בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מחוץ לזיכרון
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 09:10 15/09/2001

מחוץ לזיכרון
- "שתים עשרה הרצות כפול עשרים וחמישה מקרים כפול שבעה עשר אלף תשע מאות ששים ושלושה רגעים נותן... חכה רגע... חמישה מיליון, שלוש-מאות שמונים ושמונה אלף ותשע מאות. מקובל עליך?"

אני נאנח. השימוש במחשבים החדישים, המדברים, יכול להיות שעשוע מעניין עבור אנשים רגילים, אבל לא בשבילנו, הפריקים האמיתיים. מאז שהם נעשו יותר "אנושיים" כדי להתאים אותם לשוק, הם מתחילים יותר ויותר לעלות על העצבים. חוץ מזה, נסה לעשות אתם חישוב הסתברות-פרטית בצורה מקצועית ותראה לאן תגיע. אני מריץ עכשיו הסתברות "והיה אם" פרועה למדי כדי לבדוק מה היה קורה אם איילין הייתה בבית באותו יום גורלי. סו פאר 50% בעד, 27% נגד ו- 23% דורשים בירור נוסף. נחמד, אבל לא מדהים.
אני מציין תאריך יעד: 25 לאוקטובר 2027. איילין לא תמות עד אז, אלא אם כן יקרה משהו דראסטי. עד כמה שאני זוכר התאריך המדויק של האירוע הוא 7.7.2007 , אבל אולי אני אצטרך להסתכל שוב בתמונות. כבר בוקר. שוב לא ישנתי כל הלילה. אשתי מנסה להעיר את המיטה הריקה שלצידה. יום חדש מתחיל, שנת 2017. התאריך צריך להיות ברור לכל מי שמתמצא בחקר הסתברות ומודע למומנטים הסטטיסטיים-טמפורליים של שוורץ. מחר הראשון בספטמבר וזה אומר שהלילה אני כבר צריך לגמור. ויש לי עוד הרבה מה להספיק.
****
איילין הגיעה בוקר אחד בנובמבר, במכונית יגואר קטנה וספורטיבית. היא הייתה רזה, בעלת שיער שחור ארוך, פה חושני ועיניים ירוקות. היא שאלה על גרג, שעזב את העסק שלושה חודשים קודם לכן, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לנהל אתה שיחה קצרה ולהזמין אותה, כמעט מיד, למסעדה הצרפתית בצדו השני של הרחוב. קבענו לשמונה. הערכתי את עצמי על ההצלחה המהירה אבל כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר ושידרתי לעצמי להתעלם.
היא לא הייתה יפה; היא בקושי דיברה עברית; היו לה עפעפיים כבדים. היגואר הייתה יקרה מדי ומצועצעת מדי לגילה הצעיר. צבע העור הנוטה לשחום לא התאים לאנגלית המדויקת-ללא-דופי שדיברה. בקיצור, תעלומה. רק שאז לא הייתי מודע עדיין לפרטים שמוחי כבר החל לאסוף, ולכן לא עצרתי לרגע במסלול המהיר מהמסעדה לביתה, למיטתה, ולבוקר בלתי ברור של מבוכה וחיבוקים.
אבל הכל נרשם: הדירה השכורה, ארבעה חדרים במרכז העיר; הרהיטים, חדשים, שאיש כמעט לא נגע בהם; שיחת הטלפון הקצרה, החפוזה, עם מישהו שדיבר שפה משונה; וכמובן, אולי בעיקר, האור. האור שלא ראיתי בשיחה הראשונה אבל נבע באופן ברור מכל גופה ברגע שפשטה את בגדיה ומלאה את החדר בנוכחותה. הכל נרשם, תויק וקוטלג עוד אז, מתוך הרגל של חוקר הסתברות מוכשר.
הסיפור שלה התחיל בפברואר 2006: היא, בתו היחידה של מיליונר פולני-אמריקני, נשלחה למצרים לפקח על אחד מחברות-הבת שלו, ו"הבריזה" משם לתל-אביב כדי "לחיות את החיים כמו שאני רוצה." המיליונר, כמובן, גילה את העניין, ובטוב-לב נדיר המנוגד למיתוס ההוליוודי ולכל היגיון עסקי קיבל מיד את הרעיון ואף העניק לה את היגואר המפוארת ודמי השכירות כדי ש"תחיה קצת לבדה, למה לא?" אצלנו היא חיפשה את גרג, אמריקאי שהיא הכירה דרך האינטרנט עוד כשהוא היה סטודנט, באיובה. באותו זמן הוא כבר חזר לארה"ב, לצערה, אבל עכשיו היא פה, ואני פה, ו"זה מה שחשוב," כפי שהיא הייתה אומרת.
