יצאתי לעשות נסיעת מבחן לסוס. זה היה הסוס הראשון בעולם מאז שירדנו למקלטים לפני המלחמה, והמדענים עמלו קשה לשחזר אותו מתוך גנים של פרות שנשמרו בכמה סטייקים קפואים, בעזרת תמונות וספרי רפואה וטרינארית.
היום היה בהיר והתחלתי כבר להינות מכלי הרכב המוזר שלי, כאשר החיישנים שלי התריעו על מספר גדול של מוטאנטים לפני. עליתי על גבעה כדי לקבל נקודת תצפית טובה יותר, ואכן ראיתי התכנסות גדולה שלהם סביב למה שנראה כצלב גדול ועליו קשורה צורה אנושית בעליל, כנראה ממין נקבה.
מצמצתי קצת כדי למקד את המשקפעין. "בחורה יפה." אמרתי לעצמי בקול רם, "חבל עליה. עד שיחידת הכוח תגיע לכאן, כבר יהיה מאוחר מידי."
מיצמצתי שוב כדי להחזיר את המיקוד, והפעלתי את המשדר כדי לדווח לבקרה. "מפקדה, כאן סייר 6." הספקתי לומר, כאשר הסוס שלי שהבין סוף סוף את מהות הנסיבות שלפניו, נעמד על רגליו האחוריות, צהל בקול רם, ודהר כלפי מטה, ישר כלפי עדר גדול למדי של מפלצות מעוותות, כשהוא מתעלם לחלוטין מנסיונותי להסיטו ממסלול שהיה בעיני מוות וודאי לשנינו.
היה לי הרבה מזל באותו יום. המוטאנטים נבהלו מן המפלצת האיומה שעליה רכבתי, שכמותה לא ראו מעולם, ונפוצו לכל עבר. הזדרזתי לחתוך את החבלים שקשרו את הנערה, וסייעתי לה לעלות על גב הסוס מאחורי. הסתלקנו מהמקום לפני שהמוטאנטים התאוששו מההפתעה.
בדרך הודתה לי סרינה על ההצלה הנועזת. מהאופן שבו אחזה במותני, היה לי ברור שאזכה להבעת תודה מספקת יותר משנגיע למקום מבטחים.
אבל מצב הרוח שלי נהרס. הייתי נעול על מחשבה אחת ויחידה: המדענים המחורבנים האלה. שוב הם דחפו ספרי פנטזיה למחשב המרכזי.