בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
עצמו את העיניים... או הצבעים הנכונים
נכתב ע''י: אקיי מנאי (IP Logged)
תאריך: 12:44 19/09/2001


_חלק 1_

האם חשבתם פעם מה יקרה אם תעצמו את עיניכם, וכשתפקחו אותן כבר לא תהיו שם? אני יודעת שאני מעולם לא חשבתי על זה עד שבאה המורה גילה ללמד אותי בכיתה ו'. היא היתה חדשה בבית הספר, והיו לה רעיונות מוזרים כאלה, שלא היינו רגילים אליהם. היא היתה המחנכת שלנו, ובשיעור חברה היתה עושה דברים "לגיבוש הכיתה" כפי שקראה להם. הכיתה שלנו היתה מגובשת, וכולם היו חברים של כולם, וזה רק העצים את הנאתנו מהפעילויות שהיא יזמה. בתחילה התייחסנו אליה בחשש ובמעט חשדנות, כי לא היינו כל כך רגילים לשיטת ההוראה שלה, שכללה משחקים משוגעים, חיבור בהמשכים, שבכל שיעור הוספנו לו יחדיו פסקה אחת, כתיבת מכתבים אנונימיים, וניסיון לנחש מי העומד מאחוריהם, דברים כאלה. כל שיעור שכזה היה נפתח אצלה בישיבה בעיגול על הרצפה, ועצימת עיניים. בתחילה היינו עוצמים את עינינו, והיא היתה סופרת עד עשר. אסור היה לדבר או לצחוק. היינו צריכים לשבת רק בעיניים עצומות ולחכות שתגיע לעשר. היא טענה שזה ימלא אותנו באנרגיה חיובית, ובהדרגה התרגלנו לפעילות המוזרה, שגם תרמה לריכוז שלנו בהמשך השיעור ולהקשבה. במשך זמן מה היא היתה סופרת לאט עד עשר. אחר כך ספרה עד עשרים. לאחר עוד זמן מה החלה לספור עד חמישים. ואחר כך עד מאה. ואז היא הפסיקה לספור. היא היתה אומרת לנו לשבת בעיניים עצומות ולחכות עד שתאמר לנו לפקוח אותן. זו היתה הנקודה בה התחלתי לפחד. הייתי יושבת בעיניים עצומות, מנסה נואשות לשמוע את נשימתם של התלמידים האחרים, כולי מכווצת מהמחשבה שכשאפקח את עיני הכל יעלם. כאילו היתה זו קנוניה נגדי, שיעור החברה היה השיעור האחרון במערכת, ובית הספר כבר היה שקט מאוד בשעות אלה. היו שיעורים שלפעמים לא היינו שומעים אף צליל מגיע מבחוץ. ובכל פעם היא חיכתה זמן רב יותר לפני שהורתה לפקוח את העיניים. נראה היה שאני היחידה שחוששת מהישיבה בעיניים עצומות. התלמידים האחרים דווקא נהנו מכך ואהבו את זה. אני פחדתי. לפעמים אף היו לי סיוטים בלילה, בהם הייתי מתיישבת בכיתה, עוצמת את עיני, וכשהייתי פוקחת אותן הייתי מגלה שכל התלמידים נעלמו, או גרוע מכך, הפכו למפלצות.

אתם יודעים מה הדבר הגרוע ביותר בסיוטים? לפעמים הם מתגשמים. ביום רביעי אחד, אז היו לנו שיעורי החברה, נכנסה המורה גילה לכיתה, והורתה לכולם להתיישב בעיגול כרגיל. היה נדמה לי אז שהיא נועצת בי מבט מיוחד, זומם משהו. התיישבתי בלב רועד בין התלמידים, מנסה כאילו בלי כוונה להצמד אל רותי, חברתי הטובה. המורה גילה ראתה את זה, והורתה לנו להתרחק. אסור היה לנו לגעת זה בזה בזמן הישיבה. היא הורתה לנו לעצום את העיניים. עצמתי את עיני, וספרתי את פעימות ליבי. הייתי מבוהלת לחלוטין. הזמן התארך והתארך, וכשהיא הורתה לפקוח את העיניים, גיליתי שאני בכיתה, בין התלמידים המחייכים, ורותי אומרת לי שעכשיו אפשר להחזיק ידיים.

אחרי השיעור ניגשתי אל המורה גילה בחשש.
"המורה," אמרתי לה, מרימה את עיני כדי לפגוש במבטה, "אני יכולה בבקשה בשיעור הבא לא לעצום את העיניים עם כולם?"
"ליזי," אמרה לי המורה גילה, "אם לא תעצמי עיניים עם כולם, לא תקבלי אנרגיה חיובית."
