בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
טיול משפחתי
נכתב ע''י: גל (IP Logged)
תאריך: 07:43 16/12/2001

_הערת המחבר:_ ההשראה לסיפור באה מאותה נסיעה מוזרה בבוקר שלאחר הפורום-קון האחרון, כשהסעתי שתי חוגגות לביתן וסיפור זה מוקדש להן. כמו אותה נסיעה, כך גם סיפור זה החל בדרך אחת והמשיך בדרך אחרת, מבלי שיהיה לי מושג אנא אני הולך ולאן אגיע לבסוף.

(הערה נוספת מאת המחבר: סיפור זה הובא לסדנת הסיפורים הראשונה כפי שהוא מופיע כאן, למעט שתי מילים שהוחלפו. כמו כן, סיפור זה הותאם טכנית לפרסום בפורום)

_טיול משפחתי_

מדי פעם פוקד את המדינה גל של שביתות. בדרך כלל זה מאוד מרגיז. הפעם, לעומת זאת, התזמון היה מוצלח ביותר. שביתת המורים בבתי הספר התיכוניים והשביתה בגני הילדים השאירו בבית את אשתי דרורה ואת שי, בתנו בת הארבע וחצי. באשר לי, השביתה בביטוח לאומי עכבה את דמי האבטלה שלי והחלטתי שמה שכולנו צריכים כדי לשפר את מצב הרוח זה טיול משפחתי.
שי התלהבה כמובן: "יו, אבא, איזה כיף. לאן ניסע? אני רוצה ליסוע לכנרת. אבא, אפשר ליסוע לכנרת, אבא?"
"כן, למה לא?" אמרתי, "אבל נצטרך לצאת מוקדם בבוקר. אולי ניסע גם לשמורת החולה. את רוצה? נראה שם כל מיני חיות, כמו תאו ושקנאים וחסידות."
"כן! לאחולה. זה כמו גן חיות, אבא?"
"לא, מתוקה. בגן חיות כל החיות בכלובים. בחולה החיות הן בטבע, בלי כלובים."
"גם האריות, אבא?" שי שאלה בקול מפוחד.
"אין אריות בחולה, מתוקה" עניתי, "וגם לא נמרים או חיות מפחידות אחרות. אז נוסעים?"
"כן! כן!" שי קיפצה ומחאה כף. דרורה, לעומת זאת, לא התלהבה במיוחד. "אני דווקא מעדיפה להישאר בבית. יש לי מבחנים לבדוק והשביתה הזו היא פשוט מתת."
"אוי, אמא, אני רוצה ליסוע לטיול לאחולה, בבקשה?"
"כן, בבקשה?" הוספתי גם אני בקול בכייני.
"נו, טוב," דרורה אמרה, "אבל _אתה_ מארגן הכל."
"הכל מטופל, אהובתי. את תנוחי ואני ושי נכין הכל, נכון שי?"
"כן!"
------------
למחרת בשש בבוקר, כולנו ארוזים וערניים אחרי שתי כוסות קפה (שוקו לילדה), יצאנו לדרך.
שי ואני שיחקנו במשחק שאנחנו תמיד משחקים באוטו: 'מי רואה ראשון את האוטו האדום?' אבל כמו תמיד בנסיעות שאורכות מעל לחמש עשרה דקות, שי התעייפה ונרדמה. אחרי בערך שעה של נסיעה, עצרתי בתחנת דלק כדי לתדלק את הרכב ושי התעוררה.
"שי חמודה, את צריכה פיפי?" אשתי שאלה אותה.
"לא."
"את בטוחה, חמודה? אנחנו לא נעצור שוב עד שנגיע לכנרת."
"כן, אמא," שי ענתה, "עשיתי פיפי בבוקר."
