בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אליהו
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 12:28 21/11/2001


הוא רואה תלתל אחד משערו הארוך מול הפנים, זוהר באור שחדר דרך החלון, השתקף במראה והגיע לגוף השרוע באי-נוחות על המיטה הרחבה. שוכב באלכסון, ידיו נשלחות החוצה מגופו: הימנית על הכרית הרכה, אצבעותיה פרושות, והשמאלית תחובה בקושי מתחת לירך, קמוצה. הוא מתעורר לאט, משחרר את היד הרדומה , מנפנף בה מול הפנים להגן על עצמו מהשמש. בוקר. שוב בוקר. עיניו נעצמות ונפקחות שוב, מצטמצמות לאישונים בלבד, מנסות להבין את המראה הנשקף מבעד לתלתל, התריסים, החלון הרחב, קרני-האור.
לגוף שלו יש תחושה של ריחוף, אולי לא נגמר לגמרי הלילה, אולי הוא עוד בחלום. מרחף, למרות שגופו צמוד לסדין, ידו לחוצה עדיין לשמיכה והשניה מנסה להסתיר לו את השמש. הוא מסתובב הצידה ומטביע את הפנים בכרית, לא כל-כך רוצה לקום. מי אני? השאלה מסתחררות בראש, בתוך האור. הוא יודע שיש לה תשובה אבל נהנה להשתהות לרגע עד שיבוא לחלוטין לתוך המודעות. לרגע הוא מנסה לחזור לחלום ולהסביר למה הוא התכוון בקשר למכניקת הקוואנטים, אבל אף אחד כבר לא מקשיב שם. אין ברירה.
מבין השפתיים הוא נוהם, מתרגל לצורתן ולמבנה המשונה של מיתרי הקול. הוא קם, מתמתח, הולך לאמבטיה ולוחץ על הכפתור חימום המים בג'אקוזי. קוראים לו ריי אלן. הוא מפיק סרטים. מבעד לאחד מחלונות הפנטהאוז הוא רואה את ניו-יורק מתעוררת מתחתיו, מתמתחת, מגרדת בראש ותוהה על חלומות הלילה. ניגש למטבח הצמוד, מכין לעצמו כוס קפה.
חם, צורב, טיפה של חלב מתערבבת בו, עושה אותו בהיר יותר אבל סוער, לרגע קצר, כשהצבעים משתנים ומתחברים ושוב חוזרים לקדמותם. הוא נזכר מה הביא אותו לניו-יורק - כן, כן, הפגישה עם אליהו, מפיק הסרטים הישראלי שאף אחד לא ממש מכיר. גם לא היה לו שם משפחה, שזה בכלל נדיר בתעשיית הסרטים. ריי הכניס לטוסטר שתי פיסות לחם והתיישב ליד השולחן. הפגישה עם אליהו, הוא נזכר, הייתה אתמול.
הוא ראה מולו את אליהו, גבר מרשים, כבן חמישים, בעל שער ארוך, לבן וגולש, עיניים כחולות קטנות וזקן לבן. המראה היה ברור לחלוטין אבל משהו בתוכו עדיין התעקש שהפגישה המוחשית הזו הייתה רק בחלום. כלומר, שהוא עוד לא פגש את אליהו, לא לחץ את ידו ולא התיישב אתו בכורסאות הלובי והסתכל דרך הוילון על הערב היורד בסנטראל פארק. חלום, הוא ניסה להיתפס בקש של היגיון, זה היה חלום. הגעתי לניו יורק רק אתמול. אני תמיד טס לעיר בערב שלפני הפגישה. מצד שני, אני תמיד מזמין מראש חדר בקומה ראשונה.
הטוסטים קפצו. ריי אלן לקח אחד מהם וטבל אותו בקפה בתנועה מסורתית, משפחתית, שנשתמרה בו לאורך מאות שנים. ודאי שהוא פגש את אליהו. הרי הרושם של הפגישה הוא שגרם לו להשתכר, כנראה זה מה שקרה אתמול, ורק בגלל זה לקח חדר בקומת הגג, בפנטהאוז, במקום זה בקומה הראשונה שכבר היה מוכן. החלומות האלו עוד יהרגו אותי, הוא חשב.
