פיליפ ישב לו בשקט, מביט בשעמום בהליך המשפטי שהתרחש בפניו. כמוציא לפועל של גזרי דין (כשהיה לבדו, או עם אחת מהבחורות הזמניות שלו, הוא היה קורא לעצמו בצחוק 'תליין'), הוא היה רשאי לשבת באופן חופשי באזור המיוחד למוציאים לפועל שבבית המשפט. ברגע זה הוא היה היחיד באזור. רוב המוציאים לפועל לא התעניינו בתהליך השיפוטי, ולמדו את התיקים שלהם רק לאחר גזר הדין. פיליפ העדיף ללוות את התהליך מראשיתו. מדי פעם הוא היה מוצא את עצמו בזמן תהליך משעמם וטכני בעיקרו, כמו הפעם, אך הוא כבר למד שתהליך משפטי משעמם לרוב מוביל במפתיע להוצאה בפועל מעניינת.

הנאשם בתהליך זה היה הפעם גבר זקן, חולני ושדוף. עיניו הקטנות, השקועות בארובותיהן, התרוצצו ללא הרף לאורך אולם בית המשפט. אצבעותיו המוכתמות שוטטו על פני השולחן, מדי פעם מחפשות בכיסיו את מה שנלקח ממנו בתחילת המשפט. ההאשמות בהן הואשם היו סטנדרטיות, כאלו שבהן נראה כי מואשמים יותר ויותר אנשים לאחרונה. למעשה, מבקר מהעבר שהיה מגיע לבית המשפט היה מוצא את המעשים בהם הואשם האיש כלא יותר מאשר חוסר מוסריות, אך בכל מקרה, מעשים חמורים יותר כבר היו נידונים בבתי משפט אחרים ובצמידות אליהם. המעשים שבהם היו נשפטים בבית משפט זה היו נרשמים לאורך כל חייו של הנאשם ואז היה האדם נשפט עליהם בכללותם.

לא לעיתים קרובות היה הנאשם מזוכה בבית המשפט, ואכן לא היה זה המקרה. השופט מצא את הנאשם, כצפוי, אשם במעשים שבהם הואשם, ואף גזר עליו את העונש הסטנדרטי של המוות הקטן והארוך. פניו של הנאשם הלבינו מפחד, אך חזרו לצבעם החיוור הרגיל כאשר השופט שחרר אותו לדרכו. רוב הנאשמים לא יודעים מהו טיבו של המוות הקטן, ולעולם לא יידעו. זו הייתה משימתם של המוציאים לפועל.

לאחר שיצא הנאשם ממבנה בית המשפט, פנה פיליפ אל הקטגור. שמח על כך שאינו צריך לחפש מוציא לפועל בכוחות עצמו, הוא העביר לפיליפ את תיקו של המורשע. פיליפ לקח את התיק מתחת לזרועו, והלך למשרדי המוציאים לפועל בשביל לבנות את דרך הפעולה.

לאחר כיומיים של עבודה, הייתה דרך הפעולה מוכנה. פיליפ מצא בדיוק את הנקודה בזמן ובמקום בהן ביצוע המוות הקטן יהיה הקל ביותר ובעל הסיכויים הגבוהים ביותר לביצוע. הוא רשם את הפרטים הטכניים הנחוצים, ופנה אל בית המבצע, שם לקח פיליפ את כל הציוד הדרוש. הוא הגיש את הפתק למבצע, ולאחר הנהון מצדו (שלווה בכיוון מכונת הביצוע בהתאם לפרטים שמסרתי), עמד על משטח ההפעלה. המבצע משך את ידית הביצוע, ולאחר תחושת הדגדוג האופיינית, מצא פיליפ את עצמו במקום הרצוי, חמישים שנים בעבר.

פיליפ הביט ברשימותיו, ווידא שהוא אכן במקום הנכון. אך לא היה בזה צורך- בפינת הרחוב עמד הנאשם. הוא נראה שונה מהפעם בה ראה אותו פיליפ בבית המשפט. הוא היה זקוף, ערני ובריא, אך פניו היו פניו של הנאשם בבית המשפט. פיליפ הלך לכיוונו, מכין בהיחבא את כלי ההוצאה לפועל. הוא העביר אותו לידו הימנית, כיוונו לנאשם, ופנה אליו בקול חברי:
"הי, בחור, אפשר להציע לך סיגריה?"