כל הטעם בסיפור הוא שהסופר "מרמה" את הקורא (בכשרון רב!) וגורם לו לחשוב שאדווה היא בת ים. שם הסיפור הוא חלק גדול מזה. לכל סיפור-טוויסט יש הרבה קוראים שלא הבינו, שזה כשלעצמו חבל, אבל מה לעשות - לסיפור הזה אין זכות קיום בלי הטוויסט.

ולגבי ההערה של שלמקו - כן, המידע המדעי בשורות האחרונות שובר את הקצב של הסיפור. אם יש דרך אחרת להביא את המידע, אז כדאי. אבל (א) אני לא רואה דרך כזו ו-(ב) לי זה לא הפריע יותר מדי. זה דווקא נתן לי הרגשה של סיפור ששתול היטב באיזושהי קרקע (גם אם זו קרקע של מדע בדיוני).

למי שעוד לא הבין - אני אוהבת את הסיפור הזה בכל לבי. אני חושבת שהוא מרגש, מפתיע, חכם ומקסים, וגם נותן חומר למחשבה. אם יש מקום לשיפור זה רק משהו בסדר של המשפטים, או אפילו הסדר של הפסקאות - משהו שיעשה את הסיפור יותר "חלק". לצערי אני לא מצליחה לשים את האצבע על המקומות המדוייקים שמפריעים. מה גם שקשה לי לנסות לתקן סיפור שאני אוהבת כל כך. :)