בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
האדם הנכון
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 15:33 08/09/2001

אני חושבת שזה היה משה שהעלה את הרעיון. לא, אודי, זה יותר מתאים לו להציע משהו כזה. אני זוכרת שהיינו ארבעה וגם גל עמד להגיע, בגלל דגנית. אני בדיוק חזרתי עם הכוס מהמטבח, וכמעט הפלתי אותה כששמעתי אותו שואל בהיתממות, "לא, באמת, מה מפריע לנו להעלות את אדם הראשון?" דגנית הייתה עצבנית, אבל משה ואני מייד תמכנו ברעיון. הסיאנסים התחילו להיות משעממים לאחרונה, לא עלו שום רוחות מעניינות, ואני כבר התחלתי להתגעגע לתקופה שג'ון לנון וביאליק היו אורחינו מדי יום שישי. אולי זה מסוכן, אבל התחיל להימאס לי מהשיטה של דגנית, שגרסה כי "צריך לשאול אם יש רוח בחדר ואז לדבר אותה. אם מעירים אותן הן מתעצבנות ויכולות להיות מאוד מסוכנות." ממש "דגניתי" לקחת את הגישה הזהירה.
עד שגל הגיע, כבר הספקנו כבר לתכנן את הערב ולהשתיק את הפחדנים. דגנית היא אולי חברתי הטובה ביותר, אבל בענייני כיופים עדיף לסמוך על הבנים. חייכתי. הדלקנו את הנרות אחד-אחד בתחושת חשיבות עצמית, כאילו ידענו את מה שעומד לקרות. כשהכל היה מוכן, משה קרא לו. "אנחנו רוצים לדבר עם אדם, אדם הראשון מגן העדן. אנחנו קוראים לך. האם אתה כאן...." הקול העמוק שנשמר לרגעים האלו נמוג בעדינות כאשר הכוס החלה לנוע במעגלים הולכים וגדולים, שהפכו במהירות לקשת רחבה אל המשבצת אשר בה רשמנו את המילה "כן." היה חם.
אודי לקח נשימה כדי להתקדם לשאלה הבאה, אבל לא הספיק לשחרר אותה. הכוס נעה במהירות בין האותיות, מובילה את אצבעותינו אתה, מאייתת במהירות מסחררת שגם אני הצלחתי בקושי לעקוב אחריה, מ-י-א-ת-מ-ל-מ-ה-ה-ע-ר-ת-מ-י-מ-ש-נ-ת-י-מ-ה-ל-כ-מ-א-ת-י ועוד טענות כאלו, אני מתרגמת במהירות לאודי ומשה שעסוקים בניסיונות לכפות על הכוס לחזור למרכז, דגנית וגל בוהים בתדהמה, עד שלא יכולתי יותר לסבול ובין האותיות קראתי לו, אמרתי "אדם, תירגע, אני אתך," וצפיתי בתדהמה כשהכוס החליקה בעדינות למשבצת ה"כן" ונעצרה.
דגנית נשמה בקושי. "אני חייבת לשתות משהו. הילה, את באה אתי?" היא נראתה כעומדת להתעלף, וגם השאר נעצו מבטים. "יש מי עדן במקרר, את באה?" קמתי אחרי שניה, בלי להסתכל לאחור. כשסגרתי את הדלת מאחורינו הספקתי לשמוע שוב את החיכוך המוכר של הכוס בקרטון, קול שכבר כמעט למדתי לחבב. דגנית רעדה. חיבקתי אותה והכנתי לשתינו שוקו, מחוזק בקצת רום מהארון, כמו שאני אוהבת. שני ספלים מעלי אדים כבר היו על השולחן כששמענו את אודי צועק.
צופר של סירנה היה מתבייש ליד הקול שאודי מסוגל להגיע אליו בזמנים כאלו. השוקו-רום נשאר על השולחן ואני טסתי לחדר, נלהבת, רק כדי לגלות שהכל כבר נגמר. אודי, משה וגל היו שרועים על הגב, מותשים, כשעל פניהם הבעה מיוסרת ובלתי-מובנת לחלוטין. ברגע שפרצתי לחדר, משה הביט בעצבנות, ומלמל: "הוא ברח, אני לא מאמין, הוא ברח" בקול רועד שעלה וירד עם דילוגי בית-החזה שלו. הסתכלתי מסביב. דגנית, ששמעה בדיוק את המלמול האחרון של משה, תפסה את הראש. רק כשעקבתי אחרי מבטה ההמום, ראיתי את הכוס.