המוח המנתח מוכנס לכספת ומפנה מקום לזיכרונות. קרעי תמונות. חורף קל יחסית, הגג של היגואר כמעט תמיד פתוח. כבישי הגליל ריקים. אני והיא מול קיר אבן. 30 בינואר, צפת. חצי-עירום שלה על רקע יפו והכיתוב: "מופרעים, 4 בבוקר." קבלה על שבעה וחצי שקלים, חניה, 30.3.07, ירושלים.
*****
אני מחטיף לעצמי סטירות, גם כדי להתעורר וגם כדי להכניס לסיפור קצת קצב, קצת אדרנלין, קצת ערנות לאותם דברים חבויים שבטח קלטתי כבר אז. בצהריים אני הולך צעד-אחר-צעד לחדר השינה, מפשיט את אשתי צעד-צעד, שוכב אתה הוראה-אחר-הוראה. באחת אני חוזר למחשב. "שמונים אלף איטרציות," הוא מזכיר, ומדליק נורת-חירום קטנה. לבדוק. לבדוק. שלא תתחמם לי המערכת. אני מכוון את הג'אמפרים של הספק וחוזר לחישוב. כבר 55% לטובתי, וזה קצת חבל. אולי הייתי יכול להיות סוף-סוף מאושר. או רגוע.
****
(סיפוק? במערכת יחסים ארוכת-טווח? מי שאל את זה? הוא נשמע לי קצת מעורער. או חולם. אין נישואים מאושרים. יש הרבה כאלו שעושים ילדים בשביל להישאר ביחד ואז נשארים בשביל הילדים, אבל האם אפשר לקרוא להם מאושרים? באמת. בהערת אגב זו אפשר גם להזכיר שאת אשתי פגשתי בחוג פנויים-פנויות ב- 09' והתחתנו מיד כשהבנו שאין סיכוי שאי-פעם נעלה אחד לשני ממש על העצבים. שנינו לא רצינו ילדים, לשנינו הייתה קריירה, לשנינו לא היה איכפת לשכב בלי אהבה. תודה, ועכשיו שוב לאיילין)
*****
אם הייתי מפסיד בכל מקרה, זה לא היה גורם לי לאושר. אבל אולי לפחות זה היה מפחית את הייאוש. לכמה שעות. אבל זה לא יקרה, גם אם התוצאות יתהפכו. אני הרי זקוק לניצחון מוחץ ועל שום אסטרולוג אני לא סומך כמו על החישובים שלי. תרשו לי להציג, אורי שרבוים, מהנדס הסתברות מוסמך. תואר ראשון בשנת 03' באוניברסיטת תל-אביב, תואר שני ודוקטורט 09' ו- 13' בהתאמה, בקורנל, יו. אס. איי., שם פגשתי את אשתי. מספר מאמרים בספרות המדעית העולמית, אבל ידוע יותר בחוגי ההאקרים כ Sharboom@srh.co.il, אימפריית תוכנה הסתברותית ממדרגה ראשונה וסתם חבר לעט (ולמקלדת). בכל אופן, זה ברור שהתוצאות נכונות ומדויקות (עד כדי שגיאה ניסיונית וטעויות בהזנת נתונים. וזה תלוי אך ורק ביכולתו של המוח שלי לשחזר במדויק את אירועי אותו אביב. או קיץ. אין פה הגדרה חד-ערכית.)
*****
בתקופה ההיא לא היה מחקר הסתברות אמיתי על המציאות כי המחשבים לא היו מספיק טובים. אז המוח הסתפק באינטואיציה. בואו נראה: אפריל 07'. זו הייתה תקופת הטרוף. איילין, אחרי שכנוע של איזה קוסם רחוב, קנתה לעצמה חפיסת קלפי טארוט והתחילה לטעון שהיא חוזה את העתיד. ב- 13.4 האשמתי אותה שהיא מטורפת.
