בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
גן המשחקים
נכתב ע''י: alonwho@what (IP Logged)
תאריך: 15:02 31/12/2001


"תרד משם, אתה יודע שלא תצליח לטפס למעלה, אף אחד מאתנו לא יצליח. זה שהצלחת לטפס על הארון, אלוהים יודע איך הגעת לשם, אבל משם, אין לך לאן להתקדם." אמר האיש שנשען על הארון אל האיש שעמד על הארון.
"אני רוצה להגיע למעלה, החלון פתוח לרווחה, הוא רק מחכה שנגיע לשם ונברח… איך אתה מוותר כל כך מהר?"
"אני לא מוותר, אני מעשי.. יש הבדל בין הפטליות של המעשים שלך, לבין לחשוב. חשוב שתירגע, אין לכל מה שאתה עושה טעם, אתה מלחיץ את שנינו", התחנן האיש שנשען על הארון.
"אני לא יורד מפה, אם הם רוצים, שהם שיורידו אותי מכאן, אני לא מוכן לרדת!"
"אתה לא יכול לומר כל הזמן שאתה יודע לטפס על קירות."
האיש השלישי שישב על הרצפה שתק.

מטופל מספר ארוך מדי התיישב על כיסא אלומיניום, קר ומנוכר. מולו עמד שולחן אלומיניום מאותה משפחה, ואחריו ישב אדם, שמבטו המנוכר והמרוחק לא עזר למתן את האווירה.

"מה חדש?" שאל האדם מאחורי השולחן.
"שום דבר לא חדש, הכל כמו שהיה קודם."
"שוב תגיד לי שאתה לא זוכר את השם שלך, ושוב תגיד לי שאתה יודע ללכת על קירות?"
"כן, אני ידעתי ללכת על קירות, אני זוכר שהלכתי על קירות, הייתי שם את היד ובלי מאמץ מיוחד, עולה עם היד השניה."

המטופל שאחריו נכנס לאותו החדר, התיישב על אותו כיסא, מול אותו שולחן, מביט באדם בעל המבט המרוחק והמנוכר.

"איך קוראים לך?" שאל האיש מאחורי השולחן.
"אתה רוצה שאמציא לי שם? אני לא זוכר, לעזאזל.. למה אתה תמיד שואל את השאלות האלה?".
"מה אתה כן זוכר?"
"שאני ידעתי פעם לעוף… זה מה שאני זוכר.."
"איך אתה זוכר את זה…? הרי אין לך כנפיים."
"אז מה, הגוף הזה מוזר לי, אני לא מסתדר אתו.. אני מרגיש כאילו לקחו לי חלק מהגוף!"

המטופל הבא, היה שקט באופן מחשיד, והאיש עם המבט המנוכר לא שינה לו לכאן או לכאן. הם הביטו אחד לשני בעיניים במשך רבע שעה, בלי לדבר, בלי להסיר מבט. האדם מאחורי השולחן החליט כנראה להתייאש ושלח אותו בחזרה…

"תעוף ותיקח אותי מכאן" אמר האיש על הארון.
"אתה יודע שאני לא מוצא את הכנפיים שלי יותר, אני לא יכול לעוף, המעט שאני יכול לעשות זה להרים את הידיים ולמנוע את הנפילה שלך." אמר האיש שנשען על הארון.
"אבל אתה אמרת לי שפעם ידעת לעוף, אז מה קרה? איך שכחנו את כל מה שידענו לעשות?"
"זה לא משנה כרגע, העיקר הוא, שתרד כבר."
"אנחנו כולנו כאן בסירה אחת, אז למה הוא לא מתערב?" הצביע האיש על הארון על האיש שישב על הרצפה ושתק.
"מה אמרת?" שאל האיש שנשען על הארון.
"אמרתי…"
"אני יודע מה אמרת… מה זה "סירה"? מאיפה המילה הזאת בכלל."

המטופל עם המספר הארוך מדי חזר להתיישב על אותו כיסא שישב בפעם שעברה.
"מה שלומך?"
"אני בסדר ואתה?"
"זה כרגע לא רלוונטי, מה שמעניין אותי, זה אתה."
"יש לי שאלה, איך אתה מסביר שכל פעם שאני מוחזר לחדר, הדבר הראשון שאני עושה זה לטפס על הארון?"
"ביום שתבין שאתה לא יכול ללכת על קירות יותר, לא תטפס על הארון."