במדף השלישי מלמטה בארון הקיר היה פעם פסל של פיל מזכוכית כחולה, מזכרת שהביא אח של אודי מהודו לפני שנים. עכשיו הפך המדף לעירבובייה של שברי זכוכית בשני צבעים, בצורה שהבהירה לי את המסלול שלקחה הכוס מן הלוח. אחד מהנרות כבה, וגל לחץ על מתג החשמל. אפשר היה לחוש את אנחת הרווחה של כולנו, בתחושת הקלה כזו שאודי עוד הספיק להתלוצץ על ש"המניאק לא נשאר אפילו לשוקו."
רק דגנית הייתה אכולת מחשבות, וכשעמדנו בדלת כמה דקות אחר-כך היא לחשה לי: "את יודעת מה קורה כשהכוס בורחת באמצע הסיאנס..." ידעתי, אבל היא המשיכה: "זה אומר שהרוח השתחררה," קולה התחזק ועכשיו שמעו אותה כולם, "זה אומר שהיא עוד תרדוף אתכם, אתם תראו." הקול שלה לא רעד, אבל הקפיא אותי ואת כולם לרגע מתוח, קצר, עד שאודי שבר את הקרח עם קטע מופלא שקרה לו בקניון לפני שבוע, והאווירה הקשה התפזרה לכל הכיוונים. הלכנו הביתה בלי לומר עוד אף מלה.
****
באותה לילה היה לי את החלום הראשון.
זה התחיל כמעט כמו פנטזיה אירוטית, מהסוג שמספרים לי עליה תמיד אבל אף פעם לא הייתה לי. הוא עמד במרחק, עירום, קצת לא ברור בשל הערפילים שרקדו סביבו. השרירים שלו הזכירו את אחד הרקדנים מההופעה של הצ'יפנדיילס שאני ודגנית הלכנו לראות בקנטרי קלב, אבל החלום נגמר לפני שהספקתי אפילו להשוות ביניהם. סיפרתי לדגנית והיא גיחכה, "נו, הגיע הזמן שיהיו לך חלומות ארוטיים, לא? את יודעת, הגעת לגיל שאפשר להתחיל..." ושתינו זעזענו את הקניון בהתפרצות צחוק היסטרית. אבל בלילה הבא הוא הופיע שוב.
הפעם ראו אותו טוב יותר, כנראה למישהו נמאס להפעיל את מכונת העשן מהפעם הקודמת, וגם הבחור שאחראי על הפסקול נרדם כנראה כי מוזיקת הרקע נשמעה כמו איזו סימפוניה קלאסית בלתי ברורה לחלוטין. ושוב ערה. הפעם לא סיפרתי לדגנית שהחלום חזר, היא עוד עלולה לחשוב שאני לא "מסופקת" ולארגן לי איזה גברבר טורף נשים למטרות סטוציות. תמיד אפשר לסמוך עליה בדברים כאלה. אבל לא. אני רוצה להבין לבד מה קורה לי ולמה הפנטזיות מתחילות להשתולל דווקא עכשיו.
ניסיתי להשוות בין החלום לחבר'ה שאני מכירה, אבל זה לא ממש הצליח. לגל יש את השרירים המתאימים, ודגנית תהרוג אותי אם היא תחשוב שאני מפנטזת על החבר שלה, אבל הדמות בחלום טיפה יותר גבוהה וחוצמזה אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על גל בלי בגדים. אודי, המצחיקן, הוא גבוה אמנם, אבל רזה כמו מקל ומושך רק בנות מאוד מסוימות (לא אותי). ומשה? מתוק אמנם, אבל נראה כמו בלון ניסוי של איזה תחנה מטאורולוגית בחו"ל. לא, אמרתי לעצמי אחרי שהעברתי תמונות של כולם בראש, זה חייב להיות משהו זר שמשום מה מסתובב לי במוח ועושה שטויות. נחכה ונראה.
בלילה הבא החלום לא חזר, אבל במשך השבוע הופיע עוד כמה פעמים, וכשהתכנסנו בערב שישי ל"עוד סיבוב של המשחק הנחמד עם הכוס והנרות" (אודי) כבר תכננתי לשאול את מי-שזה-לא-יהיה שיעלה הפעם מה משמעות החלומות שלי. אבל גל ודגנית הפתיעו אותנו. הם הופיעו מאוחר, צוהלים מהרגיל, ונפנפו לנו מול העיניים בחמישה כרטיסים ל"ערב בלוז והיסטריה" ב"גן הקסום." אודי ומשה הגניבו מבטים רבי משמעות לכיוון לוח האותיות שהיה פרוש במרכז החדר, אבל דגנית פלטה בעצבנות, "נו, אתם לא מתכוונים להמשיך עם הדבר הזה, נכון? זה כבר נעשה כל-כך סתם, אתם יודעים, אנחנו כבר אף פעם לא יוצאים ביחד להשתולל כמו בימים הטובים, רק יושבים ומעלים רוחות ומדברים עליהן כל היום..."