היה יום ראשון, ואני זוכר היטב את גרבי הניילון השקופים שהיו הבגד היחיד שלבשה, בכריעה, מול הקלפים המסודרים בערמות. אני חזרתי מהעבודה עצבני, מלא תעוב לאנשים לא מסודרים וכל מה שקשור בהם. ראיתי אותה עם הקלפים על הרצפה, ואת שרידי ארוחת הצוהריים, שהייתה מיועדת בבירור ליותר מאדם אחד, והתפרצתי. המבט שלה החזיק אותי באוויר עד שגמרתי לעצמי את כל האוויר בריאות. אז היא חייכה, ואני נרגעתי, לקחתי נשימה עמוקה ועזרתי לה לפנות את השיירים. והתחבקנו.
שבוע וחצי אחר-כך, בתאום מושלם, גרג חזר לארץ ואני תפסתי אותם יחד, אצלי במיטה. ערכי המוסר שלי כבר היו מדורדרים גם ככה, ואהבתי את איילין. לא צעקתי. לא בכיתי. כל מה שעשיתי היה להצטרף (הם קיבלו אותי בשמחה). גם מהתקופה הזאת יש תמונות, באלבום השני, ואני מביט בהן כשאני מקליד את הנתון. מסתבר שזה אינדיקטור שלילי ואנחנו יורדים ל- 47%. מעניין, אני מהרהר לעצמי. ברגע שנכנסת לחישוב פונקציה פאלית, נדמה כי איילין נעשית יותר קולקטיבית-חברתית. בנוסף לכך, 2.3% מהסיכויים ברחו מעבר לתחום הזמן שהרשיתי בחישוב. זה מוזר, אבל מאוחר מדי לעשות אינטגרציה חוזרת. חייבים להמשיך.
מאי 97'. ימי הפרחה והאהבה. איילין התנהגה באופן מטומטם יותר ויותר כל יום. אני חושב שהיא גם לקחה סמים. ספרתי שלוש אורגיות בדירה שלנו בתקופה הזו, שתיים מהן המוניות. שבת, 17.5: איילין ושני ידידים שרפו את הקלפים שלה בחצר, מאחור. איילין מלמלה משהו על דמונים וקללות ואני הייתי מרוצה שהיא לא מתעסקת בזבל הזה יותר. מדובר בשמחה לזמן קצר: ב- 11.6 היא קנתה לעצמה חפיסה חדשה, ואמרה שזו חפיסה מכושפת. את המשפט הזה היא לא הסבירה אף פעם.
זיכרון וזמן: גנבתי לה קלף אחד. הזמן, שש בערב, ה- 30.6. אני מתקתק ומחזיק את הקלף. יש עליו 6 קערות מלאות בנוזל שקוף, כמעט לבן, וגבר המסתכל לעברן. יש מלים באנגלית: "cups," "of" ו "six." אחד-עשר נקישות, כולל רווחים.
ארכיון הטארוט ברשת מוסר שהקלף מייצג "דברים מן העבר." תודה לגידי מקומפיוסרב שהעביר את המידע. אני בודק את מצב התכנית ומגלה שאולי לא תהיה לי תשובה: 14% מהאפשרויות ברחו מחוץ לגבול הזמן שקבעתי. במקרה כזה, המשמעות היא שאין לי מספיק נתונים לקבוע אותם בכלל. המסקנה הסבירה ביותר היא שהמקור של איילין מעורפל, שונה ממה שהיא סיפרה לנו. איכשהו זה קשור לגרג, אני מגלה, ונזכר שהיא הייתה אתו קצת, באיזשהוא שלב, לפני שהיא חזרה לאל. איי. אבל זה פשוט לא אמור להיכנס כל-כך מוקדם, בגלל פרדוקס הסיבה והמסובב... אני חושב שאולי מעקף בקשר לגרג ולח?ברה שלנו ייתן לי את התשובה. השעה כבר שלוש אחרי הצהריים, ואין זמן. אז זה חייב להיות עכשיו.
