בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ריץ'רץ' [ארוך, ולמבוגרים] חלק 2
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 16:47 14/12/2001

16.
שילה ישבה ועישנה בחלון למרות הגשם שירד בחוץ. "אתה צודק," אמרה כמו לעצמה, מבלי לסובב את הראש. "אתה צודק. אני צריכה לעזוב את שחר." קולה היה חלוד ומוטי הסתכל עליה מאחורי הספה הצבעונית ולא אמר דבר. טיפות המים ניסו שוב ושוב לכבות את הסיגריה הקצרה שאחזה בידה או לחדור לשמלה הפרחונית הקלה שהוציאה בלי מחשבה מהארון. "אני אעשה את זה," לחשה, לעצמה יותר מאשר למוטי המביט בה מצדו השני של החדר, אבל הוא שמע. "אני שמח שהגעת למסקנה הזאת סוף-סוף." הוא הפסיק לרגע את דבריו וחייך.
יכול להיות שזה מה שעצבן את שילה, או לפחות מה ששבר סופית את שלוותה. במשך חמש דקות הטיחה במוטי את כל רגשותיה כלפי שחר, מהאהבה האבסולוטית שחשה במים הראשונים ועד התעוב שמזדחל אליה עכשיו, מדי פעם. "מה אתה בכלל יודע על אהבה פסיכוטית?" שאלה, "מה אתה בכלל יודע על כאב?" ובהיסטריה של בכי מצאה את עצמה בזרועותיו, לרגע חוששת שינסה לנצל את הקרבה כדי שיקרה ביניהם משהו ותוהה אם תתנגד. לא הייתה צריכה; מוטי רק החזיק אותה במשך מספר דקות ושאל אם הכל בסדר, כשברור היה לשניהם שלא.
היא שאלה את מוטי אם תוכל לישון אצלו הלילה. את הדירה הישנה שלה כבר השכירו מחדש, לשחר לא רצתה להתקרב וכל החברות עלולות לתחקר מפה ועד לירח. זה היה פשוט. היא חזרה לביתו של שחר ואספה חפצים מרכזיים, מקווה שלא ישתמש במה שנשאר כדי לנסות לסחוט אותה. מאותה סיבה גם לא השאירה את המפתח שלה, אבל את האבן הכחולה שמה במקום בולט עם פתק קטן וברור, "הלכתי." ברגע האחרון גילתה גם את "חולית," העותק שלה, באחת המגרות של שחר ליד המיטה ולקחה אותו בתנועה אימפולסיבית. אולי עכשיו היא תדע.
היא ישנה במיטתו של מוטי, שהתעקש לפנות את עצמו לספה בסלון. למרות שהתרגלה לחכות לשחר עד מאוחר, היה לה קצת מוזר לישון לבד. בשביל להירגע נכנסה לדמיון ששחר לימד אותה, מדיטציה פשוטה על נחל ביו הרים. להפתעתה, הנחל הופיע מיד, ללא ריכוז כמעט, והיא שטה בתוכו במהירות הולכת וגדלה, נסחפת קדימה ונחבטת בצדי הנקיק בכוח, הולכת ונסחפת לעבר המפל שיש בסוף, יודעת שהיא תיפול, יודעת שהיא תיפול, יודעת שהיא נו - פ - ל - ת שוב לתוך העולם השחור, והמסך האדום, ודמויות גזירי-הנייר רוקדות מולה ולוקחות ממנה הכל. את לא יכולה לעזוב, הן לוחשות. את לא יכולה ללכת, הן אומרות. את לא יכולה לברוח, הן צורחות. והיא צורחת -
לא העירה את מוטי. הילדון ישן עמוק. היא יוצאת מהמיטה ולובשת ג'ינס על הפיג'מה, מנסה את הרוכסן ומגלה שהוא תקוע. זה לא משנה, ממילא השעה שתיים בלילה ונהגי המוניות בטח ראו כבר הכל. המפתח שלה לא מסתובב בדלת של שחר והיא מקללת. הוא השאיר מפתח תקוע מבפנים. דופקת על הדלת ברעש, אולי דווקא להעיר את השכנים, אבל שחר פותח כבר בפעם הראשונה ואוחז אותה בזרועותיו. אחר-כך הוא מכניס אותה פנימה ומושיב אותה במטבח. וצועק.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה, מופרעת קטנה שלי?" יש בקולו נימה של כעס אבל גם שביעות רצון משונה. "לאן את חושבת שאת הולכת, סתם ככה, בלי להגיד?" הוא מתרכך כשהוא רואה את מבטה המבוהל, אבל ממשיך: "את יודעת בכלל מה עשית? את יודעת עם איזה כוחות הייתי צריך להתמודד בגללך? השתגעת? בשיא הסיוטים לעזוב את ההגנה הכי טובה שיש לך?" ובשקט בשקט הוא פותח את זרועותיו. "בואי אלי, פרח צוף שלי. בואי אלי, ילדה קטנה ומבולבלת שלי. בואי אלי." והיא באה, נמסה במגע זרועותיו הבטוחות ומתרפקת על גופו הגדול והחם.