להפתעתי, התייצבתי מייד לצדה של דגנית. "באמת מזמן לא יצאנו, ועוד לגן הקסום... וואו, דיס ברינגס בק ממוריס. את זוכרת דגנית את שני הקוסים שהתחילו אתנו ואז גילינו שהם בעצם ביחד??" דגנית צחקקה בעצבנות, כמסתירה משהו, "כן, בהחלט היה ערב משעשע... אז הולכים?" היא כיוונה את סוף המשפט לאודי ומשה, שהתחמקו בתירוצים אלגנטיים והשאירו אותי עם "הזוג הזוהר," בדרך ל"עוד יום שישי מסעיר במועדוני הפרברים," וכמה אני שונאת להיות גלגל שלישי בעגלה.
אז יצאנו, וכצפוי נותרתי לבדי וביליתי את הערב בניסיונות נואשים ללכוד את מבטו של איזשהו גבר חלומות שיגאל אותי מבדידותי ויכניס אותי עמוק לתוך סרט קיטש אמריקאי דביק. גל ודגנית די ניסו, אבל הם היו בשלב האינפוזיה של מערכת היחסים שלהם ואי-אפשר היה לצפות שיתפנו מענייניהם הבוערים כדי לעזור לי לאתר את אהבת חיי. בשבת הם גם רבו על משהו טיפשי במיוחד, ונאלצתי לקפוץ מאחד לשני ולשחק את המפשרת, מה שהמחיש לי שגם גבר חלומותיי, אם יגיע סוף-סוף, עוד עלול להפוך את חיי למלודרמה סבונית מלאה פרידות, חזרות הכרחיות וטונות של דמעות. נורא.
הגעתי הביתה בדיכאון קיומי ובעודי מסדרת את המיטה חשבתי על הנושא. גבר חלומותיי. אם רק היה הדוגמן השרירי מהחלומות מופיע ב"גן הקסום," הייתי מסתערת בשתי ידיים פתוחות, אבל איך אפשר להתחיל עם מישהו בחלום? נרדמתי עמוסת מחשבות, ולאחר זמן הוא הופיע שוב.
הפעם הוא היה קרוב יותר, מה שאיפשר להבחין בפרטים אינטימיים שאישרו את תכונותיו הגבריות להפליא של האובייקט. המוזיקה התרככה ברקע ולפתע נזכרתי שרציתי להתחיל אתו, ולחשתי הי, הי אתה, אפשר לשאול אותך משהו? אפשר לקחת את מספר הטלפון שלך? מאיפה אתה? אני הילה, הצגתי את עצמי, והרגשתי שאני מתחילה להראות מטופשת. הוא הלך צעד קדימה, אבל החלום התחיל להתפוגג... בשברי התודעה שלי הרגשתי שמשהו כן נאמר שם, אבל לא יכולתי להבין -
השעון המעורר הזכיר לי שהרס"ר לא אוהב שמאחרים למסדר ולמה לי משפט צבאי שבועיים לפני שאני יוצאת לחופשת שחרור, ואני הזכרתי לו ששעונים כמוהו יש הרבה ואם לא ייתן לי לחשוב הוא ימצא את עצמו בחצר הגרוטאות. אבל קמתי. לחזור לחלום היה בכל מקרה בלתי אפשרי והתחושה הייתה ששוב הפסדתי משהו בגלל שהייתי ישירה ובטוחה מדי בעצמי. יהיה רע, כרגיל.
השבוע הבא היה מגעיל במיוחד. החלום לא חזר, דגנית הייתה בבסיס, ואני ביליתי את זמני בלבכות את בדידותי אצל כל מיני "גרופיס" - אתם יודעים, יצורים מהזן הנחות שמנסים נואשות להתחיל אתי ובכך הורסים גם את הצ'אנס שלהם למערכת יחסים ידידותית פשוטה. ולא הפסקתי לחשוב על הגבר מהחלום. הוא נראה מבוגר יחסית, והיה ברור לי שהוא לא מהסוג שמסתובב בשכונה שלי. תהיתי אם באמת הייתי מסוגלת להיות עם אחד כמוהו: היו לו עיניים חומות ענקיות וגוף מטמטם, אבל מקרוב הוא כבר היה פחות "צ'יפנדייל" ויותר אנושי. והכי חשוב, הוא חזר ביום שישי.