"טוב, אבל תזכרי שאבא לא יעצור לך בדרך..." אשתי אמרה בקול ערמומי. שי היא ילדה חכמה - הן הלכו לשירותים. בזמן שהבנות היו בשירותים, סקרתי קצת את הנוף ואת הדרך הפרושה לפני. נראה שבהמשך הדרך ישנו ערפל המכסה את הקרקע. קיוויתי שעד שאגיע לשם הערפל יתפזר, אך תקוותי התבדתה. כמה דקות לאחר שיצאתי מתחנת הדלק נכנסנו לתוך הערפל. הערפל היה כבד כל-כך שבקושי ראיתי את האורות האחוריים של הרכב שנסע כמה עשרות מטרים לפני.
"יו, ערפל" שי אמרה. "אמא, איך קורה ערפל?"
"ערפל זה ענן שירד מהשמיים אל הקרקע."
"למה הענן ירד?"
"אני... משה, למה הענן יורד לקרקע?"
"הענן יורד כי..." לחצתי על הבלמים במהירות והספקתי לעצור לפני שפגעתי בעדר הכבשים שחצה את הכביש. פתחתי את החלון במטרה לצעוק על הרועה כששי אמרה "יו, אמא, תראי - כיבשות אדומות."
לכל הרוחות, הילדה צדקה! לכבשים היה צבע אדום עז ואף הצלחתי להבחין בכבשה סגולה או שתיים. "משה?" דרורה הפנתה אלי מבט תוהה. "בטח רועה דרוזי צבע אותן באדום לכבוד חגיגה כלשהי" אמרתי, בלי להאמין בזה בעצמי. לאחר שהעדר חלף המשכתי בנסיעה. אף רכב לא נראה מלפני או מאחורי. הערפל היה כבד כל-כך עד שלא ראינו יותר מכמה מטרים לכל כיוון.
נסעתי לאט. הכביש היה שומם לגמרי, אם כי מדי פעם ראינו דמויות עמומות בצידי הכביש. לאחר עוד כמה דקות נסיעה ראינו מספר רוכבים על סוסים שחצו את הכביש. הערפל היה כבד מדי מכדי שאוכל לומר זאת בוודאות אבל הייתי בטוח שהם לובשים שריון וחובשים קסדה לראשם. "דרורה, הפרשים האלה לא נראו לך קצת מוזרים?" שאלתי. "כ-כן," ענתה, "הם נראו כמו אבירים. משה, לאן הגענו?"
"פיל!" שי צעקה לפתע.
"מה אמרת, חמודה?" שאלתי.
"פיל!" היא אמרה שוב והצביעה לצד הדרך. לעזאזל השביעי! לצד הדרך התנהלה לה תהלוכה של פילים הנושאים על גבם אפיריונים. את הפילים הובילו אנשים הלבושים בעור-חלציים בלבד, ומראשם, כך נראה, צצו שתי קרניים קטנות. אני ודרורה הבטנו זה בזו, לא מאמינים, בעוד שי המשיכה ללהג על פילים.
בנקודה זו חשבתי להסתובב לאחור, אבל משום מה הרגשתי שעלי להמשיך עוד קדימה. נסעתי.
ראינו בדרכנו עוד חיות ודמויות שונות: כמה איילים ענקיים חצו את הכביש בריצה, בורחים מאריה צחור כשלג אשר רדף אחריהם. נתקלנו בעוד כבשים אדומות ובעוד פרשים הנעים בדרך. כמעט ולא התרגשנו כאשר מבין העלווה של יער עבות שצץ לימין הדרך יצא חד-קרן ירקרק ורץ לצד האוטו במשך כברת דרך ארוכה, קרנו היחידה בוהקת באור מסנוור ופרסותיו אינו משמיעות כל קול עת דהר על האספלט השחור.