"אני לא חושבת שזה נותן לי אנרגיה חיובית." אמרתי על סף דמעות, "אני מפחדת שכשאני אפקח את העיניים, אז כולם יעלמו."
"ולמה שזה יקרה?" צחקה המורה גילה, לקחה את תיקה, ויצאה מהכיתה.


השיעור שבשבוע הבא הגיע כרגיל, ואני נמלאתי פחד שוב. המורה גילה הורתה לנו להתיישב על הריצפה.
"גם את, ליזי, כמו כולם." הכריזה, כשניסיתי להתחמק.
התיישבתי על הרצפה ליד רותי. כל התלמידים צחקקו בהתרגשות. הם ניסו להתערב לכמה זמן תושיב אותנו המורה עכשיו. בשבוע שעבר ישבנו ארבע דקות. חלק מהתלמידים אמרו ששוב נשב ארבע דקות. אחרים אמרו חמש.
"כולם לעצום את העיניים." הכריזה המורה גילה, "לשבת בשקט עד שאני אומרת שאפשר לפקוח אותן."
עצמתי את עיני. שוב היה זה אחד מהימים השקטים. אף צליל לא הגיע לאוזני. ישבתי כמעט רועדת מפחד. ידעתי שעכשיו לא אתחמק מכך. כשאפקח את עיני אהיה לבדי בכיתה. עברה כדקה לפי הערכתי. שקט מוחלט. ידעתי בהיסטריה שאני כבר נמצאת לבדי. אין יותר איש בכיתה. אין יותר איש בעולם. ואז שמעתי שיעול של אחד התלמידים ונשמתי לרווחה. מישהו צחקק.
"שקט." אמרה המורה גילה.
שוב השתרר שקט. ניסיתי לעשות מה שאמרה המורה, להתרכז בעצמי, לחשוב על הדברים שעשיתי, ועל מה שברצוני לתקן. לא יכולתי. שוב הציף אותי הפחד. בוודאי כבר עברו שתי דקות. דממה מסביב. ליבי החל לפעום במהירות. רציתי לפקוח את העיניים, אבל לא עשיתי זאת, כי המורה אמרה לשבת בשקט, וכולם צייתו לה. לא רציתי להיות זו שתמרוד. הייתי בטוחה שכבר חלפו שלוש דקות. רק שלא תושיב אותנו ליותר זמן מהפעם הקודמת. ניסיתי לשמוע את נשימתם של התלמידים האחרים, ניסיתי לשמוע רחשים מהרחוב. כלום. דממת קבר. התחלתי לספור את פעימות ליבי. הגעתי למאה והפסקתי. בוודאי כבר עברו ארבע דקות, אולי אפילו חמש. ציפיתי לשמוע את קולה של המורה בכל רגע. השניות המשיכו לחלוף. הרגשתי שגופי מתחיל להתכווץ מהישיבה הנוקשה. ידעתי באותו רגע שחלפו כבר יותר מחמש דקות. מעולם לא ישבנו לזמן רב כל כך. אם לא אפקח את עיני, ידעתי, ואווכח שהכל כשורה, אמות.
פקחתי את עיני, וכמו בסיוטים שלי כולם נעלמו. רציתי לצרוח. לא רק שכולם נעלמו, כל הכיתה נעלמה, מבנה בית הספר נעלם. ישבתי במין חדר מוזר, מלא באנשים שלא הכרתי, וכולם נעצו בי את עיניהם. אנשים? הם לא היו אנשים. הם היו רזים מאוד, עם כנפיים על גבם, וצבע עורם אפור בהיר. היו אולי עשרה מהם בחדר, מפוזרים בתנוחות שונות. אחד מהם ניגש אלי. יכולתי לראות שעיניו היו פס צר דק, בצבע ירוק ללא גלגל עין נראה. הוא לא לבש שום בגדים, ובזעזוע ראיתי שיש לו איבר מין כמעט אנושי. הגפיים שלו היו ארוכים וצרים, והוא היה רזה מאוד, בעל מבנה גוף של אדם. אפילו טבור היה לו. שערו היה ירוק וארוך, כמו של כל שאר היצורים, והוא השתלשל וגלש משני צידן של כנפיו. הוא התיישב מולי, ושאל:
"את מוכנה?"