לא ממש יצאתי באותו ערב, רק הפגנתי נוכחות בשתיים-שלוש מסיבות שהוזמנתי אליהן, עודדתי את אודי שלמד למבחן בסטטיסטיקה, והלכתי לישון יחסית מוקדם. חשבתי עליו לפני שנרדמתי, אז כשנשמעה המוזיקה המלווה אותו כבר הייתי מוכנה. "אני הילה, והייתי רוצה להכיר אותך יותר," לחשתי, כדי לא להפריע לשלווה המוזיקלית של החלום. להפתעתי, הוא ענה. היה לו קול מלטף ומצמרר בעת ובעונה אחת, כזה שמטפס לך במעלה חוט השדרה ומעביר חום לכל הגוף. אולי בגלל שהתרכזתי בקול לא ממש שמעתי מה שהוא אמר, כי רק אחרי כמה זמן התחלתי לקלוט את המלים.
הוא אמר שהוא מנסה לתקשר אתי כבר כמה שבועות. קשה לו להיכנס לחלומות של אנשים שלא מוכנים לקבל אותו, אבל אתי היה לו קל כי אני מאמינה. "מאמינה במה?" שאלתי, והוא היה קצת מופתע. בלי לומר מלה לקח אותי בזרועותיו ומייד הרגשתי את השרירים שלו סביבי, כל-כך ממשיים, כאילו היה אמיתי. "כאילו?" הוא שאל, מגיב למחשבות שלי באופן מושלם, "הרי חשבתי שאת כבר מבינה?" ולפני שהספקתי להגיב התפוגג לאט לאט לאוויר ואני מצאתי את עצמי ערה ומבוהלת במיטתי, בשעה ארבע בבוקר, לא יודעת במה להאמין ואיך להסביר לעצמי את המצב. לא נרדמתי בהמשך הלילה, וביליתי את כל היום שאחריו בציפייה לשובו של החלום.
זה לא הגיוני, לא הגיוני, זה מה שעבר לי בראש כל הזמן. את בעצמך אמרת שלא מתחילים עם בחורים בחלום. אז מה הקטע פה? ניסיתי קצת לפתות את משה לדבר על הנושא, אבל הוא טען בעקשנות שאם הייתה מופיעה לו יפהפיה עירומה בחלום הוא בכלל לא היה מנסה לדבר אתה אלא מנצל את ההזדמנות ונפטר מבתוליו המעיקים עליו כבר תשע-עשרה שנים מיותרות. עם אודי בכלל לא היה טעם לדבר, והוא קונן לי באריכות ש"חבל שלא העלינו את איינשטיין כדי שיפתור לי כמה מהבעיות במתימטיקה במקום להתעסק בשטויות." לקראת הערב עדיין לא החלטתי במה אני מאמינה, ונותר רק לחכות ללילה ולאיש החלומות המסתורי.
הוא הופיע, ומאז כבר לא היה לי שום ספק. הוא היה גבר חלומותיי, בכל המובנים. Dream Lover שבא לספק את תשוקותיי הפראיות ביותר. לא היו לנו גבולות, לא במסעות המופלאים שאליהם המראנו ברגע שהייתי מוכנה לקבל את קיומם, ולא במיניות הפרועה שלנו, שהציפה אותי בגלים של חום וסיפוק. דיברנו על כל נושא שבעולם, בהתחלה על דברים שקרו לי ביומיום ואחר-כך על תחושות, מלים, צבעים וכל מה שיש מסביב. הייתי מאושרת.
זה נמשך כמה זמן, ובינתיים השתחררתי, מה שאיפשר לישון עד מאוחר בבוקר ולהתעורר רק כשהוא היה צריך ללכת. שקעתי יותר ויותר בחלומות, מבלה את הימים בספירת הדקות שנותרו עד פגישתנו הלילית. אימא שלי שאלה אם לא כדאי שאברר על עבודה או לימודים, ואמרתי לה שזה בכלל לא בראש שלי. "את מבינה, אימא, אחרי שהצבא קבע לי במשך שנתיים מה לעשות, אני צריכה קצת זמן לא לעשות שומדבר, רק ליהנות מהחופש." "לא, אני לא מבינה. את אפילו לא יוצאת לבלות, רק נשארת בבית וישנה כל הזמן. מה קורה איתך הילונת? את חולה או משהו?" ולפעמים הטון שלה נעשה נואש, והיא מעוותת את הפנים בניסיון לקרוץ ושואלת, "ומה עם חבר? יש מישהו חדש על הכוונת?"
כמה שאימא לא מבינה, וגם דגנית, שמצאה עבודה כמלצרית שבועיים אחרי שהשתחררנו, ואודי, ומשה, וכל העולם. החבר שלי, אהובי, האיש שלי, בא לבקר אותי כל לילה בחלום. נכון, הוא קצת מוזר ולא עונה על שאלות אישיות, אבל אני אוהבת אותו. הוא יפהפה, פרט לעובדה שמשום מה אין לא פופיק בבטן, בטח בגלל איזו בעיה גנטית מהמקום שממנו בא. הוא הרבה יותר בוגר מחבורת האידיוטים שהייתי מסתובבת אתם בעבר, אבל זה לא מפתיע: הוא סיפר לי שבמקום "ההוא" יש לו אישה ושני ילדים.