המטופל שאחריו היה הפעם רגוע יותר, והאיש שממולו נמרץ יותר.

"אתה מרגיש טוב, נראה לי שעבר עליך משהו."
"איך אתה יודע?"
"אני מרגיש."
"אז מה אתה רוצה לדעת?"
"את מה שאתה יודע."
"מה זה סירה?"
"סירה?, סירה זה כלי שיט, זה משהו שמשיטים בים."
"מה זה ים?"
"אל תגיד שאתה לא יודע מה זה ים?
"לא!"

המטופל שאחריו המשיך לשתוק ואחרי חמש עשרה דקות חזר לעומת שבא.

"אין לי כוח יותר, נמאס לי מהטמטום הזה." פתח את פיו האיש שישב על הרצפה. "האיש הזה בחדר משגע אותי, נמאס לי, אני מוכן לקחת את שני הידיים האלה ולחנוק אותו, כמו שתי צבתות, לסגור אותן עליו, ולשחרר."
"תראו אותו…" אמר האיש על הארון, " הוא התחיל לדבר. מה קרה? השתחררה לך הלשון?"
האיש על הרצפה נעץ את מבטו באיש על הארון בזעם.
"תסתכל על החדר. גובה של שלושים מטר, ארון בגובה של עשר מטר, שאין לי מושג עד עכשיו איך הגעת לשם, וחלון פתוח לרווחה. הכל כאן בכוונה, אנחנו לא משוגעים, מישהו כאן רוצה לשגע אותנו, ונראה לי שהוא עושה את זה בדרך הכי טובה שאפשר."
"אז מה אתה רוצה לומר? למה שיעשו לנו את זה בכוונה? ממתי עושים ניסויים באנשים?" שאל האיש על הארון.
"תראה, תמיד אמרת שהלכת על קירות. איזה בן אדם הולך על קירות. מה הטמטום הזה?" מבטו של האיש על הרצפה חלף בין שני הנוכחים, "ואתה? יודע לעוף? ממתי אתה יודע לעוף? איך אתה יודע לעוף? איך בן אדם יודע לעוף בכלל?"
"מה אתה משחק כאן את המתחסד, לכולנו כאן יש בעיה.", אמר האיש שנשען על הארון.
"אין לנו בעיה, מישהו משחק אתנו. זה לא יכול להיות שכל מה שעובר לי בראש, זה שיכולתי לדבר בלי להוציא הגה."

המטופל עם המספר הארוך מדי חזר לחדר, ישב על הכיסא והביט באיש שממולו במבט מוזר…

"אתה עדיין חושב שאתה הולך על קירות?"
"מה זה חשוב, מה אני חושב? נכון?"
"זה כן חשוב, זה חשוב לי ובעיקר לך."
"אני לא הולך על הקירות, אני אפילו לא יודע למה אמרתי את זה, זו היתה המצאה, בדיחה שנועדה כנראה לשעשע אותי בשעמום הזה."
"מה זה בדיחה?"
"בדיחה? מה זאת בדיחה, אתה עושה לי את זה בכוונה? נכון?"
"לא, אני רוצה שתסביר את משמעות המילה, בדיחה."
"אתה בדיחה!!!"

המטופל שאחריו התנהג פחות מוזר…

"תשמע, אני מצטער על מה שאמרתי, משום מה, לא הבנתי מאיפה בא הרצון הזה בכלל לעוף, אולי קראתי יותר מדי חוברות קומיקס…"
"אתה בטוח, היום אתה חושב שלא תחזור לעוף יותר… ?"
"אני… אני חושב שלא עפתי מעולם."