17.
"עוזבת- לא עוזבת - עוזבת. כל הזמן. אני באמת לא מבין אותך, את יודעת." מוטי מסדר את הספרים על המדף העליון ומדבר אליה ממרומי הסולם. "אם הוא רע אלייך, תלכי ממנו. ואם הוא טוב, תישארי. זה די פשוט," הוא מוסיף כשהיא עוזרת לו לרדת, "בסך-הכל קמים והולכים. בקושי גרתם יחד חודש, אל תגידי לי שאת לא יכולה להסתדר בלעדיו."
"זה לא זה," היא מנסה, למרות שבאור היום ההסברים לא משכנעים אפילו אותה, "אני פשוט לא יכולה לעזוב אותו. בגלל הדברים ההם. הוא היחיד שיכול להגן עלי מפניהם, אתה יודע." היא מקווה שהוא יודע, אבל לא נראה שזה המצב. "אני לא יודע. כל הסיפור הזה על ישויות ושערים וכולי נראה לי כמו קשקוש אחד גדול שהוא המציא כדי לסובב אותך על האצבע הקטנה. אם את רוצה עצות בתחום הזה, תלכי לחנויות מיסטיקה. אני בסך-הכל די עסוק."
הרוגז הפתיע אותה, ובמקרים אחרים הייתה הולכת, אבל הצליחה להבין קצת את מוטי וחוץ מזה היה לה משהו מיוחד להגיד. "שחר לא רוצה שאני אמשיך לעבוד בחנות," מלמלה, "אז אני עוזבת בסוף החודש." ועכשיו לא נשאר הרבה להגיד, חוץ מ"אני מצטער" מהוסס וחיבוק גדול מצדו, והמון תקווה שיחזרו להיפגש, והיא מבטיחה אבל יודעת שבאיזשהו מקום כבר עשתה את הבחירה ונשארה בידיו של שחר לנצח.
היא הביאה למוטי את העותק של "חולית," כמתנת פרידה אבל הוא סרב לקבל אותה. "הספר הזה אומר לך כל-כך הרבה, ואני רוצה שיישאר אצלך." הוא גם נתן לה כמה סימניות חדשות שהגיעו לחנות, והן שעשעו אותה כי היה עליהן רוכסן אמיתי ומוטי הרי לא יודע את הסיפור מההתחלה.
היא חשבה על ההתחלה כשיצאה מהחנות ומיד, באופן טבעי, על גל. ההערה הראשונה שלו על הרוכסן, עוד לפני שהייתה עובדת אלא סתם לקוחה קבועה. והספר. ושחר. והקשר המוזר ביניהם, שמעולם לא הצליחה להבין עד הסוף, מעין משיכה-דחייה בלתי מוסברת של כוחות שאי-אפשר להבינם. היא מצאה את עצמה עומדת בפתח החנות, מחכה משום מה שהדלת תיפתח מאליה ולבסוף מסיטה אותה מעט, מזהה את פניו המזוקנות-קמעה ונכנסת.
מבחוץ לא הספיקה לראות, כנראה, שהוא עסוק בשיחה עם הגבוהה המזעזעת מהפעם הקודמת. ליאת, היא זוכרת את השם. שחר הודה אחר-כך שהוא הולך לפאב מדי פעם אחרי הסדנא, כדי להקל את המתח, ושליאת היא "ידידה ותיקה." בסדר. זה לא מחייב אותי לאהוב אותה, ניסתה שילה להסביר לעצמה, ובכל זאת התקשתה לשמור על החיוך. במיוחד כשראתה שהשניים השתתקו ברגע שנכנסה ולא נראה כי הם מתכוונים לחדש את שיחתם בקרוב.