זה ריתק אותי, מעולם לא שכבתי עם גבר נשוי וטעם המתיקות הגנובה של המעשה הוביל אותי לרמות של טירוף שלא הגעתי אליהן מעולם ב"עולם האמיתי." הוא סחף אותי לתוך אובססיה, כך שהתחלתי להבין את ההתבודדיות של גל ודגנית ואת הדרך שבה התייחסו לזמן שבילו ביחד כ"זמן הקדוש שלהם." עכשיו לי היה חבר ודגנית התחילה לדאוג שאני מקדישה לו את כל זמני. רק שהיא לא ידעה, לא יודעת שום דבר עליו, ולכן, ניחמתי את עצמי, לא מבינה. אבל לי היה הכל ברור, הכל כאילו התהפך והעולם המציאותי היה סיוט טפל בין יקיצה לשינה.
***




אולי האהבה היא ששיגעה אותי אבל אחרי חודשיים של "חברות" התחילו לעלות בי שאלות מציקות. מאיפה הוא בא? מה הוא מוצא בי? ומה עם העתיד, בעצם? הוא התחמק תמיד בקלילות, עד שלילה אחד כבר לא יכולתי יותר, ובעודו מניח את ראשו המתפנק על ירכי החשופות שאלתי, בלי הכנה מוקדמת, "אז למה באת אלי בעצם? כלומר, למה אלי ולא לכל אחת אחרת?"
העיניים שלו היו עצומות והוא לא אמר דבר. הרגשתי שהוא בורח, וכמעט חזרתי על השאלה כשלפתע נעו שפתיו והוא לחש, "כי הרגעת אותי...." העיניים הקטנות שלו בהו בי כאילו סוד נורא נחשף, אבל אני עדיין לא הבנתי. "אז, בסיאנס..." הוא הוסיף, ואני סירבתי להיזכר, סירבתי להכיר, עד שקם והציג את עצמו בפני בשמו האמיתי. אדם.
אחרי שהתגברתי על ההלם הכל התחיל להיות ברור. נשוי עם שני ילדים, אהה. הפופיק החסר היה אמור להיות הרמז שיוביל אותי לפתרון, אבל אני הייתי עיוורת, כמו תמיד כשמאוהבים. הוא תלה בי עיניים מתחננות, מנסה להסביר שהסתיר את זהותו רק לטובתי, שהוא באמת רוצה להיות אתי, שמאות שנים "שם למעלה" הוא מצפה לי, מחכה שאקרא לו אל האדמה. ובאותו לילה... הייתי היחידה שהצליחה להשתלט עליו, היחידה שאילפה את נפשו הפראית ומנעה ממנו להתנקם באנשים שקראו לו שלא לצורך. ואז הוא התאהב בי. פשוט.

חשבתי על זה כמה ימים, עד שזה נראה טבעי. תמיד תהיתי מה עושות הרוחות בין ערבי השישי שלנו, ובאמת הרגשתי שהייתי משהו מיוחד באותו לילה, כשהוא בא. כדי לבדוק, ניסיתי לספר לחבר'ה, אבל ברגע שהזכרתי את הסיאנסים כולם שינו את נושא השיחה במהירות. אודי ומשה טענו שנעשיתי קצת מרוחקת בזמן האחרון; לא ראיתי אותם מאותו ערב והם כנראה די נעלבו. אודי מכר את לוח האותיות ל"חבורת מתלהבים מהתיכון", לפי הגדרתו, ודי ברור שהתייחס ל"כל הדברים האלה" באותה צורה. גל לא היה מוכן בכלל להיזכר בתקופה, וקרא לי "מעופפת אחת" כשגילה שאני לא יודעת שהוא ודגנית נפרדו. "כבר שבועיים שאנחנו לא ביחד," הוא אמר בתמיהה, "מה, אני צריך להיות זה שמספר לך?" לקח לי כמה שניות לקלוט את הרמז, ועוד כמה דקות לקבל אומץ ולהתקשר לדגנית.
