!" צעק אחר.
"דיברתי עם כל אחד מכם לפני שאספנו את האסיפה הזאת" אמרה איב, "ואף אחד מאיתנו לא באמת מעונין בדרך הזאת. אולם, כמו שהעירו לי, רובינו שוקעים בה, מתוך יאוש. אם זה המצב, עדיף שנמות."
"אולם" המשיך אדם, "ישנה דרך שניה: להילחם, להאבק על קיומינו.להתנהג כמו שנוהגים בני-אדם."
עכשיו לכד אדם את תשומת הלב של האסיפה.
"אמנם אנחנו כלואים כאן, אך ידינו אינן כבולות. אנחנו יכולים להיתישב כאן. לעבוד. לגדל מזון. לבנות בתים טובים יותר מהבקתות העלובות האלו. להוליד ילדים."
כאן לקח אדם נשימה עמוקה, לצורך הפסקה מתודית.
"למעשה" אמר אדם תוך כדי שהוא מניף את ידיו בתנועה חובקת-כל, "להקים כאן מושבה אנושית. להתחיל מהתחלה. לבראו עולם חדש – אולי אפילו טוב יותר מהעולם שהשארנו מאחורינו."
דממה מתוחה השתררה כשאדם סיים את נאומו רב – הפאתוס.
הוא מלא בחרא, חשב סנייק לעצמו, אבל יש משהו בדבריו. או לפחות כך נראה שהרוב כאן חושבים. הם נועצים בו עיינים כאילו הוא היה המשיח.
"אני איתך, אדם!" צעק פתאום אחד מהנוכחים. סנייק זיהה אותו – צעיר היספאני בשם אנג'ל. "שוטטתי הרבה בעמק מאז שהגעתי. הכל מלא מים ואדמה טובה וצמחי מאכל. בכדור-הארץ היינו מתפללים לאלוהים שישלח לנו אדמה כזאת ועצי פרי כאלה. עכשיו אני אומר שאלוהים שמע את תפילתי! מחר אני אקום ואנטע כאן מטע של פירות כמו שאף אחד עוד לא ראה! אני נשבע באלוהים!"
אנג'ל קם ונעמד בהפגנתיות לצידו של אדם. סנייק לא יכ שלא לחייך למשמע הלהט הלאטיני הנאיבי שלו.
"אנג'ל צודק." אמרה מישהיא, שלפי מבטאה היתה לכל הנראה צרפתייה. "האדמה כאן מאד טובה. אבא שלי לימד אותי דברים כאלה. אבל אי-אפשר להתחיל סתם ככה. אנחנו צריכים כלים כדי לעבוד, וגם זרעים. ובשביל זה נצתרך לערוך מחקר בוטאני מסודר..."
"ואני חושב שכולכם נפלתם על הראש." העיר ג'ייק באדישות.
"חכו! חכו כולכם!" צעק אדם בניסיום להשליט סדר במהומה שחולל. "אם אנחנו רוצים להצליח עלינו לעבוד ביחד ובצורה מאורגנת. עבודה עצמאית כזאת לא תועיל.עדיין לא פתרנו בעיות הרבה יותר חיוניות להקמת המושבה..."
"הדבר החיוני ביותר למושבה הוא צמיחתה." התפרצה לדבריו איב, שנראה שהיה לה מסר חשוב מאד להעביר. "אולם יש לנו בעייה רצינית של מאגר גנים מוגבל. נצתרך ליצור הצלבות רבות ככל האפשר. ולצורך כך..."
"לצורך כך נצתרך לקבוע סבב של היזדווגויות, לצרכי הולדה בלבד. אולם בואו נחזור רגע לנושא – " אדם ניסה נואשות להשליט מעט סדר בבלאגן.
כל הענין נראה לסנייק מגוחך והוא פרץ בצחוק רם.
"נראה שתכננת את כל הענין מראש." הוא אמר לאדם. "אולם האם בדקת אם, אה... הנקבות בלהקה מסכימות עם דעתו של, אה... 'זכר אלפא'?..."
"גם בעינינו זה לא מוצא – חן" ענתה לו אחת הבחורות, "אולם צריך לחשוב קודם כל על טובת המושבה!"
על פי חזותה הפרועה, נראה לסנייק שזאת לא תהיה הקומונה הראשונה שבה היא השתתפה, או "סבב ההיזדווגויות" הראשון שלה.
"חכו! אחד אחד!" צעק אדם. "קודם כל צריך להחליט על צורת עבודה. בואו נסכם שבתור התחלה לא נכפה את דעתינו על אף-אחד, ושבין אילה שירצו לשתף פעולה ננהיג דמוקרטיה מלאה, בהנהגת בעלי-תפקידים נבחרים."
שניים או שלושה מהנאספים פנו לבקתותיהם. בין הנשארים עבר רחש של הסכמה.
"ובכן" אמר אדם, "אני מציע..."
דיוניה הראשונים של "אסיפת המושבה" נמשכו אל תוך הלילה, ובהם הוחלט על חוקה ראשונית. אדם נבחר לראש המושבה ואף נבחרו בעלי-תפקידים ראשונים.
ולמחרת היפציע השחר הסגלגל מעל למציאות שונה לחלוטין.