על מה הוא ואליהו דיברו? הוא ניסה להיזכר אבל שום דבר לא עלה לו במוח, פרט לגובה הרב והמסחרר שהוא נמצא בו, מעל העיר, מעל כולם. אליהו היה טייס בחיל האוויר הישראלי והאמין שרק מלמעלה ניתן להגיע להבנה כלשהי על העולם. זה הופיע במגזין "אנטרטיינמנט טונייט" אבל ריי הרגיש שזה גם נאמר לו באופן אישי, אינטימי, כמו לחישה שצורבת פיסת מידע בתוך הראש עד שלא נותר לך אלא להסכים. הוא פתח את התריסים הגדולים, הסיט את מחיצת הזכוכית ויצא אל המרפסת.
השמיים היו כחולים-כחולים-כחולים. ריי, שהיה מורגל בעננות התמידית של לונדון, הרגיש איכשהו שהכחול הזה מתריס כלפיו. אליהו אמר שכל אירוע בחיים, אפילו מזג האוויר, הוא מסר בשבילו. שהוא מריח את הפרחים מסביב באותו קשב מהורהר כמו שהוא קורא את ה"וול סטריט ג'ורנל". שניהם מביאים מידע, ומידע זה חיים. כה אמר אליהו ולריי לא נותר אלא להסכים. מה אומרים לו השמיים? מה לוחש המעקה הלבן של מרפסת הפנטהאוז? הוא הידק את כפות ידיו סביב הברזל הקר עדיין מצינת הלילה וניסה לשאוף לתוכו כמה שהיה יכול מאוויר הבוקר שנשא בתוכו גם בגובה כזה מעט מהריח החם והחמוץ של רחובות ניו-יורק, מאה מטר מתחתיו.
מחשבותיו התנהלו לאט, גוררות רגליים ומתגלגלות לכדורי חול גדולים, איטיים, שחסמו לו את הדרך. כשעצם את עיניו יכול היה לשחזר את הפגישה עם אליהו, כאן, בלובי של המלון, אחרי המתנה של כמה שעות מתוחות והרבה הצצות בשעון. כשהוא נכנס ריי היה מרוכז בהצתת המקטרת שהביא מלונדון. אליהו ניגש מייד לשולחן, התיישב ורכן אליו, כמתכוון ללחוש משהו. ריי התכופף לשמוע והופתע כשאליהו חטף את המקטרת מידו, הניח אותה בפיו, מצץ את העשן והשליך הכל מאחורי הגב. "טבק לא מוצלח במיוחד," הוא הוסיף.
אליהו עמד מול עיניו, עכשיו, והוא שפשף אותן כדי להיות בטוח שאינו חולם פעם נוספת. בדיוק כך, בידיים פשוטות לשני הצדדים, עמד אתמול הישראלי אחרי שהשליך לו את המקטרת, סתם כך באמצע הלובי. ריי אלן זכר עכשיו שבעצם לא הייתה שום פגישה; אליהו הלך מייד אחרי שהגיע ולא חזר עד לאותו רגע של עכשיו, הרגע שבו ראשו של ריי אלן מסתובב סביב עצמו ומסתחרר מהיין ומהעיר ניו יורק המתנהלת מתחתיהם. הוא היה שעון עדיין על מעקה המרפסת ואליהו, בדרך שלא תיאמן, תלוי מעבר למעקה, מאה מטר מעל לרחוב, במקום שבו היה רק אוויר שמנוני וחם כמה שניות לפני כן.
"אתה מוכן?" - אליהו שאל את ריי, שפרקי ידיו התהדקו יותר ויותר סביב המעקה הלבן. עכשיו ידע מה אומרים לו השמיים הכחולים, הריקים מעננים. אליהו הושיט את ידו מעבר למעקה ונגע בכתפו. ריי נסוג. רעד אחז בכפות רגליו, טיפס לבטנו, חנק את המלים שהתכוון לומר. הוא הרגיש את היין הלבן ששתה אתמול עולה בתוכו וחשב שעוד רגע ודאי יקיא הכל כלפי מטה, מרחק עשרות קומות, אל העיר האדישה שתקבל בוודאי גם את תוצרי מעיו כגשמי ברכה.
אליהו פשוט עמד שם, ידו מושטת לפנים, והבעה של שלמות בלתי-מושגת בעיניו. ריי הניף באינסטינקט את אגרופו הימני והכה בכל הכוח בכף היד הפרושה. האגרוף חדר דרך היד, האשליה נעלמה, אליהו לא עמד מול חלונו יותר. ריי נזרק לרצפת המרפסת בכוח האגרוף שלו עצמו והתרסק בצווחה. אחר-כך החושך הגיע והוא עצם את העיניים וניסה לפתור לעצמו תרגילי חשבון כדי להעביר את הזמן.