לא משנה. אולי דווקא היא זו שתעזור. מדובר אחרי הכל בשחר ואולי היא באמת "רק ידידה" שלו. כדאי גם להציג את עצמך סוף-סוף, לוחש לה טרול קטן במוח, רק לשם הנימוס. "שילה," היא אומרת, מושיטה את ידה למקום בלתי מוגדר. המחווה נשארת באוויר לשניה אבל ההיסוס בכל זאת נשבר. "ליאת," היא אומרת. גל מחייך. "את החברה של שחר, נכון? הוא סיפר לי כל-כך הרבה עלייך."
שילה מתגוננת מייד. "הוא לא יודע כל-כך הרבה עלי," היא עונה, כמעט נפגעת. "וגם את לא יודעת הרבה עליו," גל מחווה את דעתו ומערער אותה. לרגע הופכת החנות לזירת קרב קרה בין שלושה מבטים מנוגדים, אבל שילה נזכרת שיש לה מה לשאול. ודווקא על שחר. היא שולפת את הספר ומופתעת מהברק הפתאומי בין גל לליאת. משהו בעיניים שלהם מסתיר סוד ישן, היא כבר יודעת, אבל רוצה לדעת יותר.
18.
"זה היה מזמן. כמה שנים, אני חושבת." ליאת מעשנת M&L ושילה משנוררת אחת, "בדיוק כשהשתחררתי מהצבא." אסור לעשן בחנות אז גל יצטרף רק כשלא יהיו לו לקוחות. "אז גם לא קראו לי ליאת," היא מושכת את תשומת הלב, "אלא הילה. כמעט כמוך. אפילו מתחרז." שילה לא קולטת מה הקשר אבל זה כנראה חשוב. גם גל, שיוצא עכשיו, מהנהן. "תמשיכי."
"טוב, אני אדלג על הקטע של הסיאנסים" - מבט לגל - "ואתחיל בזמן ששיניתי את השם. אחרי התאונה של דגנית, אתה זוכר?" - גל מהנהן, ושילה בוהה: "תאונה? מה קרה?" אבל המבט של גל משתיק אותה וליאת אומרת: "לא. זה בכלל סיפור אחר ולא מתחשק לי לספר אותו עכשיו. נתחיל מהאחר-כך."
"הכרנו את שחר בכנס על הילינג שהלכנו אליו ביחד כדי לראות אם יש עוד אנשים כמונו. שחר היה היחיד שרצה לדבר על עוד דברים חוץ מריפוי. תקשורים למשל. יחד אתו התחלנו את סדנת המדיטציה ההיא, אבל ויתרנו מהר ועברנו לתקשורים בבית." ליאת מחייכת.
"איך 'חולית' מתקשר לזה? ומה אני עושה שם?" - לשילה לא הייתה סבלנות לסיפורים ארוכים ומשעממים. "שניה," הרגיע גל, "עכשיו בדיוק זה מתקשר. ראינו את הסרט יחד עם שחר ועוד כמה אנשים, אבל רק הוא הגיע למסקנה שיש שם דברים שאנחנו צריכים לקבל. מאז ניסינו לפתוח שער לכיוון הזה," הוא מהסס מעט, "וכמעט הצלחנו. רק שאז התחילו להגיע דרכו דברים שחורים ומפחידים, ולאט-לאט כולם עזבו ושחר נשאר לבד."
ליאת משרבטת משהו על פיסת נייר. כמו כוכב בעל חמישה קצוות. "המחומש שלנו, אתה זוכר?" גל מביט בעצב ומאשר. "אייל עזב ראשון. הוא אמר ששחר משתלט עלינו. אחר-כך ענת. אני ואת עוד נשארנו לכמה זמן, אבל היה קשה להחזיק את השער בשלושה ולא עמדנו בעומס. רק שחר נשאר, הוא אמר שצריך לעבור את השחור כדי להגיע לצד השני. אבל אני חושש -"
גל הפנה את מבטו לשילה בדיוק כשקטע את דבריו. זה גרם לה אי-נוחות רבה. "ממה אתה חושש?" לחשה, אבל התשובה הייתה ברורה לה. "שחר משתמש בך בתור השער החדש," התנדבה ליאת להבהיר את מה שהיה כבר ברור לכולם, "אנחנו חברים שלו, אבל הוא מתעסק בדברים יותר מדי גדולים. אפילו בשבילו." ליאת משתתקת. גל מנסה להזכיר לשילה שהוא הזהיר אותה, מזמן, אבל היא לא הקשיבה לו אז איך היא מצפה ש, וכולי וכולי.