הגעתיהנה
היא הייתה קרירה, אפילו עצבנית. ספרה לי שהתחילה ללמוד הנדסת מזון בטכניון, ו"מה את עושה עם עצמך מאז השחרור?" אמרתי לה שאני לוקחת את הזמן שלי ונרגעת והיא פלטה, "אז את עדיין תקועה במקום, אה? שוקעת בחלומות הרגילים שלך, כן? מה הקטע, יש מישהו חדש?" "לא, אבל..." ניסיתי להתגונן אבל דגנית הייתה בלתי-ניתנת לעצירה. "את יודעת, תמיד היית מרחפת, אבל עכשיו ניתק החוט שחיבר אותך למציאות. אפילו על עצמך את כבר לא מסתכלת, תראי כמה העלית בזמן האחרון!"
זה שבר אותי, למרות שידעתי שהיא צודקת, וידעתי שהיא פוגשת את אימא שלי במכולת מדי פעם וזה בוודאי המקור שלה, וידעתי הכל, ובכל זאת -
התפרצתי עליה בצעקות כמו שרק אני יודעת. שאלתי אותה אם היא רוצה להיות תקועה עוד עשר שנים במפעל פרובינציאלי לשניצלים בתור מפקחת ראשית, ושמאיפה-היא-מקבלת את החוצפה לנסות לארגן לי את החיים ושאני-כבר-לא-צריכה-אותך-ואת-השטויות שלך, וטרקתי לה את השפופרת. במחשבה מאוחרת עלה בי הרעיון המטורף שהיא יודעת על החלומות ומקנאת. עם חברים כאלה לא פלא שאדם היה קרש ההצלה שלי, חייכתי לעצמי וחשבתי עליו שוב.
הלכתי לישון בשמונה בערב, מה שלא עשיתי מאז כתה ג'. הייתי פשוט חייבת לדבר אתו, לגלות עוד פרטים על אהבת חיי שלפתע נתגלה גם ככוכב הפרקים הראשונים של ספר בראשית. הפאזל כבר התחיל להתחבר ובכל זאת הייתה לי חתיכה חסרה. "איפה אשתך האהובה חווה בכל הסיפור הזה," שאלתי, למרות שזה הרגיש טיפשי, "היא לא אמורה להיות אתך במקום-לא מקום שממנו אתה מגיע אלי תמיד? לא מפריע לה שאתה נעלם בלילות?" האמת, שלא ממש רציתי שמישהי תיקח אותו ממני, אבל תמיד טוב לדעת פרטים על "האישה השנייה" ועל הנקודות שבהן היא מחזיקה אותו.
"חווה בגלגול," הוא אמר, ולמראה המבט האטום על פני הוסיף: "היא נמצאת אי-שם על פני כדור-הארץ, מגלה חוויות חדשות ומעשירה את אוצר הידע שלה." "ואתה, המניאק, שוכב אתי מאחורי הגב," חייכתי, אבל הוא נעשה רציני. "אני לא חושב שהיא מצפה ממני להשתעמם במשך כל השנים שהיא 'מתגלגלת.' חוץ מזה, אני שומר עין פקוחה עליה, לראות מתי היא תחזור." הוא פרץ בצחוק הילדותי שלו שכבר הספקתי להכיר וסחף אותי בזרועותיו הגדולות, כמו תמיד, בלי דאגות ובלי נצח.

*

בשבועות הבאים רדפו הרגשות זה את זה במהירות. עכשיו כשאדם לא היה פנטזיה כי אם דמות אנושית בעלת מקום מוגדר, המצב החל להשתנות. הקשר בינינו, שנולד בטבעיות אינסופית, הפך מבחינתי לכמעט התמכרות. הייתי מסתכלת במראה כדי לדמיין את דמותי ללילה הבאה, מודדת בגדים כדי ללבוש בחלום, חולמת בהקיץ חלופות לבילוי הלילה. בימים הייתי עייפה ועצבנית, ודגנית צדקה: באמת השמנתי קצת. אבל הפיתוי היה חזק ממני ואדם המשיך למלא את לילותיי.
זה היה אי שם בתחילת דצמבר. קולה הסטראופוני של אימא שלי החזיר אותי מתוך מפגש שלנו בסביבות שמונה בבוקר. "הילה, טלפון!!! תתעוררי פדלאה שלי!!" "מי זה?"- נחרתי מתוך שינה, בתקווה שמדובר בשיחה קצרה במיוחד ושאדם עוד יחזור. דגנית הייתה על הקו.
