בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
האהבה חזקה מ..
נכתב ע''י: נונין (IP Logged)
תאריך: 15:30 08/09/2001

היא נגעה בי בתשוקה.
אולי זה לא ברור איך מגע יכול להתפרש כאלימות, עדינות, תמיכה או תשוקה, ועדיין להיות אותו מגע. קשה במיוחד להבין איך זה כשהמגע הוא לא פיזי, במובן הרגיל, כבר כמה שנים. שהוא אינו מגע בעצם אלא שילוב של צמרמורות עדינות ועקצוצים קצרים בכפות הידיים שמצטרפים יחד למגע שלה, להרגשה שהיא שוב כאן, אתי.
- "ליאת", טוויתי את המלים באצבעותיי, "את מקדימה קצת היום."
- "הדרך שלך להגיד לי שאתה מופתע, אני מניחה."
לא היה לי קשה לתרגמם למלים את העקצוץ המשועשע קלות שהגישה לי, מעין רפרוף אצבעות על גופו של האהוב, כזה שכבר אינו מדגדג אבל מזכיר בעדינות את תחושות הדגדוג מהעבר.
- "ליאת...."
התפנקתי לכמה שניות בתחושת הזיהוי המוכרת, בחילופי הדברים הקצרים שהיו מעין וריאציה על הטקסט הרגיל, עד שהיא לחשה לי שוב.
- "תבוא."
עצמתי את עיני ואטמתי את עצמי לעולם, פותח את השער האחורי של המוח ומאפשר לה להיכנס אלי. כרגיל, התמלאתי בה עד אובדן. כרגיל, התמזגנו אחד בשני, קרובים כל-כך לשלמות.
והיה גם עוד דבר, לא לגמרי רגיל, שהטריד את מנוחתה.

*האיש השחור הקטן דפק על הדלת הסודית ולחש את הסיסמה.
הוא שוב נכנס לתוכי. יש לו קוד מיוחד שלא הצלחתי עדיין לפענח. הוא תמיד יודע איכשהו את הדרך. הנה הוא עכשיו, הרגשתי, הנה הוא בחדר הבקרה הראשי, מביט בשעון, בודק את מה אתי. הנה הוא עכשיו - בתוכי.*

עברו שלוש שנים מאז. שלוש שנים שאין לי חברה אמיתית. כולם שאלו, הציעו הצעות, שידכו שידוכים. אפילו אימא ניסתה פעם אחת. אבל לי היה ברור, כבר מההתחלה, שלא תהיה אף אחת אחרת.
גם אם ליאת לא הייתה באה אלי בלילות. גם אז לא הייתי מוותר עליה. לא כעסתי עליה גם כשהיא סיפרה לי איך הפרה את ההסכם שלנו. ידעתי שהיא שיקרה לי, שהבטיחה ולא קיימה, אבל שום דבר לא השתנה. היא עדיין הייתה ליאת שלי. האדם היחיד שאתו יכולתי לדבר אי-פעם.
וכשגיליתי שאני עדיין יכול לדבר אתה, הדבר היחיד שרציתי היה להמשיך ולדבר. כל הלילה. כל הלילות.

*בפעם הראשונה פגשתי את האיש השחור מייד אחרי שקפצתי. הוא משך אותי למטה ולא נתן לי לתפוס את הקצה של המרפסת. כל הזמן, כשכאב לי, הוא ריחף בסביבה ונתן לי קצת מעצמו. כל נגיעה הותירה סימני חריכה עמוקים. גם כשברחתי ממנו הוא רדף אחרי, דרך כל מערבולות האור, עד לכאן. גם כשמצאתי את המקום שלי, עמוק באפור הדומם, הוא היה שם, מאחורי, מסביבי, מחכה לרגע שאנוח ואנשום כדי שיוכל לחדור, למצוא לעצמו מדרך רגל ולהיכנס לי לנשמה.*