הייתי משותקת מפחד, רציתי לדבר, לשאול אותו מיהו, ומה המקום הזה, אך לא הייתי מסוגלת להוציא מלה מפי. הוא קיבל את שתיקתי כהסכמה, והמשיך לדבר:
"אז הגיע הזמן." הוא אמר, ונטל את ידי. נדהמת הסתכלתי על כף ידי. היא היתה אפורה ודקה, כמו שלו. הסתכלתי על עצמי. היה לי גוף כשלו, עם שני שדיים קטנים ואיבר מין נשי. הייתי כמוהו. הוא קם, ומשך אותי אחריו. מוחי עוד היה מאובן באימה. קמתי אחריו, והלכתי לאן שהוא משך אותי. תוך כדי הליכה הצלחתי להבחין שאני לא נמצאת בחדר, אלא במין חלל שנראה חצוב בסלע. שום מקור אור לא נראה, אך ראיתי הכל בברור. הגענו אל מול עוד שנים מהיצורים, גבר ואשה, שהורו לי לכרוע לפניהם. עשיתי זאת כמו בובה שמשכו בחוטיה, והיצור שהביא אותי לשם נעמד מאחורי. הגבר שלפני החל לדבר. אני מניחה שהיתה למילותיו משמעות, אבל אני כמעט ולא שמעתי מילה. רציתי לצרוח, לדרוש מהם להחזיר אותי הביתה, אבל לא הייתי מסוגלת להניע את שפתי. האשה כרעה על ברכיה לפני, לקחה את כף ידי הימנית, האפורה, והחלה ללטף אותה, עד שהקשיחות שבשרירי המבועתים נרגעה מעט. אז היא נטלה מקל מוזר, והחלה לצייר על כף ידי. זה לא הכאיב, אך השאיר סימן הדומה לכתובת קעקע, ולא היה לי ספק שזה ישאר שם לנצח. זה היה מין סמל מוזר שלא הצלחתי לפענח את המשמעות שלו. היא הורידה את המקל, ואמרה:
"בזה אני קוראת אותך בשם. שמך יהיה מְלִינִי."
אני נעצתי בה מבט קפוא. אני חושבת שזו היתה הנקודה בה הם שמו לב שמשהו לא בסדר, כי הגבר שמאחורי רכן ולחש בתוך אוזני.
"את אמורה להשבע לשירות עכשיו."
אני המשכתי לשתוק.
"היא סיימה את ההכנה שלה?" שאל הגבר שלפני.
"היא פקחה את עיניה." אמר היצור שמאחורי.
זה היה העונש שלי על שלא צייתתי למורה גילה. אסור היה לי לפקוח את עיני. הייתי צריכה לחכות עד שהיא תאמר שאפשר לפקוח את העיניים. הגבר שלפני רכן על ברכיו גם הוא, ושאל אותי:
"מליני, את מכירה אותי?"
"לא." אמרתי לו, וזו היתה המילה הראשונה שהצלחתי להוציא מפי.
הוא נראה המום. אני, או מי שהוא חשב שאני, היתה אמורה להכירו היטב. הוא והאישה הסתכלו זה בזה, והיתה להם הבעה של 'מה לעזאזל קורה כאן?'.
"מליני, הכל בסדר?" שאלה האשה, וליטפה את ראשי ברכות.
"אני רוצה הביתה." הצלחתי לומר שוב, "בבקשה תחזירו אותי הביתה. אני מבטיחה שאני אעשה כל מה שהמורה גילה תגיד לי."
"המורה גילה?" שאלה האשה, והיה ברור שהיא לא מכירה אישיות כזו.
"אני רוצה הביתה." מלמלתי שוב ושוב, והתעלפתי.


אתם חייבים להבין שעוד חסר לי אז חודש ליום הולדתי השתים עשרה. הייתי ילדה, ומעולם לא קראתי ספרים מהסוג שהיה מכין אותי לדבר שכזה. בעצם לא קראתי עד אז בכלל. לא יכולתי להתאים את המתרחש לשום דבר שנתקלתי בו מעולם. כשפקחתי את עיני שוב, הייתי במצב של הלם עמוק. שכבתי על הקרקע, ומסביבי התקבצו בדאגה כל היצורים שהיו בחדר. אני הסתכלתי על התקרה בלי יכולת לזוז, וביקשתי את אמא שלי. הבעה של צער עמוק נפרסה על פניהם המשונים של היצורים שסביבי, והאשה, שקודם ציירה על כף ידי, הסבירה לי בעדינות שאמי נפטרה כבר לפני מספר שנים.