*****
תמיד אני צריך להתנצל בגלל גרג. כבר בהתחלה הוא היה כזה חסר אחריות עד ששלומי היינדל שקל רק בגללו לא להיכנס אתנו לשותפות, אז ב- 05', כשהחברה עסקה עדיין בתכנות פיראטיות, עיבוד תמונות ארוטיות ושאר Gargoyles. בגללו אני גם צריך להתנצל על ראשי התיבות המגוחכים שלנו, או לטעון ש SRH פירושו Systems ResearcH (או בעברית, בלי שום קשר, שר"ה - שיערוך רכיבי הסתברות) כדי להסתיר את השם הבנאלי, שכבר כמעט לא אקטואלי עכשיו כשאני לבד פה. שרבוים-רוטמן-היינדל. אופייני לגרג להידחף באמצע למרות שאף פעם הוא לא היה כוח מוביל בחברה. אולי זה בגלל שתמיד הוא היה נכנס ויוצא כמו רוח סערה, בדרך כלל משאיר אותנו תקועים עם אלף שורות קוד מתות ובלי מלת הסבר. היינו צריכים להיפטר ממנו כבר בהתחלה אבל בסוף הוא נסע וככה זה היה הרבה יותר קל. גם התחלנו להרוויח הון תועפות, והיה קל לסלוח. החלק שלנו ברווחים רק גדל.
- "מה זה קשור לאיילין?" אני שואל את עצמי. המחשב פולט שיעול קטן המרמז על רצונו לענות לי. מכונה חוצפנית ארורה.
- "אני לא בטוח לגבי המעקף הזה. אבל יש לך כמעט שלושים ושניים אחוזים מחוץ לזמן. אולי כדאי שתרחיב לאחור את הבסיס?"
אני מחייך. אי-אפשר, אני אומר בלב למכונה המטומטמת, אי-אפשר. לא מדובר בתרגיל גמר. יש פה זמן אמיתי, וצריך להתחשב בו. חשבתי שהפעם זה ילך, אבל ייתכן שגם הדור החדש של המחשבים לא יכול לענות על השאלה שלי. לא משנה. אם התוצאה נמצאת מעבר לגבול הזמן, הרי שמה שקרה באותו יום הוא לחלוטין חסר משמעות. זאת כמובן אפשרות אבל אני לא מאמין שזו תהיה התשובה הסופית: אף מחשב לא יסכים לתוצאה המוכיחה שיש דברים שאי-אפשר לחשב. כמהנדס הסתברות אני סקרן; כאדם אני נרגש. השעה 17:00 וזה הזמן לתכנת את היום האחרון. הרגע הגורלי. כמו שנאמר, להיות או לא בינארי 43.
*****
זה היה ביום שני בבוקר. היא שאלה אותי אם ראיתי את החפיסה שלה, אבל לא ראיתי. היא יצאה מהחדר בכותונת לילה חצי שקופה כדי לחפש בחדר העבודה. מאוחר מדי נזכרתי שבדיוק שם, במגרה, החבאתי את הקלף שלקחתי ממנה. היא מצאה אותו תוך 5 דקות. אני שכבתי במיטה, מצפה לגזר-הדין, מכוסה עד הצוואר ושקט, לפחות מבחוץ.
היא נכנסה לחדר ולא אמרה מלה. רק פתחה את הארון והוציאה ממנו בגדים ושמה אותם בתיק קטן שגרג קנה לה. חיכיתי שתתפשט כדי ללבוש בגדי יציאה, אבל היא עזבה את החדר, עדיין עם הכותונת, סובבה מפתח במנעול הדירה והלכה.
בציניות האופיינית לי סידרתי את הארון ביעילות, כשאני מעביר את הבגדים שלה מהמדפים לחדר הקטן. היא לקחה את מברשת השיניים, אבל את אריזת הטמפונים שבאמבטיה נאלצתי אני לזרוק לפח. התקשרתי ב- 10:00 לשלומי והודעתי לו שהיום אני עובד בבית. ארבע שעות הקלדה רצופה, מנוחה, ארוחת צוהריים טייק-אווי מברגר קינג, שלוש שעות הקלדה. בשש בערב הדפסתי את מה שכתבתי מהתכנה, פתחתי את החלון והתכוננתי לקפוץ.
