בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
זה עובר עם הזמן
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 13:58 18/11/2001



הגשם לא מפסיק לרדת.
בין הברקים אני רואה ענן אחד מנסה להיחלץ, ענן לבן קטן, אבל אין לו סיכוי בתוך אינסופיות שחורה כזו. וגם אני שוקעת.
אני צריכה לשבור רגל.
זו הדרך היחידה. כך גם הסברתי לידיד טוב, שהתקשר אלי בדאגה. אם לא אשבור את הרגל היום, אהיה חייבת להגיע לבסיס. ושם כבר לא אהיה לבד. שם אי אפשר להיות לבד.
ואני צריכה זמן לבד.
זמן לסגור את הקצוות, להשלים את הדברים שנותרו פרומים, לאחות את השבר ש נשאר בי. וגם כאב, למקד בו את תשומת הלב עד שלא אוכל עוד להרגיש. כאב שימריץ אותי לפעולה מיידית ויכריח אותי לסגור מעגלים --
אתמול בערב קפצתי מהחלון.
במבט לאחור זה נראה טיפשי, אבל מחלון הקומה הראשונה הכל נראה כל-כך גבוה עד ששכחתי שכבר קפצתי ממקומות גבוהים יותר, בטיולים, ולא קרה לי כלום. אני חייבת למצוא דרך אחרת. ואין לי זמן.
זמן לסדר את המחשבות. זמן לחדש את ההגנות. זמן לאפשר לו להתקשר ולחזור אלי. כבר שמונה וחצי בערב והגשם מציף את השכונה. אולי יחסמו את הכבישים ולא אוכל להגיע? בבסיס יורד שלג, אבל זה לא יעזור לי. רק סופה רצינית תעצור את המפלסות. אני לא יכולה לחכות.
עוצמת את עיני ומנסה לפקוח אותן בדיוק עם אור הברק הבא. אולי אסתנוור ולא אוכל לראות לכמה שבועות. רעמים מזעזעים את הבניין. אני שותקת.
אין פתרון ---
אף פעם לא היה לי חום וגם לא יהיה. כדי לפגוש קב"ן אצטרך להגיע לבסיס ולחכות עד מי יודע מתי. ככה זה עובד שם. אני לא רוצה למות או לפגוע בעצמי. רק שקט, זה מה שאני צריכה.
אין לי ברירה. אני בוחרת נורה שרופה מהארון ושוברת אותה על הרצפה. בזהירות, אני מנסה ללכת על שברי הזכוכית. האינסטינקטים חזקים מדי, אני מגלה, מופתעת. רגלי נרתעות מאליהן ולא נגרם שום נזק. מנקה את השברים לפני שההורים יתעוררו וחוזרת להביט בסערה שבחוץ דרך זגוגית החלון.
אם הוא יתקשר ---
עד מחר הוא עוד בבית, וזה עוד זמן שאני צריכה. כמו אוויר. אני נושמת דרך הפה ומשתעלת, אבל שפעת זו לא הדרך. אני חייבת לשבור.
הדמעות יורדות בחוזקה, טיפות שמתנפצות ומתגלגלות על הסדינים. בין הכרית למיטה מונחת מחברת. כתבתי עליו חמישה שירים. אכזריים, בוטים, אולי הכי טובים שלי. לא, זו לא נחמה, אולי תרפיה. מעין ספריי אנטיספטי לפצעים פתוחים. אומרים לי שהם יגלידו, אבל קשה לי להאמין. במיוחד עכשיו, כשאין לי זמן למנוחה.
קר. אני קופאת מול החלון ---
במוקדם או במאוחר יבואו לקחת אותי. אפילו עלי הצבא לא יהיה מוכן לוותר בכזו קלות. המחשבה חולפת דרכי אבל האצבעות כאילו מנוונות, ואפי כבר מחובר לשמשת החלון בשכבת קרח דקה. שתיקה.
מוכרחה לשבור ---
עפעפי נסגרים, מגנים על העיניים מהאור. אני מאבדת תחושה. אין מקום לעייפות הזו עכשיו, צריך לחשוב. ואני תמיד הייתי כל-כך החלטית. אני חייבת לשחרר משהו: הלב זקוק לפרפור אחרון לפני שהוא נרדם. מוכרחה ---
*****
כשמצאו אותי הייתי פסל אבן שלם, מעוצב בעדינות, צמוד לחלון.מושלם, פרט לאף פחוס במקצת ורגל שמאלית קטועה מעל הברך. לא חשתי שום כאב, גם כשהעמיסו אותי על המשאית הגדולה, יחד עם ערמה של גרוטאות בניין. היה שקט. היה לי כל הזמן שבעולם.



נושא נכתב על ידי נשלח
  זה עובר עם הזמן נונין 13:58 18/11/2001
  מה יש לאנשים עם הפיכה לפסלי אבן, מה? שלמקו 14:28 18/11/2001
  היו אלמנטים פנטסטיים עוד קודם יעל 02:12 20/11/2001
  לא, לא. אלכסנדרה 03:54 20/11/2001
  ספריי אנטי-פסטי? נונין 14:27 20/11/2001
  בסיפור מופיע ספריי אנטיספטי אלכסנדרה 23:33 20/11/2001
  כתוב נפלא כרגיל, אבל... גל 15:03 18/11/2001
  תמיד יש לי את אותה בעייה עם הסיפורים Boojie 19:20 18/11/2001
  אהבתי.[[ל''ת]] פאז'רו 12:00 20/11/2001
  קראתי את זה פעם! אבישי 13:10 23/11/2001
  לא, לא פורסם מעולם (למיטב ידיעתי) נונין 15:47 23/11/2001
  לא נראה לי... אבישי 07:03 30/11/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.