המשכנו לנסוע עוד ועוד ושמחתי על שמילאתי מיכל דלק מלא לפני שנכנסנו לערפל הזה. שרפתי כבר רבע מיכל מאז נכנסתי לערפל והתפללתי שהדלק לא יגמר לפני שנצא ממנו. לפתע פתאום התרומם מולי היצור המחורבן הענקי ביותר שראיתי מעודי. אם היינו בעולם שלנו הייתי חושב שזה רובוט-דינוזאור שברח מהמוזיאון. אבל כבר מזמן היה ברור לי שאנחנו בעולם אחר, עולם בו יש כבשים אדומות וחדקרנים ודרקונים. והדרקון הזה היה ענק! גופו התנשא לגובה של לפחות חמישה מטר וצווארו היה ארוך יותר מכל צוואר ג'ירפה. כל גופו היה מכוסה לוחות שריון וקוצים ועל גבו נשא שתי כנפי עטלף אימתניות. ראשו נחבא גבוה בערפל, אך יכולת לזהות אותו לפי זוהר האש שבקעה מפיו. מול הדרקון התמודדה קבוצת אבירים, מתקרבים להכות בו בחרב וחנית ומנסים להתחמק במהירות, לפני שיכה אותם בזנבו או יצלה אותם בהבל פיו.
עצרתי את הרכב בחריקת בלמים. שי צרחה בהיסטריה "מפלצת! מפלצת!" ושבה וצעקה זאת שוב ושוב. דרורה, חצי-היסטרית בעצמה, ניסתה להרגיע את הילדה בעוד אני מנסה לשלב להילוך אחורי ולברוח משם. הרמתי את הרגל מדוושת הקלאץ' מהר מדי והמנוע כבה. ניסיתי להניע שוב אבל הרכב סירב להניע. "משה!" דרורה צווחה, "תעשה משהו!" עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו: צפרתי.
הדרקון, שעד עכשיו הוטרד מהאבירים יותר מאשר מהמכונית, הוריד את ראשו על מנת לבחון את הרכב ביתר עיון. ברגע שצווארו של הדרקון התקרב לקרקע פתח אחד האבירים בדהרה ותקע את חניתו בצווארו של הדרקון. החנית חדרה לצוואר לכל אורכה והדרקון שאג מכאב, טלטל את צווארו וניסה לעקור את החנית מצווארו בעזרת שיניו וטפריו. שאר האבירים ניצלו את המצב היטב וחיש קל הרגו את הדרקון.
שי הפסיקה לצווח וישבה בשקט מאחור, דמעות זולגות על לחייה.
האבירים ירדו מעל סוסיהם, התקרבו לרכב ונעמדו מולו. אחד אחרי השני, הם הורידו את קסדותיהם וכרעו ברך מול המכונית. החלטתי שהגיע הזמן לברר מה קורה פה לעזאזל. פתחתי את החלון, הוצאתי חצי גוף החוצה למרות התנגדותה של אישתי, שניסתה למשוך אותי חזרה פנימה, ושאלתי: "היי, מי אתם? איפה אני? מה קורה פה לעזאזל?"
האבירים קמו על רגליהם, התקרבו עוד יותר לרכב ונראו מאד מופתעים לראות אנשים בפנים, והם נראו עוד יותר מופתעים כשראו ילדה קטנה במושב האחורי.
אחד האבירים, ראש הפמליה כפי הנראה, קד לי קידה קטנה ואמר בעברית צחה "אדוני, גבירותיי, הרשו לנו להודות לכם על אומץ לבכם על שהסבתם את תשומת ליבו של היצור המתועב בעזרת קרן הציד שלכם ולנו ניתנה ההזדמנות לחסלו. תודה לכם." ושוב קד קידה קטנה.
"מי אתה?" שאלתי שוב, "מה קורה פה?"
לפני שהספיק לענות לי, מסך הערפל שלפניי התפוגג לו וכמאה מטר מולנו התנשאה לה טירה ימי-ביניימית במלוא הדרה. הסתכלתי אחורה - הערפל היה סמיך כמקודם. הבטתי שוב קדימה - הטירה עדיין עמדה שם.
האביר חייך ואמר "הכל יתברר לכם עוד מספר דקות" והתרחק מהמכונית.
מבעד לשערי הטירה יצאה דמות קטנה. אלמלא היינו בעולם קסום הייתי מיד חושב שזה ילד קטן.
"זאת נועה" שי אמרה בשמחה. "מה? אל תדברי שטויות!" דרורה אמרה.