הבגרויות כבר התקרבו, מאיימות, אבל ידעתי שליאת תעזור לי. היא תמיד הייתה טובה בבית-הספר. לי קשה במיוחד באנגלית, אבל בתקשורת שלנו אין לי בעיה. אין שם שום שפה, רק תחושה. התמכרתי לתחושה, לשאלות ולתשובות שהעברנו בינינו בלי לדבר.
הלכתי אחרי תחושה אחת, מצמררת, כאילו משהו או מישהו מסתיר ממני דברים. ניסיתי לחשוב אבל בתוך ההתמזגות זה היה כמעט בלתי אפשרי. ליאת לא יכולה לשקר, ניסיתי להשתכנע, זה רק משהו קטן ומציק. ניסיתי לא לזכור את מה שהיא הבטיחה אז, שהיא לא תנסה יותר להרוג את עצמה. אנחנו ננצח, לחשתי לעצמי, אנחנו ננצח כי אנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים.

*כשסיפרתי לרפי הוא היה בהלם. רצה לדעת למה לא אמרתי לו קודם. לא יכולתי להיכנס לכל הסיפור המופתל, לבחירה שעשיתי אז, בשניות הראשונות אחרי שקפצתי. ניסיתי להסביר לו שגם כאן, בצד הזה, אין חופש. שיש חובות שצריך לשלם. הוא לא רצה להבין שגם כאן ממשיכים לשחק את המשחק. הראיתי לו את כל מה שהיה מותר, ואז השארתי את המפתח במנעול בשביל האיש השחור הקטן. אין פה זמן שהיה או זמן שנגמר. אין דמעות.*

אתמול בערב דיברתי בפעם האחרונה עם ליאת. זה היה קשה מתמיד, עשרות טיפות אפלות מחקו מלים שלמות, טשטשו את האהבה שנותרה ברקע בלבד. היא אמרה שאם איכפת לי מהאנשים שסביבי כדאי שאני והיא לא נדבר יותר. אני התמלאתי בהלה.
- "מה פתאום לא נדבר," נגעתי בה, "איכפת לי רק ממך, לא מאף אחד אחר."
- "לא," היא ענתה לי, "אתה יכול עוד לצאת מזה."
לא הקשבתי לה. לא רציתי להקשיב. כשהתאהבנו, לפני ארבע שנים, הבטחנו תמיד להקשיב אחד לשני. ניתקתי את עצמי מהמגע המעקצץ, המיסתורי, כי לא יכולתי לעמוד יותר במלים שתרגמתי ממנו. נשארתי לבד, ישן ובוכה את השעות שנותרו עד הזריחה, ואחר כך.

לקראת הצוהריים קמתי מהספה ויצאתי החוצה. שמש עמדה באמצע השמיים, מבעירה ומייבשת את גופי. הייתי מפרש דק לרוח שהגיעה מהצפון, רוח קרירה, לחה, שהביאה ריח של גשם מהים. אדמת הגינה הקדמית של הבית ליחכה את רגלי, לוכדת אותן במבוך של שורשי עצים.
ליאת צדקה. ברחוב עברה מכונית ובה נערה יפה, בערך בגילי, שחייכה אלי ואני אליה. בבית חיכו לי טפסי בחינות הבגרות משנים קודמות. חשבתי על גבינת קוטג' ועגבניות וקלטתי כמה אני רעב.
הסתכלתי דרך המשקפיים, על הבית ומסביבו. ובשום מקום, בשום מקום בכלל, לא הצלחתי לראות אף איש שחור קטן.



נושא נכתב על ידי נשלח
  האהבה חזקה מ.. נונין 15:30 08/09/2001
  עוד הערה אחת נונין 08:19 09/09/2001
  יפה. Boojie 12:59 09/09/2001
  די קשה להבנה. שלמקו 14:00 09/09/2001
  שלמקו, שלח לי אימייל!!! Boojie 14:21 09/09/2001
  תודה נונין 05:15 10/09/2001
  אם כך, הבנתי. אסטרו-נעמי 07:38 14/09/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.