למרבה המזל, היתה לי מידה כלשהי של צלילות דעת כדי שאבין שהם חושבים אותי למישהי אחרת. אמי לא מתה. אמה של מי שהייתי בדמותה, היא זו שנפטרה. אבל אני רציתי את אמי שלי, ולכן המשכתי לבקש אותה. אחד מהם החל ללטף בעדינות את המצח שלי, והאחרים החלו להסתודד ביניהם. הם היו בוודאי מודאגים ביותר למראה ההתנהגות המוזרה שלי. עצמתי את עיני ופקחתי אותן שוב. דבר לא השתנה. נמצאתי עדיין באותו חלל מוזר. התחלתי לרעוד באימה. הרמתי את ידי אל פני, ראיתי את הצבע המוזר שלהן, והתחלתי לצעוק בהיסטריה. כל היצורים פנו בחזרה. הגבר שקודם שאל אותי אם אני מכירה אותו, הרים אותי בקלות על ידיו, והחל לשאת אותי לכיוון כלשהו. הפסקתי לצעוק, ושקעתי שוב בהלם. הוא לקח אותי לאורך מנהרה ארוכה, משם לתוך מנהרה אחרת, ומשם לתוך כוך קטן. הוא השכיב אותי על מצע רך על הרצפה, ואז יצא מהכוך. מיד נכנסו לכוך גבר ואשה אחרים, והתיישבו לידי.
"מליני," אמר הגבר ברוך, "את מכירה אותנו?"
"לא." מלמלתי. העיניים שלהם העבירו בי חלחלה. רק פס ירוק בלי גלגל אישון על רקע אפור.
זה היה הגבר שעמד מאחורי קודם, בזמן שהאשה ההיא ציירה לי על היד.
"מה קרה לה?" שאלה האשה.
"אני לא יודע." אמר הגבר, "אף פעם לא ראיתי דבר כזה. היא היתה בסדר גמור כשהיא נכנסה למדיטצית ההכנה."
"זו לא הייתי אני." אמרתי לו מיד, כדי לתקן את טעותו, "לא קוראים לי מליני."
"זה שמך." אמר הגבר, וטפח על ידי בחיבה, "קיבלת אותו לפני כמה דקות. אמנם לא השלמת את הטקס, אבל זהו שמך החדש."
"לא, לא," אמרתי לו, "יש לי שם אחר."
"אולי אנחנו צריכים לקרוא לה בכינוי הישן?" הציעה האשה.
"אסור." אמר הגבר בחומרה, "היא איבדה אותו."
"אתה לא מבין." אמרתי לו בתחינה, "אני לא יודעת מי אתם. אני לא יודעת מה אתם. בסך הכל עצמתי את העיניים כמו שהמורה אמרה, וכשפקחתי אותן הייתי פה. אני רוצה הביתה. תחזיר אותי הביתה. אמא שלי תדאג לי..."
התחלתי לבכות אז, כי, כמו שאמרתי, הייתי רק ילדה בת שתים עשרה, שנכנסה לגופה של דריאנה בת חמישים. גיל חמישים אצל הדריאנים שקול לכעשרים וחמש אצלנו. זו הסיבה ששני הדריאנים שדאגו לי כל כך לא הבינו את התנהגותי. הם התייחסו אלי כאל בוגרת, בעוד אני הייתי רק ילדה שהיתה רגילה לחיי שגרה נוחים ונטולי הפתעות. הגבר חיבק אותי בעדינות, ואמר לאשה בבהילות להביא איזה סוג של מרפא. האשה קמה, ורצה החוצה בבהלה. איך יכולתי לדעת שדריאנים בוכים רק כשהם נוטים למות? הגבר, סָמִין שמו, כפי שלמדתי לדעת מאוחר יותר, היה משוכנע שאני חולה אנושות, ושזה ההסבר להתנהגותי המוזרה. הוא לא ניסה להרגיע אותי, אלא רק חיבק אותי כאילו כדי לשמור עלי מפני רוחות המוות. זו היתה חוויה מוזרה לבכות ללא דמעות. לדריאנים אין דמעות, ואולי זו הסיבה לכך שהם כמעט ולא בוכים. האשה חזרה כעבור זמן קצר בחברת איש אחר. לא היה מקום לשניהם בכוך, והיא נאלצה לחכות בחוץ. האיש החדש נכנס פנימה, והורה לסמין להשכיב אותי על המצע. הוא תחקר אותו בקצרה לגבי האירועים האחרונים, ואז הוציא משק שנשא עימו בקבוק. הוא הרים את ראשי בעדינות, ושפך טיפה מהנוזל לתוך פי. קלטתי את הטיפה בלשוני, ונוכחתי עד כמה אני צמאה. ביקשתי לשתות. לנוזל היה טעם טוב, וקיוויתי שהאיש הזה יתן לי לשתות ממנו עוד. במקום זה הוא החזיר את הבקבוק לשק שלו, והורה לאשה שבחוץ להביא לי איזשהו נוזל מסוים. בינתיים הוא הניח יד אחת על מצחי, עצם את עיניו בריכוז ודמם לזמן רב. כשפקח את עיניו שוב, עלתה על פניו הבעה איומה.
"היא עומדת למות?" שאל סמין בחרדה.
"לא." אמר האיש.