הזיכרון מחלחל בי; אימת ההסתכלות מגובה 8 קומות עדיין חזקה מספיק לעורר שמץ מהבחילה שהרגשתי אז. באותו רגע היה לי ברור שאני לא מהקופצים. אין לזה קשר לרצון עז במיוחד לחיות: פשוט לא יכולתי לעשות את זה. סגרתי את החלון לפני שאלכלך את כל הז'קט בזיעה, ונשכבתי על הספה.
אני לא זוכר את 5 הדקות הבאות של הערב. בהתחשב בתמונה הבאה שיש לי בראש, אני מניח שהשתוללתי באופן מפלצתי. אני זוכר אוכל, בגדים ורהיטים זרוקים באי-סדר מוחלט ואני מניח שהייתי ממשיך אלמלא חפיסת הטארוט שלה, שנחתה בכבדות על האדמה מתוך אחד המעילים. זיכרון השעה, שש וחצי. ואישה המחזיקה בידיה את לוע האריה.
*****
הדבר האחרון שקיבלתי מגרג היה CD-ROM, שנשלח לפי המעטפה מוולפראיסו שבדרום אמריקה. התאריך על המכתב היה שנה בדיוק לעזיבה, 7.7.08. פרט לחבילת המולטי-מדיה, שהציגה תחומי מיסטיקה אזוטריים ומיקסים של טורי איימוס, היו בחבילה שני דברים: הקלף, אותו קלף שגנבתי מאיילין, ופתק משורבט בכתב ידו, עם הטקסט הנדוש יחסית "No one here gets out alive". גם כשסובבתי את הפתק והפכתי אותו ככל שיכולתי, לא הבנתי שום דבר. שמרתי את הקלף, ואת ה CD שרפתי בחצר. ניסיתי לשכוח הכל, אבל רק נזכרתי שוב ושוב בחפיסה שהם שרפו, בטקסי וודו ומולטימדיה, ובאריות ענקיים המזנקים מתוך גופה של איילין ומאיימים להחריב את העולם.
זה מספיק? הרגשות קצת מתבלבלים לי כשהאינפורמציה באה בזמנים שונים. נראה שהמחשב זקוק לרקורסיה, ואכן הוא לוחש לי כך בחושניות. אלו הפנטזיות שלי, אני מניח כשאני מחייך ולוגם מהקפה. למחשב אין קול חושני או נשי במיוחד. עוד מעט אסגור 48 שעות ללא שינה, אבל למי זה משנה עכשיו. שמונה בערב ויש רק עוד 4 שעות לחולל את הנס. או להתגבר על בעיית הרקורסיה, מה שיקרה קודם. אני מזין למחשב את תאריך תחילת החיפוש שלי, 18.3.2015,כדי לבצע ממוצע הסתברותי, ולאפשר לו לזכור יותר לאחור. 18% נמצאים עדיין מחוץ לתחום הזמן. לא נעים, אבל סביר. קשה להתקרב יותר בלי לפגוע באיכות הנתונים. צפיתי את זה אבל זה עדיין לא נעים. כנראה שאני חייב לזכור.
******
שביעי לשביעי אלפיים ושבע, השעה שבע. איילין ודאי הייתה אומרת שהזמן הזה הוא טיפולוגי, כמו בטקסטים תנ"כיים, ויש לו מסר להעביר. לי היה מסר להעביר אליה. אישית. הניחוש הבסיסי שלי: היא חזרה לדירה השכורה, הריקה כמעט, במרכז העיר. לכיוון הזה אני מפנה את הגה הרכב ומנווט כמעט בעל-פה. היא תרצה לדבר איתי, אני בטוח; כשאזכיר שהקלפים נשארו אצלי, היא בטח תתעניין.
[את הקטע הבא הדחקתי כי רציתי לשכוח. אבל היום אין דבר כזה. באמצעות פסיכיאטר קיברנטי ובריין-סקאן הצלחתי להגיע לרמת דיוק מדהימה בשחזור הפרטים. למרות הכאב.]
כמובן, הטארוט לא עלי. הסתרתי אותו בדירה, כדי שלא תהיה לה אפשרות לחטוף אותו ממני ולחמוק אל הערפל. אני עולה במדרגות. שלוש, שש, שתים-עשרה, עשרים ואחת. בסך הכל עשרים ואחת מדרגות. ופעמון אחד. השעה שבע וחצי בדיוק.