זה לא היה זמן טוב להתקשר, לי ולאדם בדיוק היה ריב רציני. היחס שלו כלפי הדרדר באותה תקופה בדילוגים פעוטים אך משמעותיים. אני הייתי בדרך כלל מכורה מכדי לשים לב אבל תוך כדי אותה שיחה עם דגנית עשיתי כמה דילוגים אסוציאטיביים משלי. מתוך ענני העשן המסמם עלתה בי סוף-סוף המחשבה שאולי אדם בעצם מנצל אותי, את תמימותי וחוסר היכרותי עם העולם שלו, כדי שאקדיש לו זמן ואנרגיה שקשה לו להשיג בדרכים אחרות. אולי זה לא בריא לי, לחשתי לעצמי, ושמעתי את דגנית עונה כהד "אולי זה לא בריא לך, את יודעת, לשבת בבית כל היום. בכל זאת, כבר כמעט חצי שנה מאז השחרור, אני חושבת שזה מספיק זמן בשביל 'להשתחרר,' את יודעת?"
ידעתי, ולרגע שתקתי מעצמת הידיעה. אחר-כך המשכתי לדבר עם דגנית, והיא הייתה לי המראה שויתרתי עליה למשך זמן כה רב. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים. איפה ההילה שהייתה מסובבת על האצבע שלושה בנים אמיתיים בערב אחד? איפה החלומות שלי מלפני השחרור, לצייר, לכתוב, לנסוע לאילת כדי לעשות כסף מעבודה במלונות, לעזוב סוף-סוף את הבית ולגור לבד, בלי אימא, עצמאית...
אפשר לומר שזה היה בוקר יום העצמאות שלי, למרות שבשמיים התקדרו ענני הסערה האופייניים לדצמבר ישראלי ממוצע. החזרתי את תשומת לבי לשיחה עצמה, ובזיק אימפולסיבי שהיה אופייני לי עד לא מזמן, שאלתי את דגנית עם בא לה לצאת ביחד מחר בערב "לכל מקום, אולי אפילו לגן הקסום, למען הנוסטלגיה." דגנית צחקה. אולי הגזמתי קצת עם ניסיון ההתקרבות? לא, דגנית פשוט השתעשעה מהעובדה שלא ידעתי שסגרו את 'הגן' לפני חודשיים. "יש מקום חדש, נקרא 'פוסט מורטם' או משהו כזה," היא אמרה, "שמעתי שיש שם כמויות של חתיכים." יכולתי לשמוע את הקריצה הקטנה דרך קו הטלפון, אבל התעלמתי. קבענו שאגיע אליה בשבע וחצי ואני ניתקתי ונשארתי לבד עם ההחלטה.
לא שזה היה קל; כל היום, תוך כדי ניסיונות נואשים לחזור לחיים, ניסיתי לדמיין לעצמי מה בדיוק אגיד לו, איך אחסום את דרכו לחלומותיי ואיך אשתלט על הטירוף הזה שהכניס בי. שיננתי לעצמי משפטים חיוביים והרגשתי את הכוח שלי, שהיה רדום כל החדשים האחרונים, חוזר לעצמות ולוורידים. ניקיתי את החדר, זרקתי עיתונים ישנים שכמעט הפכו לאבק מתחת לספה, ועשיתי מקלחת של שעתיים. בצהריים קניתי בסטימצקי בלוק ציור ועפרונות ועשיתי סקיצות ראשונות לציורים קצת משונים "אבל תמיד הייתי קצת משונה," צחקקתי לעצמי, כדי להפיג את החששות שחזרו ועלו לקראת הלילה.
נרדמתי במהירות, וכמעט מיד פקחתי שוב את עיני. היה אור בחוץ, וגם שאון הכביש ומחוגי השעון אישרו כי הבוקר הגיע. "כל-כך מהר?" תהיתי, התרגלתי כבר ללילות ארוכים בהרבה מן המקובל והבזק השניה שחלף נראה לי לא טבעי, כמעט בלתי אפשרי, עד שקלטתי פתאום שהוא לא הגיע. "זה מוזר," חשבתי, בעודי מחפשת סביבי נקודה להיאחז בה, "הרי הוא מופיע בכל לילה מאז..."
זה היה הרגע שבו ראיתי את הפתק. חציו מונח מתחת לכרית וחציו נוגע בשידת הפלסטיק, כדי שלא אפספס אותו באף שגרת בוקר אפשרית. הוא לא היה שם אתמול. המלים היו מודפסות באורח גס ובקיצור, משוות לו מראה של מברק מקוצר. "לא נפגש יותר," קראתי, "חווה חוזרת מגלגול." ובמרחק כמה שורות, כמחשבה שניה, "מצטער על איך שזה נגמר." וזהו. הוא לא חתם אפילו, הפחדן.