האישה חזרה. האיש לקח את סמין החוצה, והאשה נכנסה, והשקתה אותי מנוזל בעל מרקם חלבי וטעם נפלא. שתיתי הכל, ונרדמתי בתשישות עזה.


כשהתעוררתי, נמצא בכוך רק סמין, שאז עוד לא ידעתי את שמו. הוא חייך אלי ושאל איך אני מרגישה. אני כבר הייתי רגועה יותר, והוא נראה מלא נכונות לעזור. התיישבתי והתחלתי לנסות להסביר לו את המתרחש. הוא הניח אצבע על שפתי כדי להשתיק אותי, ואמר:
"המרפא אמר שאיבדת את זכרונותייך ואת אישיותך."
"הוא טועה." התחלתי להתרגש שוב.
"לא, הוא לא טועה." אמר סמין בסבלנות, "המרפא לעולם אינו טועה, אחרת הוא לא היה מרפא. קרה לך משהו בזמן ההכנה שלך, זה ברור. לפני כן הכל היה בסדר. לרוע המזל הספקת לעבור את טקס השם לפני ששמנו לב, ועכשיו אסור לנו לנקוב בכינוי הישן שלך..."
מיהרתי להפסיק אותו לפני שיחליט לבצע ניתוח מוח.
"השם שלי הוא עליזה מיטלמן." אמרתי לו, "וכולם קוראים לי ליזי..."
"לא." אמר סמין, "השם שלך הוא מליני, והכינוי הישן שלך היה שונה. את זוכרת את השם שלי? את זוכרת מי אני?"
"לא." אמרתי, כי עוד לא ידעתי אז מיהו ומה שמו.
"השם שלי הוא סמין." אמר אז סמין, "ואני יועדתי להיות הראשון שיטע בך ילד. שנינו הסכמנו שאנחנו מרוצים מהבחירה ושגם להבא אני אהיה זה שיטע בך ילדים. את היית אמורה קודם לעבור את טקס הבגרות שלך, במהלכו קיבלת את שמך החדש, והיית אמורה להשלים את הטקס ולהשבע לשירותם של הראשונים. תצטרכי לעשות את זה בפעם אחרת, אחרי שתשיבי לעצמך את זכרונותיך..."
"סמין." אמרתי לו, כי השם החדש נקלט במהירות במוחי, "לא איבדתי כלום. אני לא מי שאתה חושב שאני. אני לא החברה שלך. הגוף של החברה שלך מדבר אליך, אבל זו לא אני. אני לא נראית כמוך..."
"שקט, אל תתרגשי." אמר סמין בחיוך. הוא הקים אותי על רגלי, ומשך אותי החוצה מהכוך.
"בואי נלך לטייל מעט." אמר, והחל להוביל אותי לאורך מנהרה, "אני אראה לך את כל המקומות שאת אוהבת. אולי תזכרי בעצמך."
מה יכולתי לעשות? באתי איתו. הלכנו לאורך מנהרות מסובכות, ודרך מערות גדולות. סמין הבטיח לי שאני מכירה את המסלול מאז יום היוולדי, ושאין שום סכנה שנאבד את דרכנו. חידת האור הטרידה אותי לאורך כל הדרך. לא היה שום מקור אור בתוך החללים שעברנו בהם, ובכל זאת ראיתי היטב כל פינה קטנה. החידה נפתרה כשהגענו אל קצה הדרך, שנפתחה אל האויר החופשי שבחוץ. סמין התקדם בזהירות לאורך אחת המנהרות.
"תתקדמי בזהירות עכשיו," הורה לי, "צריך לבדוק שהירח לא מאיר יותר מדי חזק."
התקדמנו באיטיות, ובחנו את קצה המנהרה, ממנו הגיעה רוח רעננה. כשהתקרבנו מעט אל הפתח, ראיתי מבחוץ עצים רחוקים נעים ברוח. הצבע שלהם היה מוזר, מין כחול כהה במקום ירוק. ככל שהתקדמנו אל הפתח סמין האט את הקצב, עד שכשעמדנו ממש בקצה, הציץ החוצה בזהירות.
"זה בסדר." אמר, "אפשר לצאת."
הוא יצא ראשון, ומשך אותי אחריו. מצאתי את עצמי, יורדת במשעול צר שהתפתל מפי המנהרה לאורך צלע של הר אל העמק שלמטה. בשמים נצנצו כמה כוכבים באור בוהק שהכאיב לעיני, אבל הירח היה מכוסה תחת מעטה של עננים.
"איזה מזל שהירח מכוסה." אמר סמין, "הלילה הזה בהיר מדי לטעמי."