"זאת כן נועה!" שי אמרה בהחלטיות וקראה "נועה!"
הדמות התקרבה ונופפה לשלום. ואז הסתבר לנו שזאת באמת נועה, הבת הקטנה של משפחת כהן מסוף הרחוב והחברה הכי טובה של שי. היא הלכה מסביב לגופת הדרקון וכשהתקרבה לאוטו התחילה לדלג. שי ניסתה לפתוח את הדלת כדי לצאת לפגוש אותה. "אבא, תפתח לי" היא ביקשה כשנעילת הילדים מנעה זאת ממנה.
"משה, אל תפתח" דרורה אמרה. שי המשיכה להתעסק עם הדלת, מנסה לפתוח אותה בכוח ונועה נעמדה ליד דלת הנהג.
"היי, שי. שלום, אבא ואמא של שי" אמרה וחייכה. "באתם לקחת אותי הביתה?"
"כן" שי אמרה.
"לא" דרורה אמרה, "מי את?"
"אמא, אל תהיי מצחיקה. זאתי נועה."
נועה לא ענתה. היא פשוט פתחה את הדלת והתיישבה לצדה של שי. שי חיבקה אותה ואמרה לה "התגגתי לך. את באה איתנו לטיול לאחולה?"
איך שנועה נכנסה לאוטו, התפוגג מסביבנו הערפל, הדרקון והטירה נמוגו יחד איתו. שוב היינו בעולם שלנו, חונים בצד כביש סואן בדרך לכנרת. מכוניות נסעו בשני הכיוונים והכבשים, שרעו בשדה הסמוך, היו לבנות.
"נועה" אמרתי, "את יודעת איפה היינו? של מי הטירה שהייתה שם? מה קרה?"
"כן" היא אמרה בפשטות בזמן שחגרה את חגורת הבטיחות.
"את יכולה לספר לנו?"
"לא. לא עכשיו. אולי כשתגדלו."
לא ידעתי מה לענות לה. שתקתי והתחלתי לנסוע לכיוון אחולה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  טיול משפחתי גל 07:43 16/12/2001
  נטפוק קטן: גל (מייפל) 14:23 16/12/2001
  אבל וווייי לא מתאים לסיפור גל 23:14 16/12/2001
  נכון שהדמות היא לא באמת מייפל... שלמקו 02:45 17/12/2001
  זה היה מקרה ממוזל (או, סביר יותר - גל 03:18 17/12/2001
  בערך בזמן בו צבעתי אותו לסגול, גל (מייפל) 13:52 17/12/2001
  אם כך, טלפתיה גל 03:30 18/12/2001
  תגובה של מי שלא היה בסדנא נונין 06:17 18/12/2001
  רגע - אבישי 16:11 21/12/2001
  לא, הוא התכוון לקון אחר של פורום אחר... ניקי שונאת את העולם 01:44 22/12/2001
  ביקשתי ממייפל רשות, אבל היא לא הגיבה. יעל 13:49 23/12/2001
  ומה איתנו? אלה שברקע מאחורי מייפל? גל 14:23 23/12/2001
  התמונות יעל 01:58 25/12/2001
  עם דודלי גל 01:47 22/12/2001
  ובעניין ההעתקה, סתם נזכרתי במשהו - גל 11:43 22/12/2001
  אתה כתבת את ''בת ים קטנה''?! ניקי שונאת את העולם 12:17 22/12/2001
  יופי, עכשיו גרמת לי להסמיק :-) גל 12:30 22/12/2001
  אפשר להזדרז עם זה? יעל 13:51 23/12/2001
  למה את שונאת את העולם? נונין 11:56 24/12/2001
  זה בסדר, זה היה זמני...[[ל''ת]] מישהי עם ניק מתחכם 13:09 24/12/2001
  אהא! אסטרו-נעמי 05:28 27/12/2001
  את לא מעודכנת גל 06:27 27/12/2001
  RE: טיול משפחתי גדעון 02:22 05/01/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.