נחשול של כעס והקלה שטף אותי. אמנם, לא זכיתי לנאום בפניו את 'נאום ההשתחררות' האולטימטיבי שהכנתי למטרה זו בדיוק, אך לעומת זאת נחסכו ממני לילות חסרי שינה מפחד בואו להטריד אותי שוב. אני לא עושה סיאנסים יותר, נדרתי בצהרים, והתחלתי לתכנן איך לספר את הכל לדגנית, הכמעט-אקס-חברה-הכי-טובה שלי. נשב בוודאי על איזה ליקר בריא, ונשגע אחת את השניה בסיפורים מן החצי שנה האחרונה. משום מה הרגשתי שיש לי קלף מנצח. "כמעט זרקתי את אדם הראשון" נשמע טוב ברזומה של מלכודת-גברים כמוני, ועשוי לפתח עבורי את תדמית "המופרעת הלוהטת" בקרב צעירי הפרברים. משום מה נראה לי שזה יהיה ערב חם.

* * *
יצאתי מהבית בשבע ומייד ידעתי שמשהו לא בסדר. יותר מדי צפירות סירנה מילאו את השכונה הקטנה שלנו, והן רק התגברו ככל שהתקרבתי לדגנית. מפינת הרחוב שלה כבר זיהיתי אמבולנס, אנשים היסטריים, ואת אודי ומשה שיצאו בדיוק מתוך ההמולה. "מה קרה, יש אקשן?" שאלתי בעליצות, שנעלמה כשראיתי את פניהם ההמומים. "מה קרה?" חזרתי על השאלה בפחד הולך וגובר, "מה קרה? מה קרה? מה קרה?"
"זו דגנית," פלט אודי לבסוף, "היא... יצאה מהבית רק לרגע, לנשום אוויר, ובדיוק הסמי-טריילר שבונה את הבניין החדש הכניס לרברס, ו..." הוא לא המשיך, וגם משה שעמד ותמך בו טרח להתחמק ממבטי, " המשאית פשוט מחצה אותה, את מבינה, לא היה לה שום סיכוי... היא מתה עוד לפני שהגיע האמבולנס, את מבינה..."
היה רגע של ציפייה מצידם, אבל לא היה לי צורך בו. הבנתי קצת יותר ממה שאודי ומשה דמיינו, כך שהתגובה שלי באה להם בהפתעה גמורה. בתנועה חדה הפניתי את מבטי אל ענני דצמבר הדהויים, ניקיתי את הגרון, וצרחתי אל השמיים בעוצמה אדירה, "אתה בן זונה, אדם, פשוט בנזונה."



נושא נכתב על ידי נשלח
  האדם הנכון נונין 15:33 08/09/2001
  כמה הערות נונין 08:18 09/09/2001
  דעת יחיד אלכסנדרה 03:51 10/09/2001
  תגובה יותר רציניתי נונין 06:17 10/09/2001
  מי רציני? אלכסנדרה 08:58 10/09/2001
  גן עדן למנטפק. Tokyo U 11:34 09/09/2001
  אני חושבת שצריכה להיות הבחנה בין Boojie 12:55 09/09/2001
  סתם כותרת שהתחשק לי לכתוב. Tokyo U 13:52 09/09/2001
  לזה אתה קורא ניטפיקינג? זה שמשלם יותר מדי 06:56 10/09/2001
  אוקיי, דעתי. Boojie 12:54 09/09/2001
  מה שההיא אמרה. אסטרו-נעמי 07:28 14/09/2001
  טוב... הערות. (ניטפיקינג די אמיתי, גם) שלמקו 14:49 09/09/2001
  אני יוצא דופן מבחינת ההגדרות שלך נונין 06:21 10/09/2001
  איינשטיין? זה שמשלם יותר מדי 06:50 10/09/2001
  לא בדיוק מה שהתכוונתי. שלמקו 13:37 10/09/2001
  תיקון קטן סתם אחד 01:28 11/09/2001
  קודם כל ברוך הבא... ועכשיו לקטילה. :-) מישהי עם ניק מתחכם 15:24 09/09/2001
  תגובה לכל ההערות בינתיים נונין 05:11 10/09/2001
  ולמה, אם מותר לדעת, (NY) 05:33 10/09/2001
  תראה נונין 06:01 10/09/2001
  RE: תראה (NY) 06:51 10/09/2001
  RE: תראה נונין 11:28 10/09/2001
  זה בסדר, נונין. אל תתרגש מ-NY. מישהי עם ניק מתחכם 12:28 10/09/2001
  תאמין לנו שלמקו 13:28 10/09/2001
  כבר הסברתי את זה, (NY) 03:43 11/09/2001
  אבל יש ג' בבייגלה![[ל''ת]] שלמקו 04:12 11/09/2001
  משהו על עקביות זמנים נונין 06:24 10/09/2001
  יש דבר אחד שעולה כאן מכל ההערות - Boojie 10:54 10/09/2001
  פוינט טייקן נונין 11:35 10/09/2001
  זו בדיוק הנקודה. Boojie 19:08 10/09/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.