הבטתי סביב בסקרנות. ראיתי היטב כאילו היה אור יום מלא. ראיתי כל עץ ושיח, כל אבן שנקרתה מתחת לרגלי. ציפור לילה עמדה על ענף וצעקה. למרות שראיתי הכל בבירור, לכל דבר היה צבע מוזר שלא הייתי רגילה אליו.
"למה לא חיכינו לבוקר?" שאלתי את סמין בסקרנות.
הוא עצר והפנה את ראשו מזועזע, "לבוקר?" שאל בתדהמה, "את קיבלת מכה בראש?"
"למה?"
"את רוצה לצאת החוצה כשהשמש בשמים? את רוצה להתעוור?"
רק אז הבנתי את פשר החידה. לא היה שום מקור אור במנהרות. הדריאנים רואים בחשיכה. ככל שיש פחות אור, כך הם רואים יותר טוב. זו הסיבה שהכוכבים סינוורו אותי. האור שלהם היה חזק מדי לעיניים המוזרות שלי. אור הירח היה הופך אותי לסומה למחצה, ואור השמש היה גורם לי נזק בלתי הפיך. סמין, שעדיין חשב שאני סובלת מאובדן זיכרון, החל להסביר לי את כל זה בדרכנו אל העמק שלמטה. הצבעים של כל דבר היו שונים ממה שהייתי רגילה אליו, אך הנוף שנפרש לפני היה מרהיב. כשהגענו אל העמק, התחלנו ללכת לאורכו של נחל שזרם לו הרחק משם. מעלינו נשמעה קריאה. הרמנו את ראשנו. דריאן אחד עף שם בדרכו אל ההר שלנו, ונופף לנו בידו. נופפנו אליו בחזרה. שאלתי את סמין אם גם אני יכולה לעוף.
"בוודאי." הוא אמר, "ושנינו כבר עפנו ביחד כמה פעמים. חשבתי שזה לא יהיה רעיון טוב לעשות את זה עכשיו, בהתחשב במצב הזיכרון שלך וכל זה."
נאלצתי להסכים איתו. אמנם המחשבה על תעופה היתה מרגשת, אך גם העבירה בי חלחלה. הנחל התפתל והתפתל בינות לעצי היער הדליל. אנחנו הלכנו נגד הזרם, עד שהגענו אל המקום, שאהבתי מאוד לדברי סמין. הגענו אל צוק גבוה, ממנו נשפך מפל אל בריכה, שממנה יצא הנחל שלגדותיו הילכנו. למים היה צבע כסף מוזר, והם נצצו בזמן הנפילה הגדולה, והשמיעו רעש עז כשפגעו בלוח הכסף של פני הבריכה. לפחות הרעש נשאר כשהיה, רעש של מים זורמים. התיישבתי על סלע, והבטתי במפל המקסים. ניסיתי לדמיין איך היה המקום נראה, אילו הייתי כאן בבוקר, חמושה בעיני האדם שלי. העצים מסביב היו ירוקים, המים היו שקופים כחלחלים, ואם היתה שמש בשמים, אולי הייתי רואה קשת נשברת על המים. עכשיו העצים היו כחולים כהים, המים היו כסופים, ולא היתה שמש. זה היה יפה, וכל כך זר. התחלתי לבכות שוב.
"מה קרה?" שאל סמין בבהלה, והתיישב לידי. עדיין לא ידעתי שדריאנים בוכים רק על ערש דווי.
"אני רוצה הביתה." מלמלתי, "אני רוצה את הגוף שלי בחזרה. שום דבר לא בצבע הנכון שלו. אני רוצה עיניים נורמליות."
"תפסיקי לבכות, בבקשה, תפסיקי לבכות." התחנן סמין, "את מפחידה אותי. המרפא אמר שאת בוכה כי איבדת את האישיות שלך, אבל זה נראה כאילו את גוססת. בבקשה, תפסיקי."
הילכנו בחזרה לאורך הנחל. סמין סיפר לי בינתיים את כל תולדותי, מאז שנולדתי על הילדות הרחוקה, על אמי שמתה. אז סיפר לי מעט על מנהגי הדריאנים, על הראשונים, הגבר והאשה שהייתי אמורה להשבע להם אמונים. הם היו המנהיגים, ועל פיהם נשק דבר. כל דריאן בעוברו מתקופת הנערות לתקופת הבגרות, היה צריך להשבע אמונים לראשונים. שבועת האמונים היתה מחייבת אותם לציות ללא היסוס וערעור. תוך כדי שיחה הגענו בחזרה אל ההר, טיפסנו במעלה השביל, ונכנסנו אל המנהרה.
"אני צריכה להשבע עכשיו לראשונים?" שאלתי בהיסוס.