המטופל שאחריו המשיך בשתיקתו עד שנשבר…

"אתה יודע מה אני חושב עלייך? שלוש פגישות אנחנו מקיימים, וכל פעם שאני מסתכל עלייך אני אומר לעצמי, יש בך משהו מוכר, משהו שאני לא מצליח לשייך, וכל הזמן שאלתי את עצמי למה אתה דומה? למה אתה דומה? והנה אני מסתכל עלייך עכשיו, וזה ברור כשמש… אתה דומה לג'וק. בדיוק, ג'וק. אם לדייק אז לתיקן. רגליים מסוקסות, כנפיים מכונפות, שוכבות על שריון דק, מחושים ענקיים, מתפתלים להם באיטיות, חשים בגלים באוויר, בתנודות העדינות.. כל תנועה שלך בפנים מזכירה לי ג'וק.. ואני לא ידעתי… ומרגע לרגע.. ככל שאני חושב על זה יותר, כל הרעיון הופך לחולני יותר, אני .. לא ידעתי שאני ארגיש… אר..אה.."


משהו ניגן בתוך ראשו… מין צרימה עדינה מלווה בטונים עולים ויורדים… הצרימה הפכה לעמעום עדין והטונים נעשו צפופים יותר, הוא ידע בדיוק מה שכח ועכשיו הוא זוכר..

ידיו העיפו בעוצמה את שולחן האלומיניום, כמעט קורעות אותו לגזרים, הוא התרומם בזינוק מהכיסא וניתר לעבר הרופא שישב קפוא מולו…

שריקה חדה פילחה את אוזנו, התנופה הקודמת גרמה לו לעוף לעבר הרופא ולהתרסק איתו אל הקיר. ראשו ניתך אל תוך חזהו של הרופא, מפרק את שריונו הדק לחתיכות. הוא שכב על גופו של חרגול…

אור אדום עדין התפזר בחלל החדר, סחרחורת אפפה אותו, החדר שבו שכב החל לנוע, לרעוד, לנוע באלכסון, מצד לצד, הוא לא הצליח להתרומם, והחליק על הרצפה הקרה. הוא שמע צרחות רחוקות ממנו, מלמולים מוזרים מעליו, כל ראשו התמלא קולות, והוא שט על הרצפה, מחליק כנוצה באוויר בין פינה לפינה, וגופת החרגול איתו. החדר המשיך לנוע, כאריזת מתנה, לפתע הוא חש משהו בולם את תנועתו, עד שעצר לגמרי, הוא ניסה להביט על ידו ולא ראה כלום, אבל הוא ראה את החדר, הוא ראה את החדר בראשו, הוא ראה הכל…

בחדר אחר, בבניין אחר, אנשי מעבדה החזיקו קופסא מאלומיניום והעבירו אותה מחדר הבקרה לחדר הסיום. המדען שהחזיק בקופסא הניח אותה בסופו של דבר על שולחן ופנה לעמיתיו.

"נראה לי שאנחנו מתיימרים להצליח במשהו שנידון לכישלון. אנחנו לא מצליחים לכסות את כל התרחישים האפשריים, אין לנו עדיין מושג מה גורם לשינוי הקיצוני הזה. ההלם הוא פשוט גדול מדי."
"אז מה אתה מציע?"
"קודם כל, לא מערבבים יותר בין זנים של חרקים. שלושה תיקנים וחרגול זה קצת יותר מדי."
"אז מה אתה מציע? שנשנה את הקוד הגנטי של אנשים לחרקים?"
"זה יכול להיות רעיון מעניין."



נושא נכתב על ידי נשלח
  גן המשחקים alonwho@what 15:02 31/12/2001
  לא הבנתי כלום יעל 00:24 01/01/2002
  מה שאני חושב שזה שלמקו 07:31 01/01/2002
  אינ*ט*ליגנציה, בלי י' אחרי הט'.[[ל''ת]] הקרציה הבלתי נלאית 10:30 01/01/2002
  טעות, בלי י' אחרי הט'.[[ל''ת]] שלמקו 03:04 02/01/2002
  אתה צודק alonwho@what 14:00 01/01/2002
  איך ניתן להבין זאת מהסיפור שלך? גל 14:33 01/01/2002
  אכן לא ברור. NY מאושר 15:40 01/01/2002
  אני מתפלא alonwho@what 06:27 07/01/2002
  סיפור לא אפוי מספיק נונין 15:39 01/01/2002
  יכול להיות alonwho@what 00:17 06/01/2002
  לא כל כך מגוחך יעל 01:34 06/01/2002
  RE: לא כל כך מגוחך alonwho@what 06:19 07/01/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.