שילה רוצה הביתה. שמש אחר-הצהריים כבר מתקרבת לקיצה והלילה יגיע עוד מעט. היא תלך כנראה לאחת החברות ואולי אפילו לאימא אם צריך. היא יודעת שזה מה שהגיוני לעשות אבל מתקשה לדמיין את הלילה הארוך והאפל המצפה לה, לילה בלי שחר.
19.
רק עשר בערב. רק עשר בערב וכבר היא מרגישה משהו מזדחל עליה, כמו נמלה שמעקצצת את דרכה במעלה הגב לכיוון הצוואר והראש. בספה של אימא אין נמלים, היא יודעת, ולכן האימה כבר מתחילה לשתק. גל השאיר לה את מספר הטלפון שלו "אם תצטרכי," אבל היה ברור שגם הוא וגם ליאת לא מסוגלים להלין אותה. ואחרי הריב עם אימא היום כנראה שגם פה לא תוכל להישאר הרבה זמן. אבל זה לא מה שמפחיד.
חלק מהדברים שלה עדיין אצל שחר. הוא יכול להתנקם בהם אבל יש לו שיטות אחרות להגיע אליה. היא תיקח אותם מתישהו במהלך היום, ותשאיר את המפתח. אם תצליח לעבור את הלילה, היא מזכירה לעצמה. האזהרות האחרונות של גל וליאת ממשיכות להדהד: "שחר לא יוותר עלייך בקלות," גל הסביר, "וגם אנחנו בסכנה אם נמשיך לעזור לך." שילה מבטיחה לעצמה שלא לפחד, מייד חוזרת בה ואז חוזרת שוב. "רוצח התבונה," זוכרת?
שתים-עשרה בדיוק. היא מתחילה לשקוע לתוך העייפות ולא מסוגלת לשמור את עצמה ערה. ברגע שהיא עוצמת עיניים היא מאבדת תחושה. מאבדת את הכל. כאילו שום דבר לא נותר בסביבתה והיא עצמה לא כאן. בחושך שעוטף אותה יש שמץ ביטחון, והיא יודעת שהכל יהיה בסדר. היא מרגישה את שחר לידה ורוצה לחבק אותו, לנשק, לגעת בגוף החם הזה שלצידה.
והוא מתרחק. במכה אחת היא צונחת לתוך המציאות, קמה במהירות ואוספת את הדברים. רק כששחר פותח לה את הדלת מיידית, בשתיים ורבע לפנות בוקר, היא מבינה מה קרה. לא נופלת לזרועותיו, רק עומדת מולו ושואלת, אילמת, "למה?" והוא מביט בה באותן עיניים שכבר ירדה לעומקן, וכל מה שהיא רואה בהן הוא ייאוש שחור גדול.
20.
"אני לא מאמין שהיית איתו שוב אחרי כל מה שאת יודעת," שותה מוטי את הקפה, "מה זה, זיון מתוך רחמים או משהו?" - והיא ידעה שהוא יהיה ציני ומפוכח, ולכן הזמינה אותו, במבוכה, לארוחת בוקר בבית הקפה האהוב עליהם. "מעין פעם אחרונה," היא מנסה, אבל מוטי משתיק אותה. "מה פתאום אחרונה. גם אם נאמין לכל ענייני השערים וכולי," הפסקה משונה, "עדיין ברור שהוא משחק בך. עושה בך מה שהוא רוצה. לא יודע, אולי את צריכה לחפש דרכים 'מיסטיות' לחיזוק הרצון האישי שלך."
היא מקשיבה, למרות שנראה שמוטי לא מתייחס לעניין ברצינות. "יש אפילו אצלנו בחנות כל מיני ספרים כאלה, לא רחוק ממדפי העב"מים והאסטרולוגיה," הוא מצחקק. "אבל ברצינות, באמת כדאי שתתמקדי בעצמך. מה מושך אותך אליו? איזה דפקט פסיכולוגי מכל אלו שקיימים אצלך מכריח אותך לרדוף דווקא אחרי מי שמתעלל בך ואפילו לא מתנצל, ולשכב אתו ולו רק מתוך רחמים? מה?" קולו של מוטי מתחיל לעלות אבל נראה שהסביבה מתעלמת.