השעה שבע שלושים וחמש. שבעה צלצולי פעמון והמון נקישות היסטריות הוציאו את השכנה מלמעלה עם אלה וספריי נגד חרקים, אבל אני קלטתי מה קרה לפני שהיא הספיקה לתפוס אותי. ירדתי מהר במדרגות, מיהרתי למכונית, מיהרתי בפקקי התנועה. איך שכחתי שעוד יש לה מפתח. איך שכחתי שהיא קוראת מחשבות. והנה הדלת נפתחת, לא נעולה, לתוך בלגן עצום. ואין קלפים במסתור. ורק אובדן. אובדן. אובדן.
*****
קשה לי לתכנת את הקטע הזה. גם למחשב קשה. הוא גונח מדי פעם ושואל: "תגיד, לא נמאס כבר?" השעה 22:30, אשתי שוכבת במיטה. היא לא מצפה לי, אפילו לא מנסה כבר לפתות אותי בעירום או במחוך או בכותונת לילה חושפנית. תודה. אין לי זמן להתנצחות הלילה, עכשיו כשהקרב כמעט נגמר. הרצה לפני אחרונה. 42% בעדי, 22% נגדי, 5% לא ברור, 31% מחוץ לזמן. הרבה יותר מדי. ברור שאפשר היה להיות חכם יותר, ברור כל-כך. הייתי יכול למצוא אותה באותו יום, לפני שהתירה את החוזה על הדירה וברחה עם גרג. הוא אמר שהוא בצפת, ושלח לי גלויה מאוירת, החוצפן. האם זו עובדה? זיכרון חשוב? אני מעמיס גם את זה על המחשב העצבני. עשרים-ואחד ליולי 07'. "מבלה נפלא, אולי לא אחזור," וריח קלוש של בושם אישה. אני לא הבחנתי בריח, אבל המריח האוטומטי אישר. אז, כשהתחלתי לבדוק, חצי שנה אחרי שגרג כבר נעלם.
עוד כוס קפה. אחת לשעה מאז הצוהריים. לקראת הכוס ה- 12 אצטרך לשטוף. למחזר. לשחזר. המחשב קצת מתעייף, מצפצף. הוא נשמע כמו אישה, בדיוק לפני שהיא נרדמת. הוא נשמע, האמת, כמו איילין. זיכרון קולה הוא כאב חד, בוטה. הלחישות של המחשב מעומעמות, ואני מגביר את עוצמת הפילטר ובודק את הסימולציה. סוף ההרצה הגיע. המחשב אומר:" אני...."
זו איילין. אין טעם לבדוק פעם נוספת. מכלול האפשרויות יצר מולי את מה שפחדתי ממנו וקיוויתי אליו יותר מכל: תמונתה וקולה. האופציה הבלתי אפשרית. יכולת החישוב בלא-מוגבלת של הדור החדש יצרה מתוך קפלי התת-מודע שלי רפרודוקציה כמעט מושלמת, מיצעה את הסתברויות הגדילה והשינוי ויצרה לי איילין מודל 2017. עשר שנים אחרי שעזבה. אם היא עזבה. פניה וצווארה קמוטים מעט, אבל האור בעיניים עדיין נשאר.
היא אומרת שלום. היא שקטה, מחושבת. ידיה אינן נראות על המסך. אולי הן עסוקות במשהו מתחת לפס התמונה. הקלדה? ערבוב קלפים?
- "מה המשמעות של כל זה?" אני פולט, והיא מרימה את מבטה.
שפתיה זזות, אבל קולה, פתאום, אינו נשמע. תמונתה מצטמקת בבת אחת, גוועת. מסך המחשב הופך שחור ואתו העולם כולו. שום קול אינו נשמע. אני מוטל מחדש לכיסאי, מבלי לזכור בכלל שריחפתי. השעה שתים-עשרה בדיוק. איילין איננה.
****
"סיכום החישוב. חמישה מיליון, שלוש מאות שמונים ושמונה אלף, תשע מאות ועשרים רגעים במדגם. התוצאות הן: בעד, אפס אחוזים. נגד, אפס אחוזים. לא ברור, אפס אחוזים. מחוץ לזמן, מאה פסיק אפס אחוזים. בוצעה סימולציה. לאחר שלוש מאות שבעים ושבע פסיק ארבע שניות ארעה טעות תוך כדי הרצה. קוד הטעות מודפס כעת. תודה."