פעולתה הראשונה של המושבה הקטנה היתה לשלוח סיורים שיסרקו בייסודיות את השטח העומד לרשותם. אין טעם להידרדר לפרימיטיביות! ראשית חוכמה יש לערוך רשימה מסודרת של המשאבים העומדים לרשות המושבה, כדי שיהיה לנצל אותם ביעילות המירבית, ע"פ הידע הקיים – כך הוחלט.
והפעם, בלי ברדק! השטח חולק לגזרות מוגדרות והוגדרו מטרות שיש להשיג, על פי סדר חשיבות.
גבולות האזור: המזרח ישנם הרים גדולים שהם כנראה המקור לשבעת הנחלים. מצפון – גבעות הולכות וגובהות ושטח סלעי. הערוץ הדרומי רחב מדי לחצייה. ממערב ישנו הנהר הגדול שנשפך לערבה פתוחה, ומשם כנראה לים מרוחק.
משאבים: בצפון ישנן אבנים דומות לצור, שאפשר להכין מהן כלים פשוטים. הפרות הכתומים הדומים לתפוחים אשר גדלים בגבעות הצפוניות – טובים לאכילה. את גרגירי השיח הצהוב שגדל בערבה אפשר לטחון לקמח. יש לשלווח משלחת דחופה להרים, לחפש מתכת ואבני-בנין. ישנו חורש גדול מלא בעצים חזקים וטובים, צפון-מזרחית למחנה. אולם יש להכין גרזיני צור כדי לכרות אותם! האדמה מערבית למחנה מצוינת עבור כל סוגי הגידולים, אולם אין איך להיפתר מהצמחיה הסבוכה הגדלה שם.
ומה בדבר אש? אי-אפשר לחכך מקלות עץ כל הזמן! יש להכין מצתי-צור, ובהדם האפשרי! ואולי יש גופרית באזור?
פתאום היתה המון עבודה.
המשלחת מההרים חזרה, ועם חדשות טובות – יש ארד ומעט ברזל לא רחוק מכאן, ויש לשלוח לשם צוות כרייה מיד! ולהכין מראש תנורים לזיקוק ועיבוד המתכת! עץ לחימום יש בשפע – אולם אי אפשר להכין תנור מעץ... יש להכין תנוירים מחימר.
- מישהוא מהמושבה יודע כיצד מפיקים חימר? –
הלילות נהיים קרים. יש לתת עדיפות ראשונה לצייד לצורך איסוף פרוות, לפני שיגיע החורף. צאו אל הערבה עם חניתות מצור ועץ, והביאו כל מה שאפשר!
אנג'ל מוסר שהוא לא יודע להכין חימר, אבל הוא יודע כיצד להפיק לבני טיט יותר חזקות מקש ובוץ. יש לשלוח כמה שיותר אנשים לעבוד בבוץ...
והילדים! יש לטפל בילדים! הסבב הניב שמונה, ועוד שלושה יוולדו בחודש הבא – ועדיין לא נבנתה הרחבה לבית-הילדים!

וכל שהזמן עובר, האנשים רואים יותר ויותר את האדמה הירוקה ופחות את השמיים הסגולים. ובכלל, ההיה אי-פעם צבעם אחר?

- ההיה אי-פעם צבעם אחר? -



נושא נכתב על ידי נשלח
  גן-חיות, חלק 1 וינסנט 11:43 02/01/2002
  גן-חיות, חלק 2 וינסנט 11:45 02/01/2002
  גן-חיות, חלק 3 ואחרון וינסנט 11:46 02/01/2002
  אהם אהם גל 12:29 02/01/2002
  RE: אהם אהם וינסנט 13:06 02/01/2002
  אהם אהם אהם גל 13:24 02/01/2002
  אהם אהם אהם אהם וינסנט 13:51 02/01/2002
  אהם אחרון - ולישון גל 14:19 02/01/2002
  אני דווקא אהבתי את המקום שבו Boojie 03:40 03/01/2002
  אה, כן, עוד דבר: Boojie 03:44 03/01/2002
  הערה יפה, בוג'י וינסנט 05:22 03/01/2002
  אבל סקילה זה יותר *כיף*!!![[ל''ת]] Boojie 06:09 03/01/2002
  לי השמות יותר הזכירו את All My Sons. Sabre Runner 08:28 03/01/2002
  אכן, אהם ואהם. NY מאושר 14:54 02/01/2002
  אבוי, אני מסכימה עם ניר. מישהי עם ניק מתחכם 02:38 03/01/2002
  בדבר אחד אני לא מסכים וינסנט 03:38 03/01/2002
  אם כך אז: נונין 04:00 03/01/2002
  בניסיון לא להישמע כמו טייפ-רקורדר תקוע.. שלמקו 05:56 03/01/2002
  לכסיקון טרקי סיטי לא מדבר על זה גרומיט 13:12 04/01/2002
  עוד כמה בעיות. Afalknon 13:58 03/01/2002
  לתומי הייתי סבור וינסנט 00:24 04/01/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.