רק שילה מקשיבה ומשתיקה אותו. "טוב, אני אנסה. באמת. היום אני לוקחת את הדברים ומחזירה את המפתח. בטוח." ואכן כך, ממש באותה קלות שאמרה את המלים. פתק על הדלת יפנה את שחר לחדווה השכנה שאצלה השאירה את המפתח בלי הסברים מיותרים. גם בפנים אין, שום מכתב פרידה שעלול להיות מופנה נגדה. לא נגעה באבנים, והשאירה אצלו כל מה שנתן לה. לא צריכה לזכור.

בערב הלכה ל"אראקיס," לפגישה עם ליאת וגל. היא עזרה להם לסגור את החנות והם עלו למעלה ועשו משהו שקוראים לו "דיקודינג." הרעיון היה לנתק אותה מהפחד המשתק שחשה כלפי שחר ולאפשר לה לעמוד בסיוטים שעוד יבואו. היא לא כל-כך האמינה, בהתחלה, אבל אחרי שראתה את עצמה מתנתקת ממנו בעיני הדמיון, הייתה לה תחושה שזה קורה גם במציאות. היא שאלה את ליאת, שבצעה את התהליך, כמה בדיוק היא חייבת ולמי, אבל גל הבהיר שהם עושים את זה מתוך דאגה לטובתה ותחושת אחריות כלפי "השטויות של שחר."
הלילה התקרב. גל הסיע אותה למלון סביר במרכז העיר, שם שכרה חדר למספר ימים, "עד שאני אצליח למצוא דירה ולהתארגן." הוא חיבק אותה לפני שנפרדו וביקש שתהיה חזקה. זה עזר. עכשיו הייתה חייבת לשמור על עצמה.
המיטה האנונימית קראה לה ברגע שהגיעה לחדר, אבל למרות עייפותה קראה עוד פרק מ"חולית," וסימנה את התקדמותה באחת הסימניות שקיבלה ממוטי. "לשמור על הרוכסן," חשבה לעצמה, למרות שבכותונת הלילה הקלילה שלבשה לא היה לאזהרה שום עוגן להיאחז בו. ולמרות הכל, תחושה נעימה יחסית קדמה את פניה בכניסה לעולם הלילי והיא החליקה לתוכו בעדינות משונה שנבעה אולי מהביטחון הפתאומי שהפעם תתעורר באותו מקום.

21.
שבע בבוקר. שום שעון מעורר לא צלצל, כי עדיין לא מצאה עבודה חדשה, אבל שילה קמה. התעוררה. מספר שניות חלפו עד שהבינה איפה היא נמצאת, עוד מספר שניות עד שהסיוטים חזרו אליה והיא הרגישה את שריריה הזועקים ואת גבה הכואב כאילו רצה כל הלילה אחרי רכבות נמלטות. או מפניהן. הבנה כללית של המצב הסביבתי הביאה לה גם את תחושת הסיפוק, שכאילו חיכתה בפינת מוחה עד שתקרא לתוך התודעה. "עברתי את הלילה," נשמה לרווחה, "עכשיו הבוקר והכל טוב." משהו בגופה החלוש והעייף סירב עדיין להאמין.
הימים הבאים היו מטורפים לגמרי. ניסיונות נואשים למציאת עבודה, ביום, הצטרפו לסיוטים החוזרים-ונשנים בלילה. ב"שיחת-הבוקר-אל-מוטי," מוסד קבוע ששילה יצרה כדי לשמור על השפיות, הייתה מספרת על המלחמות שעברה ומנסה לתכנן את הזמן. זה עזר. קולו האנליטי של מוטי הרגיע אותה, ועם הזמן התחילה להרגיש שהחיים חוזרים אליה.
באותו זמן הייתה גם בקשר עם גל וליאת, ולאחר שבועיים הם הזמינו אותה להיפגש. "אולי כדאי שתשני עוד פעם אחת עם שחר," אמר גל כשהגיעה, משאיר אותה בהלם עם כניסתה לחנות. "רק כדי לסגור את הסיפור," הוסיפה ליאת, שזיהתה את המבט המבוהל על פניה. עדיין זה לא ברור.
"אני לא בטוחה," היא ניסתה, "אני עדיין לא מוכנה." הם היו כבר אחרי ספל קפה שני, ושילה כבר שמעה פעמיים את ההסבר של גל וליאת. נכון, זו תהיה סגירת מעגל ברורה אם תצליח לנעול את השער כשהיא ישנה אצל שחר, אבל לצעוד ישר לתוך המלכודת? ולמה דווקא עכשיו, כשהיא מתחילה לבנות לעצמה מחדש את החיים, כשהשיגה כבר עבודה וגם חוזה לדירה היא חותמת בקרוב?