"בשום אופן לא." אמר סמין בחומרה, "את מוכרחה להיות צלולת דעת. עכשיו את בקושי יודעת מי את. לא, לא, נחכה כמה שבועות, עד שתחזרי לעצמך, ותהיי מסוגלת לקחת על עצמך את הדבר הזה. לאקט הזה יש השפעה עמוקה מאוד. היתה פעם דריאנה אחת שהקלה ראש..." הוא השתתק.
"ומה קרה לה?" שאלתי בחרדה.
"לא משנה." אמר סמין.


זה היה זמן מעניין ביותר שעבר עלי שם, בין הדריאנים. בימים הראשונים שלי שם לא העזתי לזוז ללא סמין. לאחר שהתרגלתי מעט למצבי המוזר, התחלתי לחקור את המקום בסקרנות. אמנם כשאיש לא ראה, הייתי מתיישבת בצד ובוכה מגעגועים הביתה, אך בזמנים אחרים הייתי מסתובבת במסדרונות של ההר הגדול, בודקת מה נמצא היכן, ואיך מגיעים ממקום למקום. פעם אחת התקרבתי יותר מדי אל אחת היציאות מההר בזמן יום, וכמעט התעוורתי מהאור העז שבא מבחוץ. זה היה כאילו מישהו האיר הישר לתוך עיני באור זרקורים עז, וזה היה כשרק הצצתי לתוך המנהרה המובילה החוצה. נסוגתי מיד לאחור, כשאני מכסה את עיני בידי, ונתקלתי בקיר.
"אל תעשי את זה, מליני." אמרה אחת הנשים מאחורי.
כולם כבר ידעו, או חשבו שידעו, מה ארע לי, והיו מאוד סבלניים איתי. האשה עזרה לי לדדות לאחור, ואז ישבתי שם זמן מה עד שהאש שבערה בעיני שככה. פקחתי אותן בחשש, וגיליתי שאני עדיין יכולה לראות. הלכתי משם מבולבלת, והמשכתי לבדוק את הסביבה. כבר ידעתי איך הדריאנים משיגים את מזונם. הם, וגם אני, ינקו אותו ישירות משורשיו של עץ מיוחד שגדל על ההר, ושלח זרועותיו לתוך מנהרות הדריאנים. זה היה אותו נוזל חלבי ומתוק. הייתי נצמדת אל הגזע, פוצעת אותו קלות בשיני, ויונקת ממנו כמות קטנה, שהספיקה לי לשעות רבות. גם מבין ענפי העץ, שהיו בחוץ באויר הפתוח, ניתן היה לינוק, והנוזל שזרם בהם היה אפילו טוב מאשר הנוזל שבשורשים, אבל ממנו אפשר היה לינוק רק בלילה ורק אם הירח לא היה מלא.
אז מצאתי לי גזע אחד, וינקתי ממנו מעט. זה הרגיע אותי, והכהה מעט את הכאב שבעיני. המשכתי להסתובב במנהרות, ופתאום מצאתי את עצמי במערה קטנה שלא הייתי בה קודם. במערה שכבה דריאנה אחת מבוגרת בעיניים עצומות. התכוננתי לצאת כדי לא להפריע את מנוחתה, אך נעצרתי כדי לבחון אותה. לא ראיתי אותה קודם, למרות שחשבתי שכבר הכרתי את כל הדריאנים. היא שכבה על גבה שקועה בשינה עמוקה, וחזה עולה ויורד בהתמדה. היא נראתה כבת מאה - גיל השקול לחמישים אצל בני האדם, וצבע עורה היה חיוור מעט לעומת האפור הרגיל שראיתי סביבי. עמדתי והבטתי בה מספר דקות, עד שנכנסה דריאנה אחת לחדר, ובידה מיכל עם נוזל החלב.
"שלום, מליני." היא אמרה בחביבות, בקול רגיל וכרעה ליד הדריאנה הישנה.
"את תעירי אותה." לחשתי בבהלה קלה.
"הלוואי." אמרה הדריאנה בקול רם. היא הרימה קלות את ראשה של הדריאנה הישנה, וקירבה את המיכל לשפתיה. טיפין טיפין היא הערתה את הנוזל לתוך פיה של הדריאנה, וזו בלעה אותו מתוך שינה. לאחר שסיימה הכל, הניחה הדריאנה את ראשה של הישנה בחזרה במקום, וקמה באנחה.
"מה קרה לה?" שאלתי בתמיהה.
"היא ישנה כבר שנים רבות." אמרה הדריאנה בצער. "איש לא הצליח להעיר אותה. היא חיה אבל שקועה בתוך עולם משל עצמה."
"למה היא נרדמה?" המשכתי לשאול.
