אזהרה: מכיל סצינה דוחה למדי.

דברת בהתה במסך הריק. השורה הראשונה תמיד הייתה הגרועה ביותר.
היא קיללה את העורך שלה, את קהל הקוראים שלה ואת עצמה על כך שהסכימה לכתוב את הזבל הזה. אבל שילמו לה מראש, והיא, כמו תמיד, דחתה את הכל לרגע האחרון. נשארו לה שעתיים לפני שהיא הייתה צריכה להגיש.
"תכניסי יותר תיאורים", העורך אמר לה. "תגרמי לקוראים להרגיש שהם שם". שזה, בתרגום חופשי, 'תכניסי יותר הסברים טכניים על חיכוך קרומים ריריים והפרשות'. דברת ידעה מההתחלה שפורנוגרפיה לא הייתה הצד החזק שלה. ארוטיקה הייתה בסדר, ארוטיקה *עבדה*. אבל התיאורים המטופשים, המונוטוניים האלה..
מה שדברת רצתה באמת היה לכתוב רומנים היסטוריים. תקופת סוף המאה העשרים ריתקה אותה. לפעמים היה לה חבל שהיא לא חיה אז, כשהחיים היו פשוטים יותר, יפים יותר. אם היה דבר שהיא שנאה בניצול הידע שלה על התקופה בסיפורי הזבל שהיא כתבה עכשיו, היה זה חוסר המקוריות. אם חייבים להתמקד בעובדה שאז הנגיפים עוד לא הושמדו, לפחות אפשר להשתמש קצת בדמיון..
דברת ניערה את עצמה והחלה לכתוב.
"היה זה יום גשום בתל אביב, ואוויר החורף הקר גרם לאנשים ללכת מהר יותר, מנסים להתחמק ממזג האוויר הקשה.
"במשרד מחומם אחד במרכז העיר, גילה כהן תלתה את מעילה. היא הייתה צעירה יחסית.." דברת הכניסה את תיאור הברבי הסטנדרטי, "והיא רק התיישבה בכיסאה כשהבוס שלה, מר זאבי.." דברת הקלידה את התיאור שרגיל של הבוס שאשתו לא מבינה אותו.
"לפתע, גילה הרגישה דחף אוחז בה, דחף אותו הכירה היטב. היא עשתה כמיטב יכולתה לעצור בעצמה לפני שעולמה התפוצץ.
"לבושתה, כאשר פתחה את עיניה, גילתה גילה שתוצאותיה הנוזליות של ההתפרצות מצאו את דרכם אל פניו של מעבידה. היא החלה להתנצל כאשר קלטה את מבטו מלא התשוקה והבינה שאין צורך לעצור בעצמה.
"היא קמה מכיסאה וניגשה אליו, מלקקת את הנזלת שהותירה על פניו.."
דברת בהתה במסך המחשב. עכשיו היא ידעה: היא הולכת לשנוא את הסיפור הזה.