"זה לא משכנע, אני מצטערת," פלטה בגסות מפתיעה. "אני לא מוכנה להיות כלי במאבק שלכם עם שחר. או נגדו." כבר התחילה לקום מהכיסא, אבל משהו עצר בה, מבטיהם של גל וליאת ממוקדים בה יחדיו כמתחננים. "אני מצטערת," חזרה, הפעם בשקט. "זה בסדר," הנהן לעומתה גל, מבטו שקט ומלטף כמו בתחילה. "יש לי משהו לתת לך," הוא לחש, וידיו מששו בתיק כדי להוציא אבן סגולה, שקופה יחסית לאלו שקיבלה עד היום, שהייתה מחוברת לתליון כסף קל.

"זה יגן עלי, אני מניחה," היא ניסתה להתבדח אבל לא כל-כך הצליחה. "תודה," הוסיפה, כשראתה את מבטיהם מצטלבים. "זה יעזור," הפיג גל את המתח, והם נפרדו בחיבוק. שילה הגיעה הביתה בערב וענדה את האבן רק לפני השינה, משום מה. משום מה גם הלכה למיטה מוקדם יחסית ומצאה את עצמה תוך דקות בתוך הקרבות המוכרים כבר. שוב קולות זועקים, שוב אנשים שחורים, שוב המסך האדום שלא ראתה הרבה זמן -
והיא נשאבת לאחור, פתאום, למקומות שהיא זוכרת רק מהימים הראשונים, לאנשים מעט פחות שחורים ומשונים. ועוד, ועוד, פתאום מוצאת את עצמה בחוץ, מסתכלת אל תוך חור עצום שנפער מתחתיה ומזהה את הרוכסן שפתח אותו מתחיל אט-אט להיסגר בעוד היא מתרחקת ממנו, מצמצם את התמונה לתוך מה שהיא יודעת שנמצא לפניו ומכסה אותו כמו מעטה צלופן על מתנה. העיניים של שחר.
הן מביטות בה, מבקשות. הן מתחננות שוב שתתקרב, שתסתכל, שתיתן להן הזדמנות. הרוכסן מצטמצם לנקודה אחת שחורה ונעלם בתוך הכחול של שחר, שמביט בה מקרוב-קרוב ורוצה את אהבתה, והיא כמעט מתפתה אבל בורחת ופוקחת את עיניה -
ורואה את שחר שוכב לידה במיטה. מבט חטוף נוסף משכנע אותה ששוב הגיעה לדירתו: כנראה שהייתה מטושטשת מאוד אתמול, או שהחליטה בסופו של דבר לקבל את עצתם של ליאת וגל. לא משנה. קרני השמש הראשונות חודרות את התריסים הקלים, והג'ינס שלה, שהיא מזהה מרוח על הכסא במרכז, מעלה בה ספקות בקשר למה שעשתה הלילה. היא קמה.
שחר מביט מהמיטה, ערני, כשהיא מתחילה להתלבש. "את שוב חושבת שאת הולכת?" הוא מחייך, עיניו נוצצות ולא אומרות לה דבר. "לא," היא לוחשת, "אני הולכת." מבטו מתערפל לשניה, כמו תמיד כשהוא רואה אנרגיות, ואז חוזר ומתבהר והיא רואה בלבול ופחד קל שלא היה בו מעולם. מטושטש, כמתוך חלום, הוא קם לישיבה והיא ניגשת אליו, בוטחת, וסוגרת בתנועה איטית ומחושבת את רוכסן הג'ינס מול עיניו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ריץ'רץ' [ארוך, ולמבוגרים] חלק 1 נונין 16:46 14/12/2001
  ריץ'רץ' [ארוך, ולמבוגרים] חלק 2 נונין 16:47 14/12/2001
  ביקורת אבישי 05:54 15/12/2001
  הסוף נסגר, כמובן Boojie על המשמר 07:46 15/12/2001
  נהנתי מאד. אלכסנדרה 07:02 16/12/2001
  סוף סוף! NY שמח וטוב לב 02:51 17/12/2001
  נונין, אתה מנסה שלמקו 02:47 17/12/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.