"את היית אז רק ילדה, מליני," אמרה הדריאנה, כאילו שזו היתה הסיבה לכך שאיני מכירה את הסיפור, "זו הדריאנה המורדת. היא לא צייתה לראשונים, ומעוצמת הכפירה היא שקעה בשינה ממנה לא התעוררה עדיין."
הדריאנה נאנחה שוב, ויצאה מהחדר, מותירה אותי לבד עם הישנה. אז אליה התכוון סמין, כשאמר שהיתה דריאנה אחת שהקלה ראש. אצטרך לקחת את זה בחשבון, אם באמת הם ירצו שאעבור את הטקס ההוא. הם כבר התחילו לדבר על זה.


הדריאנה המורדת העסיקה מאז את מחשבותי רבות. סמין החל ללחוץ עלי שאעבור את הטקס, וגם הראשונים הסכימו שהגיע הזמן לכך. כולם התייחסו אל הראשונים כאל אלים, ולא הייתי בטוחה שגם אני אצליח לעשות את זה. ומה אם סופי יהיה כסופה של הדריאנה המורדת? חששתי מזה. אבל לא הצלחתי לעמוד מולם. הייתי רק ילדה. הם החלו לעשות איתי חזרות לקראת הטקס, ושקעו בהתייעצויות כיצד לנהל את הטקס המקוצר, שהרי את חלקו הראשון של הטקס - מתן השם - כבר עברתי.
לילה אחד, כשהלכתי לעבר אחת היציאות, החלו פתאום תופים להרעים בקול. כל הדריאנים שמסביב החלו לרוץ במהירות לעבר אולם הראשונים, ומשכו אותי איתם. שני הראשונים ניצבו במרכז האולם, וכל הבוגרים הקיפו אותם בעיגול. הילדים, ואני ביניהם, נעמדו צמודים לקירות, והביטו בבוגרים בעיניים פעורות. כשכל המושבה התכנסה, החלו הראשונים לשיר בקול מוזר, והבוגרים החלו לרקוד סביבם באיטיות. אז שמתי לב בפעם הראשונה למספר המועט של הילדים. המושבה לא התרבתה. היא בקושי שמרה על מספר האוכלוסין שלה. הריקוד הלך והתגבר, קצבו הלך ורב, השירה הפכה רמה. כמו הילדים, גם אני נתפסתי בקצב, ובהיתי ברוקדים בעיניים רחבות. בכל מעודי רציתי להצטרף אל החבורה הרוקדת. אך לשם כך היה עלי לעבור את טקס הבגרות. נכנעתי. רציתי להיות כמו כולם. אם נגזר עלי לבלות את שארית ימי בהר הזה, ולראות את הצבעים המוזרים שבחוץ, לפחות אוכל להיות כמו האחרים.

כעבור ימים ספורים מצאתי את עצמי יושבת שוב במרכזו של אולם הראשונים. סמין יושב בסמוך לי ומסביב עוד דריאנים שמשמשים כעדים. שני הראשונים המתינו עד שאסיים את ההכנה.
"עצמי את עינייך," הורה לי סמין, "התרכזי בעצמך, והניחי לאנרגיה לשטוף אותך."
עשיתי כמו שהוא הורה לי. עצמתי את עיני, והתרכזתי בעצמי. הדממה מסביב היתה עמוקה. איש לא הוציא הגה. התרכזותי היתה כה עמוקה עד שדימיתי שאור חודר מבעד לעפעפי. המתנתי והמתנתי, וכשכמעט הייתי מוכנה נשמע פתאום קולה של המורה גילה:
"כולם לפקוח עיניים. בואו נתחיל את השיעור."
פקחתי את העיניים. אור יום מסביב. הילדים מסביבי בכיתה. המורה גילה צועדת לכיוון שולחן המורה. רותי חברתי שואלת למה אני לא קמה. שפשפתי את עיני, ולא יכולתי להאמין שהצבעים שאני רואה מול עיני הם הצבעים הנכונים. חזרתי הביתה. הכל היה חלום. שמחה הציפה אותי. רק דמיינתי את כל האירועים. בגלל זה אף אחד לא הרגיש בהעדרי. ואז שככה השמחה. לכל אחד היתה שכבת ביגוד אחת יותר ממה שהיתה עליו כשעצמתי את העיניים עם כולם. האור בחוץ היה חיוור, כאילו השמש מסתתרת תחת מעטה עננים עבה. המורה גילה עטפה את צווארה בצעיף כהה. הבטתי בכפות ידי. על כף ידי הימנית התנוססה לה כתובת הקעקע שנשאה את שמי.



נושא נכתב על ידי נשלח
  עצמו את העיניים... או הצבעים הנכונים אקיי מנאי 12:44 19/09/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.