הוא הגיע למסקנה שאליהו התנהג בחוסר נימוס קיצוני. היעלמותו מהלובי ברגע שהחלה הפגישה, אחרי המתנה של ארבע שעות, לא גובתה אפילו בתירוץ מוצלח במיוחד. "תסלח לי, אני חייב ללכת," הוא אמר, לאחר כמה שניות עם הידיים בתנוחה שאפשרה לדמיון לראות גלימה רחבה המכסה אותו ומשתפלת על כתפיו ועל זרועותיו, ואז חצה את הלובי בצעדים ארוכים ולחש "ניפגש בבוקר." זה קרה במהירות, בלי שריי הבחין ממש איך. אליהו יצא כנראה דרך אחת מדלתות הזכוכית הגדולות של המלון ותפס מונית חונה לפני שמישהו בלובי הצפוף אפילו העלה בדעתו לעקוב אחריו. ריי נותר ליד השולחן, לבד. העדות היחידה להגעתו של אליהו הייתה המקטרת שנותרה זרוקה בקצה החדר, בפינת ישיבה צדדית שמעליה הייתה תלויה רפקרודוקציה של מגריט.
ריי אלן פקח את עיניו וסגר אותן שוב. המצב המוזר שגופו היה נתון בו כיוון את עיניו בדיוק לקו החיבור בין רצפת המרפסת לקיר החיצוני של חדר המלון. שמש בוקר אכזרית מילאה בבוהק את הפינה שבה התנגשו שני משטחים ישרים וצבועים לבן בחדות שהכאיבה כל-כך לעיניו עד שנאלץ לעצום אותם שוב, בחוזקה, ולגשש את דרכו בחזרה לחדר כשהוא שרוי באפלה נעימה, חמימה, ומניע את אצבעותיו לאורך טקסטורת הקיר לעבר הקרירות משיבת הנפש של החדר הפנימי, כשהוא חוצה בדרך את המחיצה שפתח בעצמו דקות ספורות קודם לכן. רק אז, לאחר שהקפיד לסגור מאחוריו את מחיצת הזכוכית האטומה, העז ריי לפקוח שוב את עיניו.
החדר נראה - רגיל, כמו חדר - והגרביים שהיו פזורים בו במקומות שונים נתנו לריי תחושה מוכרת של בית, מספיק כדי להחזיר את שלוותו ולגרום לו להרהר, בעצם, שחוץ מהכאב הנוראי ברקתו הימנית לא היה מצבו נורא במיוחד ושהנסיעה הזו לניו-יורק אינה אסון גדול כפי שזה נראה בתחילה. הוא ירד לקבלה, החליט, יחליף את ההזמנה לחדר בקומה הראשונה, יפגוש את טובי, עורך הדין הנחמד שמתעסק עם הרכישות האחרונות שלו באמריקה, ובערב יטעם עוד קצת מחיי הלילה של ניו-יורק. הכל אפשרי.
הוא ניגש למטבח ושם את ראשו מתחת לברז המים הקרים. אחר-כך, כשהוא מקלל את עצמו על חוסר המחשבה , חצה את הסלון נוטף מים כדי להוציא את המגבת מהאמבטיה ולעטוף בה את שערו הרטוב. אור השמש עומעם אומנם במחיצת הזכוכית האטומה, אך גם כך יכול היה ריי להרגיש אותו נוזל אל תוך החדר מתוך המרפסת. שום דבר, הוא חשב, זה סתם פחד הגבהים שמתעתע בי. ובכל זאת הניח את המגבת על הספה וניגש שוב למחיצת הזכוכית.
היה שם משהו - ריי ניסה לשכנע את עצמו בכוח שהוא מדמיין - משהו שקשה היה להסביר אותו במלים. ברגע מסוים הדבר נראה כמו כרכרה עתיקה, כזו שהייתה באחוזה של סבא של אבא שלו לסמל את כלי התחבורה שלפני התקופה המודרנית. רק שלכרכרה הזו לא היו סוסים או גלגלים או כל דרך אחרת לנוע. היא פשוט ריחפה באוויר כשדלתה פתוחה לרווחה ומזמינה אותו להיכנס. וזה היה החלק הפשוט.