****
רעש המדפסת מעיר אותי משינה עמוקה. אני עייף ורעב. כוסות קפה רבות מכסות את השולחן. המכסה של מעבד ההסתברות מפורק, ובפנים יש בלגן. מישהו חייט את הכל מחדש באופן אסור ומעוות. אני לא זוכר שעשיתי דבר כזה, ואין לי כוח לחשוב מי היה יכול. כואב לי הראש. מוזר ששכחתי על מה עבדתי בזמן האחרון. גם מסך המחשב אינו מראה דבר. הרמז היחידי שנשאר הוא קוד שגיאה מודפס, סטנדרטי, שבכל זאת עושה לי רע, משום מה.

Runtime error
Out of memory
STOP

אני עובר בעיני על שלוש השורות המודפסות, נאנח וזורק את הנייר לפח. במיטה מחכה לי אשתי, ישנה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מחוץ לזיכרון נונין 09:10 15/09/2001
  RE: מחוץ לזיכרון נונין 09:12 15/09/2001
  ואו! Boojie 10:17 15/09/2001
  טוב נונין 13:55 15/09/2001
  אני מסכימה שלא חייבים להבין הכל, Boojie 15:33 15/09/2001
  ההתרשמות שלי זה שמשלם יותר מדי 15:45 15/09/2001
  אני מנסה למקם את תחושת האכזבה נונין 07:54 16/09/2001
  מה לא ברור: Boojie 09:41 16/09/2001
  עוד לא ברור: אלכסנדרה 13:33 16/09/2001
  אגב, מה שהטריד אותי יותר מכל: Boojie 18:22 16/09/2001
  חריגות ואי-הבנות נונין 13:57 17/09/2001
  רק אם תועיל בטובך Afalknon 10:16 18/09/2001
  דווקא אנחנו מקבלים בשמחה Boojie 14:47 18/09/2001
  עם זאת, עדיף לפרסמו באותו עץ.[[ל''ת]] NY מאושר 01:42 19/09/2001
  תגיד, אתה לא חושב שעם הברדק Boojie 05:21 19/09/2001
  אירוני? Moi?! (NY) 06:53 19/09/2001
  אגב, אני רוצה להוסיף עוד משהו. Boojie 15:47 15/09/2001
  אמרתי 'במקום מסוים, ככה אני כותב' נונין 08:02 16/09/2001
  ''ואו'' זה לא מספיק. Boojie 09:45 16/09/2001
  מסכים עם כל המילה. שלמקו 15:28 15/09/2001
  חייט נונין 08:13 16/09/2001
  אכן לחווט. שלמקו מאחל כתיבה וחתימה טובה 09:25 16/09/2001
  לגבי הלחייט/לחווט - Boojie 09:38 16/09/2001
  נונין, אתה חייב לתת קצה חוט, לפחות משהו! מישהי עם ניק מתחכם 12:49 15/09/2001
  ביקורת לאחר קריאה ראשונה אבישי 13:14 15/09/2001
  ביקורת לאחר קריאה שנייה אבישי 13:32 15/09/2001
  זורם ושוטף וקולח ומשעשע לפרקים NY מאושר 19:41 15/09/2001
  אוח, המצב המאושר הזה שלך ממש מבחיל. Boojie נגעלת 20:12 15/09/2001
  האוח הנו עוף דורס לילי, מה יפו כנפיו![[ל''ת]] NY מאושר 21:16 15/09/2001
  יושבז ויאומלל NY לאלתר![[ל''ת]] גרומיט חרד לדורות הבאים 04:06 16/09/2001
  וואו! סחטתי תגובה חצי-חיובית מ- NY! נונין 07:43 16/09/2001
  נכון תחושת ההישג פשוט מופלאה? :-)[[ל''ת]] Boojie 09:32 16/09/2001
  דווקא אלכסנדרה 01:11 16/09/2001
  רק דבר אחד: Boojie 04:18 16/09/2001
  אני לא אומר שלא. שלמקו מאחל כתיבה וחתימה טובה 05:34 16/09/2001
  כשלים לוגיים, אנגלית ושאר ירקות נונין 07:39 16/09/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.