מה שהיה מסובך לתיאור ולתפיסה עבור ריי וקהל המציצים מעבר לכתפו היו ההבזקים הפתאומיים של לשונות אש כתומות, אדומות, צהובות וכחולות שטיפסו כל הזמן ללא סיבה נראית לעין מרצפת המרפסת, עטפו את הכרכרה לרגע בשלהבת ענק בצבע המתאים ואז נעלמו כמתאדים לעשן סמיך שהתמר באופן קבוע לכיוון מעלה. וגם הניצוצות הקטנים בצבע בוהק שעוצמתו חרגה מעולם הצבעים המוכר אך ניתן היה במידה מסוימת לתאר אותו כסגול-צהוב בהיר וזרחני. ולפעמים, רק לפעמים, היה ניתן לראות את אליהו מבזיק וחוזר, מופיע במקום הכרכרה, כשהוא שוכב פשוט אברים על רצפת המרפסת, נושם בכבדות, עיניו עצומות ועפעפיו נעים כמו מעצמם בתדירות הולכת וגוברת, ללא הפסק.
ריי ניסה להסביר את החיזיון הזה לעצמו אבל קול ההיגיון אבד במבוכי מוחו ולא מצא את הדרך החוצה. כדורי עיניו התגלגלו באיטיות מצד לצד כשהם מנסים לסגל את האישונים למראה אך מצליחים רק לברוח ככל האפשר מהמראות המשונים ולהתמקד בדלת הכרכרה שנתלתה קדימה, חופשית, מזמינה, לוחשת. זה הרמז שציפית לו, היא לחשה. הגיע הזמן.
ברגל קלה אך רועדת עלה ריי אלן לכרכרה והתיישב בנוחות על אחד משני הכיסאות המרופדים. גופו הלך ושקע בתוך הריפוד ועיניו נעצמו בשניה אחת. הוא הבחין באחד מרגעי העירות האחרונים כי הכרכרה החלה לנוע במהירות אל מחוץ למרפסת וכלפי מעלה וציין לעצמו בסיפוק שסוף סוף הוא מצליח לצאת ממרפסת בכיוון מעלה ולא למטה. הטשטוש הנעים שחש מנע ממנו אפילו להעמיד בסימן שאלה את התחושות המשונות שחש בגופו, כאילו הוא נמתח וגדל לכל הכיוונים, ואת הלחץ באלפי נקודות על פני סנטרו שמתוכן התפרצו אל החוץ מאות זנבות זיפיים בצבע לבן. ריי אלן עצם את העיניים ונרדם.
אליהו התעורר בתוך מרכבת האש וחייך לעצמו. התרגיל הצליח, הוא חשב, פעם נוספת תוחזר נשמתו אל השמיים והוא יוכל להמשיך לשחק עם אלוהים שש-בש. הוא ליטף את זקנו הלבן ובדק את הנוף. כמה כוכבים.
במרפסת הפנטהאוז של מלון "טריניטי," רחוק מתחתיו, חיכתה גופתו של ריי אלן בסבלנות לעשרות הצלמים, אנשי המשטרה והסקרנים סתם שיגיעו למקום לראות את הדבר החרוך שהיה פעם מפיק סרטים מוצלח. בלובי התהלך מצד לצד אליהו חסון, יהודי תימני נמוך ומשופם, שהיה הראשון להודיע על היעלמותו של ריי, אחרי שהמפיק הבריטי הנודע איחר בשעות רבות לפגישה בלובי המלון, באותו יום, בקשר לסרט החדש שאלן היה אמור לביים. נסתרות דרכי האלוהים, אמר חסון לעצמו ומחץ את הסיגריה שעישן לתוך העציץ הקרוב. במשטרה אומרים שאלן נפגע במכת ברק מקרית דווקא כשהשמיים היו כחולים לחלוטין ושום ענן לא נראה במרחק. לאליהו חסון לא היה הסבר מוצלח יותר. הוא תהה מתי יוצאת הטיסה שלו חזרה לתל-אביב.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אליהו נונין 12:28 21/11/2001
  צפוי במקצת וינסנט 00:57 22/11/2001
  אכן, צפוי שלמקו 01:00 23/11/2001
  מסכימה עם שלמקו, אבל בהסתייגות. מישהי עם ניק מתחכם 04:01 23/11/2001
  מסכים נונין 06:18 23/11/2001
  נונין, נראה לי שאני מתחילה להתרגל אלכסנדרה 03:35 22/11/2001
  תודה נונין 04:14 22/11/2001
  טוב יותר מהקודמים יעל 04:28 22/11/2001
  אתה פשוט מתעקש להשאר נטול עלילה, אה? NY מאושר 12:05 24/11/2001
  נחמד גולי פויל 11:01 26/11/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.